מבטיחה שאשתדל לא להכאיב מדי בשאלותיי. בנו של פרידמן (75), גיא ז"ל, נרצח בליל הקלשונים לפני 30 שנה בדיוק, ומאז נאחז האב בציפורניים בכל מה שיכול להחזיק אותו אופטימי, חיוני. הוא מטפח גינה ציבורית שהוקצתה כגן לזכר בנו, סמוך לבית המשפחה בזיכרון יעקב, ומסביר מדוע התכנון שלה הוא בעצם של גיא וכיצד הוא רואה בה את דמותו. דוד פוסע בגן ומספר על ילד עדין נפש, שלא הרע לאיש. "כשהיה רואה שיירת נמלים בגינה, היה נזהר שלא לדרוך עליה". הגעגוע ניכר בקולו.

ולמרות המאמצים, הכאב של אב שכול עדיין ניבט מעיניו, כבר 30 שנה, מאז אותו ליל חורף סוער ומר שבו חדרו מחבלים למאהל שבו ישן בנו, ורצחו אותו ואת שני חבריו. הפיגוע הזה זעזע לא רק את משפחות הקורבנות אלא את המדינה כולה, בעיקר כי היה מחריד, מפתיע ושונה במהותו ממה שידעה עד כה.

בערב שבת, 14 בפברואר 1992, נמצאו שלושה חיילי צה"ל במאהל טירונים בשטח אש 105 סמוך לקיבוץ גלעד כשהם ללא רוח חיים. הזירה היתה מבעיתה כי החיילים נרצחו בנשק קר - גרזנים וקלשונים. שניים מהנרצחים היו טירונים בגיל מבוגר יחסית, מאחר שהתגייסו עם עלייתם ארצה מברית המועצות - טוראי יורי פרדה, בן 33, וטוראי יעקב דובינסקי, בן 30. רב"ט גיא פרדימן ז"ל, בן 20 במותו, היה מפקד כיתתם. חייל נוסף נפצע בפיגוע באורח בינוני.

הלילה הנורא ההוא חרוט גם בזיכרונו של מפקד הפלוגה באותה תקופה, י'. כיום הוא בן 52, גר במרכז הארץ ועובד עדיין במערכת הביטחון, לכן שמו ותמונתו אסורים בפרסום. "ביום שישי בלילה התחילו להגיע שמועות שהיה אירוע, אבל לא היה ברור איזו פלוגה נפגעה, כי הקשר עם השטח היה מקוטע", הוא מספר.

"לא ידענו עוד כלום. המאהל היה ממש באמצע שום מקום, ואף אחד לא הבין מה קרה. רציתי לנסוע מהבית למחנה. הרמתי טלפון לסמג"ד וביקשתי ממנו שיבוא לאסוף אותי כי לא היה לי רכב באותו זמן. קפצנו לשטח והבנו שזה קרה בפלוגה שלנו, ואז גם הבנו את גודל האסון. זה תפס אותנו בשוק. לקח עוד שעה או שעתיים ללמוד מה בדיוק קרה, מהחיילים ששרדו".

דוד פרידמן: "מה היה קורה אם הייתי מחליט באותו ערב לבוא לבקר את גיא ונשאר בבסיס? יש לי הרגשה שדברים היו אחרת. הם לא באו אליו לאוהל, הוא שמע רעש והלך לראות מה קורה, ואחד הרוצחים חיכה לו בחוץ, בחושך"

י' מספר שהפלוגה שלו בדיוק חזרה מאימון ביו"ש, שבו עיקר תשומת הלב היתה נתונה לנושא הביטחוני. הטירונים היו דרוכים ומוכנים להגן על עצמם מפני ניסיונות פיגוע, אבל כשחצו חזרה את הקו הירוק - נשמו לרווחה, חשו יותר ביטחון ופנו להתמודד עם החורף הקשה. "חורף, לילה, ההתמודדות האמיתית היא באיתני הטבע. המאבק היה לא לחטוף היפותרמיה. עד היום הפיגועים האלה קורים במזג אוויר כזה, כי האויבים שלנו מנצלים אותו".

