זו אותה המנגינה

באחת הסצנות הבלתי נשכחות בסדרה "שטיסל", נוטלת גיטי לידיה אקורדיון וליד שולחן המשפחה מתחילה לנגן ואלס נוגה. סביר להניח שהוואלס הזה מוכר לציבור החרדי בתור השיר "הגנרל", ומספר על גנרל יהודי בצבא האדום שלאחר הניצחון על גרמניה הנאצית מבין לפתע את אפסות התהילה בעולם הזה - וחוזר בתשובה. 

השיר נעשה פופולרי מספיק כדי להיכלל באוסף "אוצרות היידיש" - שירים שהולחנו על ידי חסיד קרלין־סטולין ר' יום־טוב עהרליך. הרב עהרליך היה אמנם מלחין פורה, אבל דווקא את "הגנרל" לא הלחין. למעשה, צופי הסדרה - ובמיוחד אלה מהם שגדלו בברית המועצות - יכלו לזהות מייד שמדובר בניגון שהקדים בכמה עשורים את הניצחון על הנאצים. 

ה"גנרל" אינו אלא ואלס שנקרא "על גבעות מנצ'וריה", שחיבר כבר בעיצומה של מלחמת רוסיה־יפן (1905-1904) איליה שטרוב, מנצח נשכח של תזמורת חטיבתית בצבא הצאר. הוא מתאר אירוע טראגי במלחמה ההיא, שבו היחידה כותרה בידי היפנים וספגה אבידות רבות ו"על גבעות מנצ'וריה" מנציח את זכר הנופלים. במרוצת השנים, הפך השיר פופולרי מאוד ברוסיה ומעבר לה, וסביר להניח שעהרליך, שנעצר על ידי הרוסים בפולין הכבושה והוגלה לעומק ברית המועצות, שמע אותו יותר מפעם אחת.

סיפורו של "הגנרל" מאפשר הצצה לתופעה מרתקת של כניסת מנגינות ממקורות לא יהודיים לתוך המוזיקה החסידית. ככלל, למוזיקה נודעה בחסידות משמעות מיוחדת וסגולות יוצאות דופן. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, מראשוני הצדיקים, כתב ב"קדושת הלוי" כי צדיק שיודע את הניגון המתאים לכל שר (מלאך) משבעים שרי האומות, יכול להשפיע עליו ולהעביר גזירות נגד ישראל. ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון של חב"ד, אמר כי "הניגון הוא קולמוס הנפש".

"ניגון הוא שפה עמוקה מהמילים". הרב לייבמן // צילום: יהושע יוסף

רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט, סבר שהמשיח יעסוק בשירה וכבר כעת לכל עשב ועשב יש ניגון משלו (ונעמי שמר חיברה למילותיו את "שירת העשבים"). ואילו לרב ישראל טאוב, האדמו"ר ממודז'יץ, חסידות שנודעה במיוחד בתנובה המוזיקלית שלה, מיוחס המשפט: "אומרים שקרוב עולם הנגינה אצל עולם התשובה, ואני אומר שעולם הנגינה הוא עולם התשובה עצמו".

לצוד את המוזיקה ביער

אבל מה לזה ולאימוץ מנגינות מחוץ לחסידות? על פי המסורת שבידי החסידים, ההיתר לשאול מנגינות ניתן על ידי מייסד התנועה, הבעל שם טוב, והרעיון שעמד מאחוריו הוא גאולה של ניצוצות הקדושה שנכלאה בידי העמים. הנה סיפור אופייני: הבעש"ט התהלך עם תלמידיו בשדה וראה רועה העומד ומחלל. נעמד והקשיב בהתפעלות.

