לשיר בשני קולות: הפרויקט המוזיקלי שמשלב יהודים ובדואים

"עד יום שישי בצהריים היינו ממש בלחץ, לא ידענו אם נצליח למלא את האולם, היתה בעיה, היתה התנגדות למופע. שירת נשים, אתה יודע איך זה...". ביום־יום, סאם שוב הוא מנכ"ל עמותת הגר בנגב, הידועה בעיקר בתור המפעילה של בית הספר הדו־לשוני בבאר שבע. במוצ"ש האחרון הפיקה עמותת הגר אירוע מפתיע, שבמסגרתו להקת סיראג, תחת הובלתו של סאמר בשאר, העלתה את "מופע הגברת אום כולתום", במיקום מפתיע - היכל התרבות של מפעל הפיס רהט.

נפגשתי עם שוב כדי לברר מדוע עמותת הגר החלה להפיק מופעים, ועל מורכבויות המתווכים בין התווים והאותיות של שתי תרבויות שכנות, דומות וכה שונות.

"בית הספר הגר קיים מאז 2008, התחלנו בגן ילדים והיום יש כבר 360 ילדים מהגיל הרך ועד כיתה ו׳. הרעיון היה לבנות חיים משותפים ומרחב שיתופי באמצעות חינוך. לאורך השנים הבנו שבשביל להשפיע על החברה הישראלית בכללותה, החינוך אינו מספיק. צריך להמשיך את המסע אל היחד, גם מעבר לכותלי בית הספר. התחלנו בזה שיצרנו שבט צופים יהודי־ערבי, הראשון מסוגו. לפני שנתיים היו פחות מעשרה, היום יש כבר 72 ילדים. וזה טוב, אבל רצינו להרחיב את זה עוד יותר, אז הבנו שהמקום שבו אתה יכול ליצור חיבור בין אנשים זה שדה התרבות.

"אנשים נפגשים מדי יום במרחב הציבורי ובעבודה, אבל בסוף היום חוזרים הביתה לדבר עם עצמם מול המסך. צריך לצאת מהבועות האלו ולמצוא את הדבר שעושה אותנו אנושיים, וזו תרבות וזו מוזיקה. לכן הקמנו מרחבי מפגש כמו מקהלה יהודית־ערבית, והפקנו מפגש בין המשורר ערן צלגוב והמשורר הבדואי סעד אבו ע'אנם, בבית הסופרים בבאר שבע".

הכל טוב ויפה, אני אומר, אבל למה אום כולתום ברהט? "כי אום כולתום היא להיט בחברה הערבית, וגם בחברה היהודית. זו קלאסיקה ים־תיכונית. שקלנו בהתחלה לעשות את המופע בבאר שבע, אבל אז חשבנו שאולי עדיף להעלות אותו בהיכל התרבות החדש של רהט. כדי שיהודים יראו שהם יכולים להגיע לרהט לא רק בשביל המוסך או לקנות שק קמח, אלא גם כדי לצרוך תרבות".

יום לפני ההופעה, התנועה האסלאמית כמעט ביטלה לעמותה את המופע - מתברר שגם להם יש בעיה מהותית עם שירת נשים. "למזלנו, ראש עיריית רהט, פאיז אבו סהיבאן, שגם הוא מהתנועה האסלאמית, הצהיר שרהט היא עיר פלורליסטית והמליץ להגיע, ומהרגע הזה מכירות הכרטיסים זינקו", אומר סאם, "בסוף היתה אווירה מיוחדת מאוד, יהודים ובדואים שרו ביחד ובקול גדול את אום כולתום".

לכאורה, גם לדור שלא ידע את פרעה ונאצר אין צורך ברענון הזכרון מיהי אום כולתום. מתחריר ועד התדר, דמותה משוטטת על חולצות של היפסטרים, מתגשמת במגושמות הפארודיות של שפיטה, וסלסולי אום כולתום הפכו לחלק מהפסקול הישראלי. רבים יכולים בקלות לזמזם את קרס המנגינה של "אינתה עומרי". אם מהמקור, אם מהביצועים של אריס סאן, ברי סחרוף, או כרפרנס תרבותי משירו של מיכה שטרית.

אום כולתום הפכה לסמל תרבות עם השנים, אבל סמל שהורחק והודחק, וקצת נשכח שמדובר גם בזמרת אנטי־ישראלית - ולא רק בהצהרותיה. לפני מלחמת ששת הימים היא שרה "חוזרים בכוח הנשק", כמסמנת את הכיוון לקני התותחים אל עבר ישראל. כשנה לאחר המלחמה שרה את שירו של המשורר הסורי ניזאר קבאני "יש לי עכשיו אקדח, קחו אותי לפלשתין".