לא הבינו את הסיטואציה

יורי ויעקב ז"ל היו עולים חדשים שהתגייסו לטירונות חי"ר רובאי 05. גיא היה עד לאותה עת בשייטת, ונאלץ לעזוב בשל שברי מאמץ. הוא היה בדרכו לשירות בלוט"ר (לוחמה בטרור), ועד שהקורס נפתח פיקד על טירונים עולים חדשים. באותה השבת הוא היה המפקד בשטח ונשאר עם מספר חיילים מצומצם במחנה, לאחר שתודרך ע"י מפקד המחלקה. בניגוד לטירונים, פרידמן ידע לתפעל נשק, ולדברי מפקדיו היה חייל מצוין.

י': "אחד הדברים שאני סוחב איתי מאותו לילה נורא הוא הסיפור של המוות של גיא. הוא היה הסמל הכי מקצועי אצלנו בצוות, ואם היה מישהו שהייתי סומך עליו לסיים כזה אירוע - זה היה גיא. אם הוא היה מבין את הסיטואציה כשהוא יצא מהאוהל שלו - זה היה נגמר אחרת לגמרי".

איך הוא היה יכול להבין את הסיטואציה טוב יותר?

"למשל, אם שומר המאהל שזיהה את המחבלים רצים לעברו היה מצליח להוציא כדור אחד באוויר, לא יותר מזה, גיא היה שומע ומבין שמדובר בפיגוע, ואז גם היה פועל אחרת, אין לי ספק. גם העובדה שהחיילים הטירונים לא ידעו עברית על בורייה הקשתה עליו את ההבנה, אני בטוח. הוא בטח שמע קולות ולא הבין אם הם רבים ביניהם, אני לא יודע. מה שבטוח זה שהוא לא חשד שמחבלים חדרו לבסיס".

י' חוזר ומדגיש את תחושת ההחמצה הגדולה שיש לו מאז. "דיברתי עם גיא הרבה, ושבועות לפני זה בדיוק התאמנו על אירועים כאלה. אין שום ספק שאם גיא היה מבין - לא היינו מדברים כאן היום. המחבלים הפתיעו אותו מאחור. אם הם היו באים מולו הוא היה נאבק בהם ומצליח".

ממתי אתה נושא איתך את התחושה הזאת?

"מאוד מוקדם. אנחנו מגיעים למחנה ולאט־לאט מתחילים להבין שהיה פה אירוע שהוא מאוד קשה, ברוטלי, חמור, ותחושת הפספוס נכנסת בי באותו רגע מסיבה נוספת: החיילים האלה נרצחו בנשק קר. כשאני רגע חושב איך אירוע כזה הצליח - זו הסיבה. זה שלא היה שם ירי אִפשר את האירוע. לו רק היתה נורית ירייה אחת, מישהו היה מבין שזה פיגוע ופועל לנטרל אותם. מעבר לכך: העובדה שזה קרה בתוך מדינת ישראל היתה חלק מהשוק".

סטירת לחי לדו־קיום

לאחר האירוע הקשה יצאו בלשי המשטרה לחפש את הרוצחים שברחו מהמחנה עם ארבעה רובי סער. מה שהוביל את המשטרה אליהם היה אחד הגרזנים שנשארו בשטח. הבלשים מצאו מי מוכר גרזנים מסוג זה, הגיעו אליו, הוא מסר להם את רשימת לקוחותיו, וכך הגיעו לשלושת המחבלים - איברהים אגבריה, יחיא אגבריה ומוחמד תאופיק ג'בארין, ממושרייפה ואום אל־פחם שבוואדי ערה.

אנשי המשטרה הגיעו לבית משפחת אגבריה, אך גם לאחר חיפוש מדוקדק בבית לא נמצאו כלי הנשק שנגנבו, ומבצע הבילוש כולו כמעט ירד לטמיון. רק ערנות ורגישות לפרטים של אחד הבלשים הצילה את המבצע, כשהבחין שאחד מהבלוקים בקיר הבית לא מונח בקו ישר. כששברו הכוחות את הקיר התגלו כלי הנשק.

על שלושת הרוצחים נגזרו שלושה עונשי מאסר עולם מצטברים. לאחרונה ביקש אחד מהם חנינה, ולא בפעם הראשונה, אך בקשה זו נענתה בסירוב מוחלט. "כל הזמן יש ארגונים ועורכי דין שפועלים לקיצור העונש של הרוצחים של הבן שלי", אומר דוד, "בינתיים לא הצליחו. זה מעיק עלינו מאוד. לחשוב על האפשרות לפגוש אותם בחדרה או במסעדה כשאני יושב ואוכל - זה הסיוט של החיים שלי".