כשסיים הרועה לנגן, נתן לו הבעש"ט מטבע אחד וביקשו לחזור על הניגון. חזר הרועה על הניגון בחשק ובהתלהבות. כשסיים, שלשל שוב הבעש"ט לידו מטבע וביקשו לחזור על הניגון. בפעם השלישית שכח הרועה את הניגון. בירך הבעש"ט את השם ואמר לתלמידיו: "קיימתי כעת מצוות פדיון שבויים. ניגון זה היו הלוויים שרים בבית המקדש, אך לאחר החורבן יצא הניגון לגלות ונשבה בין הגויים עד שהגיע לרועה זה ששמר עליו. כעת הוצאתי אותו מיד ה'חיצונים', והעליתיו לשורשו הקדוש" (מתוך "כל סיפורי הבעל שם טוב").

סיפורים דומים מסופרים על האדמו"ר יצחק אייזיק טויב מקאליב (1751-1821) שבהונגריה, שהיה יוצא ליערות כדי ממש "לצוד" ניגונים ולחלץ מהם ניצוצות קדושה. באחד מהם, למשל, נלקח שיר שמילותיו מהללות את גודלו של היער והוחלפו באורכה של הגלות. 

"זה לא בגלל שחסר משהו ברפרטואר שלנו ולכן מחפשים בחוץ", אומר הרב לב לייבמן, איש חב"ד ומוזיקולוג, "אבל הבעל שם טוב אמר שכל מה שיהודי רואה או שומע, אפשר ללמוד מזה דרך עבודת הבורא. החסידים שמעו ניגונים בסביבתם, ואם אפשר היה לקחת מהם איזו משמעות לתכנים החסידיים, היה לניגון כזה מקום בפנים".

צילום: יהושע יוסף

אם כבר חב"ד, בחסידות זו התפתחו הן המוזיקה והן התיאוריה שמאחוריה באופן מיוחד, אולי כיאה לחסידות שנחשבה מראשיתה לאינטלקטואלית. "אדמו"רי חב"ד חיברו בעצמם ניגונים רבים", מספר הרב יוסף אהרונוב, ראש מפעל שליחי חב"ד בישראל, "ראש וראשון להם הוא רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד שציינה השבוע (י"ט בכסלו) את 'חג הגאולה' של שחרורו מהמאסר בעוון הפצת תורת החסידות. הרב מלאדי חיבר בין היתר עשרה ניגונים מיוחדים, שהמפורסם שבהם קרוי "ד' בבות", והוא מהווה את שיר ההליכה לחופה בחסידות. 

"המשיכו בכך כל שאר האדמו"רים, עד האחרון שבהם, הרבי מלובביץ', שהרבה לדבר במעלת הניגון החסידי, 'להפעיל' ולעורר את אלפי חסידיו הגודשים את בית המדרש של החסידות בעת ההתוועדויות שלו לשיר ולהגיע לאקסטזות של שירה, ואף ללמד ניגונים חדשים ואת הסיפור העומד מאחוריהם".

לא פלא שבחסידות זו גם שכללו מסורת של אימוץ נעימות נוכריות. כמה מהן הפכו למפורסמות במיוחד: "מארש נפוליאון", שמושר בתפילת הנעילה בחב"ד ועל פי המסורת שבידי החסידים לקח מקיסר הצרפתים את הניצחון במלחמתו נגד רוסיה, שבה תמך האדמו"ר הראשון; "שאמיל", שמבוסס על סיפורו של מנהיג שבט קווקזי, שנאסר בידי הרוסים וגעגועיו לחירות ולהרי מולדתו תורגמו בחב"ד לצלילים המשקפים את כליאתה של הנשמה בגוף וגעגועיה לעולם העליון; או הניגון "האדרת והאמונה" שהציג הרבי מלובביץ' בשמחת תורה תשל"ד (1973) ומאמץ לחלוטין את ההמנון הלאומי הצרפתי, ה"מרסייז". 