היא לא הסתפקה בתרומה אמנותית למאבק במדינת ישראל. במוזיאון המוקדש לה בקהיר, ניתן לראות מכתבי תודה והוקרה שקיבלה כולתום - שכונתה "כוכב המזרח" - בזכות התרומות הגדולות שהעבירה מכספה האישי כדי לחמש את הצבא המצרי משנות ה־50 ועד לאחר מלחמת יום הכיפורים. לעומת זאת, יצירותיהם של האחים אלכווייתי, פלפל אלמסרי, פלפל קורג'י, יוסף זערור, מוניר מוראד, לילה מוראד, זוהרה אלפסיה וחביבה מסיכה האדירה - כולם זמרים וזמרות יהודים ויהודיות שכיכבו בעולם הזמר הערבי - פחות מוכרות לקהל הרחב. אולי שווה להכיר גם אותן במופעי מחווה?

"זו שאלה מורכבת שאתה מעלה", אומר סאם, "בכל שנה במאי, בית הספר הדו־לשוני מתמודד עם חודש הזיכרון של ימי השואה, העצמאות והנכבה. אנחנו מנסים לעורר שיח שלפחות נותן לכל צד להבין את הצד השני.

"נכון שבדרך כלל יש יותר היענות של יהודים לשמוע על הנכבה מאשר של ערבים על סמלים ציוניים, מצד שני זה פחות מטריד אותי. אני ציוני ברמ"ח איבריי, וצריך לזכור דבר אחד - אנחנו ניצחנו וסילקנו את החברה הערבית שהיתה כאן מישראל ומהנגב. אפשר להסתכל אחורה ולהגיד שזה לא היה בסדר, אבל זה עדיין כואב מאוד למפסידים שחיים בכל יום את האובדן. בכל שנה ביום השואה אני נוסע למאה שערים, לבית כנסת שמוקדש לשטעטעל, מאיפה שאבותיי באו ומשפחתם נרצחה, ואני אומר שם קדיש. אני לא משווה, אבל מתוך החיבור הזה אני יכול להבין את העוצמה הרגשית של האובדן וההרס, ואני מסתכל על החוויה שלהם כפי שהיא, מבלי לבוא אליהם בדרישות של 'בואו ניפגש באמצע, אתם תכירו ביום הזיכרון ואני אכיר בנכבה'. אני לא דורש מאף אחד לשנות את הזהות שלו".

אני מעריך את היכולת להחזיק בעמדה מורכבת שכזו, אבל לפעמים, אני מעיר לסאם, נדמה כי במפגשים האלו של הדוקי־חיבוקי, מצפים לתנועה חד־כיוונית, שבה היהודים נגנבים מאום כולתום, באיזה אוריינטליזם ענטוזי, בשעה שכדי ליצור מפגש מהותי - חייבים לדבר גם על הצדדים הלאומניים ביצירתה. למה בעצם, אני תוהה, אין גם ערב תרבות חד־קיומית, עם הלחנות משירת אורי צבי גרינברג, בהיכל התרבות של רהט?

"זה מקביל לבעיה של הדו־לשוניות בישראל. ערבי צריך עברית כדי לשרוד במשק הישראלי, יהודי לא. בשבילו זו תוספת נחמדה. אנחנו מנסים לשנות את זה. בכל זאת יש כאן סוגיה של הגמוניית השפה העברית והתרבות היהודית בחברה שלא ממש נותנת מקום לתרבות הערבית, המזרחית והים־תיכונית, למרות שהיא חלק מכולנו. זו גם תרבות ההמקור של חלק ניכר מאזרחי ישראל היהודים יוצאי ארצות האסלאם. לכן חשוב לנו לעשות עוד פעילויות מחברות ומגשרות שכאלו. אנחנו כבר עובדים על מימונה משותפת יחד עם סעודה באיפטר, ויש לנו עוד הרבה תוכניות להרחיב את זה להמון תחומים, כשהמטרה היא לקדם את החיים והקרבה באמצעות תרבות.

"המטרה שלי אינה לשנות אנשים באמצעות תרבות, אלא שאנשים יהיו חזקים יותר בזהות שלהם ובשל כך פתוחים להתפתח דווקא מהבנת התרבות שלהם ושל אחרים. אני רוצה שילדים שייצאו מהמסגרות שלנו יהיו בני אדם מתוחכמים, שיוכלו להכיל מורכבות של חיים ביחד, של זהויות מורכבות, ולא ייכנעו להפחדות ולפרופגנדה של גזענים. אנחנו לוקחים את הילדים בדו־לשוני מגיל צעיר לבית כנסת ולמסגד, כך שהילד היהודי לא יפחד מהמסגד והילדים הערבים שנגעו בספר תורה יידעו מה זה יהדות.

"אני מאמין שככל שנתפור טוב יותר את המארג הזה של חברה משותפת, עם ההבנה מה זה אומר לחיות ביחד בנגב ובישראל, נעמיק את התובנה שאנחנו תלויים אחד בשני. ועם קצת מזל והרבה פעולות תרבות, הלוואי שבסוף כל המלחמות שלנו יהיו מלחמות תרבות בין אום כולתום לאורי צבי גרינברג, ולא מלחמות טילים וכיפת ברזל".