ד"ר משה אלעד, אל"מ במילואים ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי שחקר את הפיגוע, מסביר מדוע מערכת המשפט הישראלית מסרבת פעם אחר פעם לקצוב את עונשם, ומה יש בפיגוע הזה שהוא כל כך יוצא דופן.

"לא בכל יום מתנגדים בפרקליטות לשחרור מחבלים, אבל במקרה הזה יש קונצנזוס של כל חברי הוועדה שהפשע הזה היה נתעב בכל קנה מידה ולא מגיעה להם שום הקלה בעונש. אני זוכר את הימים שבהם התרחש הפיגוע: כבר היו רציחות, כבר ידענו פיגועים, אבל הרטט שהעביר הפיגוע הזה בקרב תושבי מדינת ישראל, גם הערבים, היה ללא תקדים.

"אנחנו מדינה שמכירה טרור, אבל שלושת הרוצחים במקרה הזה היו יכולים להיות השכן מהדלת ממול. זה לא מישהו מעזה, הם היו הכי נורמטיביים. אחד היה פקיד מאום אל־פחם, לשני היתה חנות, הם התחככו כל הזמן עם יהודים. זה מה שגרם להרבה מאוד תושבים יהודים להגיד 'איך יכול להיות דבר כזה?'".

ד"ר אלעד מספר שהפיגוע זעזע גם את האזרחים הערבים וגם את הקיבוצים בסביבה. "חברי הקיבוצים בוואדי ערה עושים הרבה מאוד בעד דו־קיום ולכן מי שחטף את הסטירה הכי חזקה זה הם. הם ממש נכנסו לוורטיגו".

במחקר שלך אתה מצביע על עוד שוני מהותי בפיגוע הזה מאחרים.

"כן, השיחות הפנימיות בין הרוצחים הצביעו על כך שהפיגוע הזה היה יותר דתי מלאומני. שלושת המחבלים קיבלו הוראות מהג'יהאד האסלאמי לחטוף חיילים, לרצוח אותם ולהשתמש בהם כקלפי מיקוח. אבל הם עשו הרבה מאוד סיורים על כביש ואדי ערה ולא הצליחו לתפוס חייל, ולכן ירדו מזה ושינו את התוכניות.

גם במכתב ששיגרה אמם של האחים אגבריה לחסן נסראללה, בבקשה להתערב לשחרורם, לא מוזכרת פלשתין או הרצון לשחרורה, אלא רק הפן הדתי. התפיסה האידיאולוגית של התנועה הפלשתינית היתה שונה מהאידיאולוגיה של האסלאמיסטים שטענה בפשטות שליהודים אין תקומה. זאת הסיבה שראיתי בזה פיגוע על רקע דתי ולא לאומני" (התחקיר שערך ד"ר אלעד על הפרשה יופיע בחלקו השני של ספרו "סערת עלי ארצי", שיראה אור בקרוב).

"לטיפשותם ולזוועתי, בזמן המשפט הרוצחים הצהירו שלא משנה מה יהיה אורך המאסר שלהם, כשהם ייצאו - הם יחזרו על המעשה, כי לא מגיע לנו להיות פה", אומר פרידמן.

לנו הציונים או לנו היהודים?

"קשה לי לענות על השאלה הזאת. 'זאת הארץ שלנו', הם אמרו. זה לא ציטוט מדויק כי לא היינו במשפט. לא היה לנו כוח נפשי לזה".

יש בך כעס או רצון לנקום?

"הרצון לנקום שובר את ההיגיון, כי אם אצליח לנקום - אני הורס את כל יתר בני המשפחה שלי. זה מה שעוצר אותי. אבל בתוך תוכי... היתה לי מחשבה אחרת: מה היה קורה אם הייתי מחליט באותו ערב לבוא לבקר את גיא ולהישאר לישון שם בבסיס? יש לי הרגשה שדברים היו אחרת. הוא לא היה צריך ללכת. הם לא באו אליו לאוהל, הוא שמע רעש והלך לראות מה קורה, ואחד הרוצחים חיכה לו בחוץ, בחושך".