האם כל ניגון בעצם יכול להיות מאומץ לתוך החסידות? תלוי. "יש מוזיקה חיובית, שגורמת להתרוממות הנפש, ויש מוזיקה שלילית, שגורמת פריקת עול או מכניסה לחרדה", מסביר הרב לייבמן, "יש שלושה סוגי ניגונים - ממולא, והוא מלא תוכן חיובי; ריק - והוא סתמי; וניגון שוטה - שיש בו רוח שטות. עם זאת, יש צורך להשתמש גם בשפה של שטות, ולהעניק לה ערך חיובי". 

ניגוני הגויים בשטריימל

כמה ניגונים אומצו? עד כמה נרחבת היתה התופעה של "גיור" המוזיקה הנוכרית? קשה להעריך בבירור. "המון ניגונים הלכו לאיבוד בתקופת השואה ובמהלך השלטון הקומוניסטי בברית המועצות", אומר הרב לייבמן, "היום יש כמה עשרות שהגיעו מבחוץ, אבל במאגר הגדול לפני השואה בוודאי היו יותר". 

חווה שמולביץ'. "בין הניגונים החסידיים, שיעור הניגונים הנוכריים גבוה יותר מבשאר הפולקלור היהודי"

גם חווה שמולביץ', חוקרת מוזיקה יהודית, סבורה שמדובר בתופעה נרחבת למדי. "אני בטוחה שבין הניגונים החסידיים, שיעור הניגונים הנוכריים גבוה יותר מבשאר הפולקלור היהודי", אומרת שמולביץ', שעומדת לכתוב דוקטורט על שירי פולקלור מקרוניים (רב־לשוניים), "ככלל, שאילת מנגינות היא תהליך טבעי במוזיקה עממית, ובחסידות התופעה רחבה יותר כי לחסידים היה עניין רוחני לקחת את הניגונים ולהעלות אותם לקדושה". שמולביץ' מפנה את תשומת הלב לשימוש בז'אנרים מוזיקליים מיוחדים בחסידות, למשל במארש (שיר לכת): "החוקרים מציינים שהז'אנר הזה זר למוזיקה יהודית באופן כללי. אבל בחסידות יש לו מניעים מיוחדים והסגנון הצבאי הוא ביטוי לרעיון שמציג את החסידים כ'צבאות השם' - חיילים שמשרתים את המלך העליון". 

מאיר שמעון גשורי, מראשוני החוקרים של המוזיקה החסידית, כתב כי "בניגוני הדורות הראשונים של החסידות... יש שניגוני הגויים לבשו את השטריימל היהודי וקושטו באנחה ורגש יהודי". 

אולם ייתכן שהתופעה לא היתה גדולה במיוחד וזכתה לתשומת לב בשל הבולטות שלה. כבר בשנות ה־30 טען אבי חקר המוזיקה היהודית, אברהם צבי אידלסון: "בתוך אוסף הניגונים, בערך כ־200, שיש בידי, אפשר לחשב רק כעשרה אחוזים שאולים ממקורות נגינה זרה, וגם זה בהוספות ובשינויים שחלו בהם". 

ואילו בהרצאתו בקונגרס העולמי למדעי היהדות ב־2017, הציג האתנומוזיקולוג ד"ר מיכאל לוקין מאוניברסיטת בר־אילן תמונה מורכבת עוד יותר. למעשה, אומר לוקין בשיחה עם "ישראל היום", צריך להבחין בין השפעות סגנוניות מהסביבה הנוכרית לבין שאילת ניגונים ממשית, מה שמכונה בשפת המוזיקולוגיה "קונטרפקט" (contrafact). להערכתו, יש לכל היותר 15 ניגונים שהיו בגדר שאילה ישירה ממקורות זרים, וגם במקרה זה יש מקום לספק. 

