הבשורה לפי טהרן

הסכם הגרעין המחודש עם איראן, כך נראה, הוא עובדה מוגמרת. אם לא יהיו התפתחויות לא צפויות, הוא ייחתם בימים הקרובים בווינה. זאת בשורה רעה לישראל, ובשורה רעה לעולם; היא מחייבת היערכות נרחבת כדי לסכל את הפוטנציאל המסוכן שגלום בה.

יש לפחות חמש זוויות שונות שמחייבות כעת בחינה מחודשת. הראשונה נוגעת לגרעין. איראן טוענת שאין לה עניין ביכולת גרעינית צבאית, אבל היא משקרת. אחרת, אין לה סיבה להעשיר אורניום לכאלה רמות וכמויות, ולנהל תהליכים שונים שמטרתם הסופית היא אחת - פצצה (או לפחות אופציה לפצצה).

ההסכם אמור להפסיק את ההעשרה עד סוף 2025. בתקופה זאת, תוכל איראן להמשיך במחקר ובפיתוח של צנטריפוגות מתקדמות, שאותן תתקין בהמשך כדי להעשיר יותר חומר בפחות זמן. לא ברור עדיין מה תעשה עם החומר שצברה, כאשר העשירה בשנתיים האחרונות אורניום בניגוד להסכם; בהסכם המקורי הוצא כל החומר המועשר מאיראן, אך כעת הוא עלול להישאר ברשותה, מה שישאירה במרחק קצר מאוד מהגעה לגרעין.

ההגבלות הכלולות בהסכם יפוגו במלואן בסוף העשור. אז תהיה איראן חופשייה ומאושרת לעשות ככל שיעלה על רוחה. זה אומר שהאמריקנים נכזבו מהרעיון המקורי לגבש הסכם שיהיה longer and stronger, ואם כך - אין שום סיכוי או סיבה שהם יצליחו לשכנע את האיראנים (כמו שניסו להסביר לעמיתיהם בישראל) להאריך את ההסכם באופן וולונטרי בעתיד.התהליך הזה, שילווה בהסרה משמעותית של הסנקציות מעל לאיראן, שמשמעותן העיקרית היא הפשרת מיליארדי דולרים, מחייב את ישראל להיערך.

רה"מ בנט ושר הביטחון גנץ אמרו את זה בדרכים שונות, בנאומים שנשאו השבוע בפני ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים. ההיערכות העיקרית היא צבאית: להגיע ליום שאחרי ההסכם עם אופציה יעילה, על כל המשתמע מכך.

באוויר, בים ובמל"ט

הזווית השנייה היא אזורית. ההסכם מגביר את יכולתה של איראן להפיץ את השפעתה הרעה באזור: לסכסך, לטרפד, לפוצץ. הוא גם נותן לה הרבה יותר כסף ואמצעים לעשות את זה. זה לא אומר שאיראן תהפוך בן־לילה לחברת שפע, אבל מכלכלה קורסת ושיעורי אבטלה ועוני מחרידים, היא תוכל לאפשר לאזרחיה להרים ראש, מה שיעמעם את הביקורת הפנימית על כך שהיא מפנה סכומי עתק למטרות זרות.

המשמעות היא שמעתה איראן תבחש יותר, ויותר באגרסיביות. בתימן, בעיראק, בסוריה, בלבנון, בעזה ובמקומות נוספים. זה יאיים על כל גורם שפוי באזור - ישראלי או סוני או מערבי - בהינתן מטרות־העל של איראן: להפיץ את המהפכה באזור, להשליט את השיעה על הסונה ולהשמיד את מדינת ישראל.

הדרך להתמודד עם האיום האסטרטגי הזה היא בבריתות. ישראל לא ניצבת לבדה. העורף האמריקני אמנם נדמה כיום פחות איתן מכפי שהיה בעבר, אבל השותפויות הטריות - עם המדינות הסוניות בכלל ומדינות המפרץ בפרט, שחוששות מאיראן פי כמה - יכולות וצריכות לייצר משקל נגד משמעותי לאיראן.

בעניין זה, פלישת רוסיה לאוקראינה מסיטה מטבע הדברים את תשומת הלב העולמית, והאמריקנית בפרט, לשדה הקרב במזרח אירופה. מבחינת איראן אלה חדשות טובות: לעולם יש פחות זמן וקשב, ואפשר להוציא ממנו עוד ויתורים עד לחתימה. ישראל צריכה לעשות הכל כדי שזה לא יקרה. ההסכם רע גם כך, חובה לדאוג שבחסות המלחמה הוא לא יהפוך לרע עוד יותר.

הזווית השלישית היא צבאית. איראן הפכה בשנים האחרונות למעצמת ייצור של אמצעי לחימה מתקדמים. ישראל התריעה על כך ודרשה לכלול זאת בהסכם הגרעין המקורי, אבל זה לא קרה אז, ולא יקרה גם כעת. התוצאה: איראן היא כיום יצרנית סדרתית של רקטות וטילים מתקדמים, ובשנים האחרונות גם של כלי טיס בלתי מאוישים וטילי שיוט לשלל סוגים וטווחים.עדויות לכך ניתנות כמעט מדי יום בכל רחבי האזור, מתקיפות החות'ים בסעודיה ובאמירויות ועד להתעצמות חיזבאללה.

בשבוע שעבר גם יורטו בעיראק שני כטב"מים ששוגרו מאיראן, ייתכן שלישראל. זה תהליך שרק יעצים מעתה ומחייב היערכות נרחבת: מחידוד והגדלה של מערך ההגנה האווירית, שנדרש כיום להתמודד עם קשת וכמות חסרות תקדים של איומים, ועד להכנת מענה - צבאי, דיפלומטי והסברתי - למקרה שאיראן תצליח, במישרין או באמצעות שלוחיה, להסב לישראל נזק כואב.הזווית הרביעית היא חשאית.

פרסומים זרים קשרו את ישראל לשלל פעולות בשנים האחרונות: מחיסול פרויקטור הגרעין מוחסן פחריזאדה, ועד לפגיעות שונות במתקני העשרת האורניום בנתנז ובמפעל סמוך לייצור צנטריפוגות. תחת ההסכם, תוגבל ישראל מפגיעה באתרים הכלולים בו, אבל לא מפעולות נגד אתרים אחרים, ודאי שלא מהמשך הפעילות האינטנסיבית מול מאמצי האיראנים לחימוש חיזבאללה וארגונים נוספים באזור.

אלא שתחת החוצפה האיראנית, שצפויה לגבור כעת, צריכה ישראל להביא בחשבון שאיראן תרגיש בטוחה יותר כעת להגיב, לאתגר, לפגוע. המערכה בין ישראל לאיראן נמתחת כבר שנים על כל הגלובוס, וכך היא תהיה גם בעתיד: באוויר ובים, ברקטות ובמל"טים, וגם בפיגועים נגד יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם.

לאיראנים יש שלל סיבות ומוטיבציות לנקמה, והנחת העבודה חייבת להיות שהם גם ינסו להוציא אותן לפועל.הזווית החמישית היא ביטחונית פנים־ישראלית. מערכת הביטחון הפכה בשנים האחרונות לשק חבטות נוח ופופולרי מאוד. עדות לכך ניתנה השבוע בכנסת, עם ההסתערות על גנץ בהקשר של הפנסיות הצבאיות. גנץ צודק בוויכוח - מדובר בהסדר מתחייב על פי פסיקת בג"ץ, שמגביר את הסיכוי להשאיר אנשים טובים ונדרשים במערכת - אבל די היה לראות את התנהלותם של חלק מחבריו לממשלה ולקואליציה כדי לתהות עד כמה הם באמת מבינים מה באמת עומד כאן על הפרק.

התשובה לכך פשוטה: בין ישראל לאיראן מתנהל מרוץ אינסופי, בכל תחום אפשרי. אם ישראל לא תהיה מעצמה בסייבר, האיראנים יעקפו אותה ויפגעו בה; ואם ישראל לא תוביל במערכות הגנתיות והתקפיות, היא תותקף ותשלם מחיר. אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל המסר ברור: מי שלא ישקיע עכשיו בביטחון ישראל ובאנשים שמחזיקים אותה בידיים (ובראש) - ישלם בביטחון ישראל בעתיד.

לשמר את הפער

הסכם הגרעין המחודש הוא רע. אין סיבה או דרך לייפות את זה. אבל צריך כעת להסתכל לתוכו ומעבר לו. לקיים מעקב קפדני שמוודא שאיראן לא חורגת ממנו (ואם כן, לגבש מנגנון בינלאומי שיטיל עליה מחדש סנקציות), ולבנות תוכנית צבאית אמינה שתדע לתת כל סוג של מענה בכל מועד שיידרש.

בטווח הבינוני והארוך, נדרשת ישראל לגבש אסטרטגיה ברורה מול איראן, שתחת ההסכם והסרת הסנקציות תחזור להיות מדינה לגיטימית בעיני רוב העולם. זאת תהיה משימה לא פשוטה - העולם ברובו ציני ואינטרסנטי, ובחלקו גם רע - שתיאלץ את ישראל לכתת רגליים, ולעיתים חרבות, כדי לבלום את התוקפנות האיראנית, ולעיתים קרובות לעשות זאת לבדה.

המשימה הזאת חיונית, משום שהיא הערובה היחידית לבלימת איראן בכל החזיתות. כדי שהיא תצלח, חייבת ישראל לנהוג בשיקול דעת ובקור רוח: להדק את שיתוף הפעולה עם האמריקנים, לגבש קואליציות בינלאומיות ואזוריות, לזרז פיתוח מערכות לחימה ותוכניות מבצעיות, לצמצם את מלחמות היהודים בבית, ובעיקר לזכור שישראל חזקה מאיראן כמעט בכל אספקט - אבל עליה לעמול ולהשקיע כדי שהפער הזה יישמר יציב גם בעתיד.