הבנתי שתקפו אותו מאחור, שהפתיעו אותו.

"אני לא יודע, ולא הרגשתי צורך להיכנס לפרטים האלה. אני רק יודע שזה היה רצח ברוטלי מאוד, של כל השלושה".

דוד נאחז בחיים בכל דרך: עוסק באמנות, ביוגה, ובטיפוח הזיכרון של בנו. "אני מרגיש שהוא בתוכי כל הזמן. טוב לי עם זה. זה מין מרפא. וכל מה שעשיתי אני עושה יחד איתו. זה יותר טוב מאשר להיכנס לתהומות של הרס עצמי. לאשתי, נעמי, היה קצת יותר קשה, ולראיה, לפני שלוש שנים וחצי היא עברה אירוע מוחי. יש לי תחושה שלמותו של גיא יש חלק בזה".

בחדר של גיא גרה כיום המטפלת של נעמי, אך תמונותיו של בנה עדיין תלויות על הקיר, ממוסמרות לדיקט המנוסר בצורת לב. פניו של גיא מביטות מהן, מחייכות: במדי השייטת הלבנים, בטיול משפחתי, עם אחיו הגדול ירון, עם הוריו. בחור חסון, נאה, צעיר.

זה שבר אצלך משהו ביחס לערביי ישראל? היה לך אמון בהם או שמלכתחילה שמרת על מרחק?

"אין לי שום בעיה עם ערביי ישראל השפויים. עבדתי איתם, עד היום אני עובד עם בעלי מקצוע שחלקם ערבים. במהלך השלושים (שלושים הימים לאחר המוות - ק"א), כיסחתי את הדשא והמכסחה נתקעה באבן. הרמתי אותה לפני שכיביתי אותה והאצבע שלי התפרקה. בבית החולים רופא ערבי ניתח אותי. אז אין לי כלום נגד ערביי ישראל ככלל. אבל יש את הפנאטים שלא מבינים שאפשר לחיות פה ביחד, שמוכרחים לחיות פה ביחד, ועושים הכל בשביל להרוס את זה".

לאחר הפיגוע חקר האלוף נחמיה תמרי ז"ל את המקרה והגיש את מסקנותיו לרמטכ"ל דאז, אהוד ברק. בעקבות הדו"ח הודחו מפקד מחנה 80 ומחנה דותן, ואילו י' המ"פ ננזף קלות.

יש דברים שהיית עושה אחרת?

"תמיד בדיעבד יש לקחים ומסקנות. מאוד רציתי לחזק את ההגנה של הבסיס. כשהגענו לאייש את הבסיס ראיתי שהמקום פרוץ לחלוטין. דיברתי עם המג"ד ובישיבת המטה שהיתה ביקשתי תלתליות, גדרות ועוד מכשול, כי זה לא נראה כמו בסיס.

לצערי, לא הספיקו לעשות את זה. אחת מהסיבות שנשארתי בתפקיד ולא הודחתי ע"י האלוף תמרי זה כי הבדיקה הראתה שהרמתי את כל הדגלים שצריך".

והיום? אירוע כזה יכול להשנות?

"אירוע כזה יכול לקרות שוב, והכוח שוב יופתע, בטח כשזה בתוך מדינת ישראל. בבסיסים שאני מסתובב החדירוּת היא פשוט מטורפת, ראי את כל גניבות הנשק מתוך הבסיסים.

לא סתם הקימו השנה 'צוות אדום' לאור גניבות הנשק כדי לסתום פרצות, כי מבינים את פוטנציאל הסכנה שהוא חבלני, וזולג הרבה מעבר לגניבות הנשק הפליליות. יהיו אנשים שיופתעו אבל אותי זה לא יפתיע, וגם הרבה מאוד אנשים כמוני".

למה?

"ראשית, כי אין הרתעה. לא למשטרה ולא לצבא. שנית, האמפתיה והלויאליות של רבים מערביי ישראל עוברות לכיוון השני. אין להם אמפתיה או כבוד למדינה. זאת הכללה, אבל בסוף־בסוף הנוער, החינוך, מה שהם מקבלים, הוא לא לטובתנו".