"למשל, הניגון של הרבי מקאליב על היער והגלות", אומר לוקין, "הסיפור מאוד יפה, אבל כאשר אנחנו משווים את הלחן הספציפי לשירים בהונגריה של אותה התקופה שבה המעשה הזה התרחש, אנחנו רואים שאין להונגרים ניגונים כאלה. או מארש נפוליאון בחב"ד. הרעיון של לקחת מנגינה של האויב ולהכניע אותו הוא רעיון מאוד עתיק, והוא כן קיים בחסידות ומוצאים אותו במאה ה־18. אבל כשמסתכלים על מארש נפוליאון שיש לנו, אין מארש דומה אצל הצרפתים באותה התקופה. הסיפור אולי אמיתי, אבל אולי המנגינה המקורית עברה גיור ונשמעת כמו מארש חסידי, אך לא צרפתי. 

ד"ר מיכאל לוקין. "רעיון השאילה עבד במרחב העות'מאני בגלל השירה הפופולרית"

"ככלל, לפחות עד אלינו לא הגיעו ניגונים 'מגוירים' ששונים באמת מהניגונים החסידיים. הרי אם הדבר הזה באמת התרחש, אז היו צריכים להיות לחנים שהם שונים משאר הקורפוס החסידי, שיש לו מאפיינים די ברורים. ואנחנו רואים שכל הניגונים המאומצים האלה, מאוד מתאימים לקורפוס החסידי, אבל ממש לא מתאימים לניגונים הנוכריים באותה הסביבה ובאותה התקופה". 

המיתר השמיני בכינור

לדברי ד"ר לוקין, "אימוץ לחני הנוכרים לתוך התפילה בשל יופיים וללא הסבר מיסטי מתועד כבר בימי הביניים, ואילו הרעיון של גאולת ניצוצות הקדושה קיים ביהדות מהמאה הט"ז לפחות והוא נפוץ מאוד במרחב העות'מאני. כך, למשל, ישראל נג'ארה התאים את פיוטיו בעברית ללחנים טורקיים וספרדיים מסביבתו. רעיון השאילה עבד במרחב העות'מאני בגלל שהיתה שם שירה פופולרית - לחנים שכולם הכירו - ומשום שגם היהודים הכירו את הלחנים האלה ואהבו אותם. אלא מה? בסביבה הסלאבית התנאים היו שונים, רוב המוזיקה העממית במזרח אירופה היהודית בראשית החסידות היא כפרית ולא עירונית, ואילו לחנים פופולריים הם תופעה של המחצית השנייה של המאה ה־19. הרעיון של גאולת ניצוצות הקדושה היה קיים בעולם היהודי הכולל, אבל הסיטואציה במרחב הסלאבי היתה שונה מהמרחב העות'מאני ועצם האפשרות של השאילה היתה נמוכה". 

כלומר, הבסיס התיאולוגי אפשר את ההשאלה. עד כמה זה התרחש בפועל, זו שאלה אחרת.

"בדיוק כך. הבסיס התיאולוגי קיים, אבל המהלך הזה מקובל במרחב העות'מאני בעיקר, ובמזרח אירופה זה תפס הרבה פחות. החוקרים סבורים שהמקור העיקרי שממנו שאבו החסידים הוא מוזיקת כליזמר - מוזיקה כלית לנגינה בחתונה מזרח־אירופית. מאוחר יותר, במחצית המאה ה־19, במיוחד בשטחי פולין, היתה התלהבות גדולה מהמוזיקה הפופולרית העירונית - ואלסים ומארשים - ולכן הניגונים של הרבה חצרות חסידיות מהמרחב הזה הם בסגנון ואלס ומארש. אבל זה רק חיקוי ולא שאילה ישירה, ובדרך כלל בחסידויות אלה לא נלווה לחיקוי מהסוג הזה הסבר מיסטי".

יהיה המקור אשר יהיה, את קסם הניגון אי אפשר להקטין. "ניגון הוא שפה עמוקה מהמילים", מסכם לייבמן, שלמד מוזיקה קלאסית ובימים אלה עורך מופעי תרבות של מוזיקה יהודית עתיקה, "אם לכינור של בית המקדש היו שבעה מיתרים, בניגון החסידי יש הד של המיתר השמיני - וזה פורט על נימים שאינם מוחשים ממקום אחר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו