מעטים יודעים שישראל היתה המדינה הראשונה במזרח התיכון שיפן כוננה עימה קשרים לאחר מלחמת העולם השנייה. במשך שש שנים וחצי אחרי המלחמה ארץ השמש העולה היתה תחת משטר כיבוש צבאי אמריקני. כשבועיים אחרי שריבונותה הוחזרה לה ב־28 באפריל 1952, הודיע שר החוץ היפני כי ממשלתו החליטה לקבל את הצעת ישראל לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות. ציר ישראל בטוקיו היה לנציג הדיפלומטי הראשון של המדינה היהודית ביבשת אסיה כולה.
למרות ההתחלה המבטיחה, במשך העשורים הבאים נותרו היחסים האלה קרירים למדי. היפנים הכירו במהרה בחשיבות הכלכלית של ארצות הערב, על השווקים העצומים ועל מאגרי הנפט הבלתי נדלים שלהן. בעוצמה הכלכלית הזאת, ובחשש היפני שמא החרם הערבי יופנה כנגדם, ישראל לא היתה יכולה להתחרות.
התמונה התהפכה בשנים האחרונות. נהוג לייחס זאת לנסיקה בעוצמות הביטחוניות והכלכליות של ישראל. אבל יש עוד תחומים שתרמו לעניין וסייעו לשדרג את התדמית של מדינת ישראל בעיני היפנים לרמות שלא יכולנו לחלום עליהן אפילו בעבר הלא רחוק. העוצמה הרכה של ישראל, חשיפת הפוטנציאל התרבותי והמדעי שלה ייצרו משיכה והתעניינות.
"יפן וישראל הן מקומות מאוד שונים, כמעט הפוכים", אומר בשיחה עם "ישראל היום" אריה רוזן, נספח התרבות והמדע של שגרירות ישראל בטוקיו. "ככלל, לא פשוט לפעול ביפן. בהתאם, הזירה התרבותית כאן מורכבת לעשייה משותפת. היפנים לא בדיוק עומדים ומחכים לתרבויות זרות, משום שיש להם מסורת תרבותית ייחודית ועשירה בעלת סטנדרט גבוה. מאידך, זה גם היתרון: כאשר אנחנו מצליחים לייצר כאן אירועי תרבות ישראליים נכונים ואיכותיים, ההערכה לכך עצומה, וההשלכות ניכרות לעין. ספק אם יש עוד דרך פעולה עוצמתית לחדור למודעות היפנית כמו דרך התרבות".
רוזן, 41, הוא יזם תרבות ומנהל אמנותי, בוגר התוכנית לניהול אמנויות הבמה של אוניברסיטת גילדהול בלונדון. מאחוריו רזומה עשיר של ניהול תרבות - מצוות ההקמה של תיאטרון "נע לגעת" ועד ייסוד שבוע האוכל הפולני ופסטיבל האוכל הערבי "א־שאם" בחיפה.
כנספח ביפן הוא מכהן כבר שלוש שנים וחצי, ובתקופה הזאת, תחת שגרירת ישראל במדינה יפה בן ארי, עלה בידו לרשום הישגים חסרי תקדים. בשנת 2018 ישראל היתה האורחת המרכזית בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טוקיו, אחד הפסטיבלים הנחשבים ביותר באסיה. בשנת 2019 דבר דומה קרה בעוד תחום, שמזוהה כל כך עם יפן: ישראל הוזמנה לשבוע העיצוב של טוקיו כאורחת ראשית רשמית, והתערוכה המרכזית שבו הוקדשה לשבוע העיצוב בירושלים. "דרך העיצוב ניתן לספר סיפור מורכב, רבגוני ומרתק ולהגיע לקהלים גדולים, שלא בהכרח גילו עניין בישראל באמצעות נושא שיש להם הערכה בלתי רגילה כלפיו", מסביר רוזן.
הקרנות בניו יורק, ת"א וטוקיו. מתוך הסרט "בחוץ" // צילום: ליאל זנד
פריצות דרך נרשמו בתקופה האחרונה גם בתחומי המדע. במקביל להשקעות יפניות בחברות ישראליות בשיעורים שלא הכרנו בעבר, לפתיחה של משרדים ומרכזי פיתוח של חברות יפניות בארץ, מתעצמים שיתופי הפעולה האקדמיים. הביקור הראשון אי פעם של נשיא אוניברסיטה לאומית מיפן (אוניברסיטת קנאזאווה) בארץ הוביל לחתימה על הסכמים עם מוסדות מחקר מקבילים בישראל. הטכניון, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן־גוריון צורפו לקונסורציום של מוסדות מובילים בעולם בתחום הסייבר בהובלת יפן. פריצת הדרך הושלמה באופן סמלי כאשר בעקבות ההערכה הרבה להישגי המדע הישראלי רוזן עצמו הוזמן לכהן כיושב ראש שותף של ארגון נספחי המדע הזרים בטוקיו.
הריקוד הישראלי האלמוני
רוזן מצוי בחיפוש מתמיד אחרי המקומות שבהם הוא יכול לפגוש קהלים חדשים, להתאים להם סיפור נכון על הדברים הטובים והיפים שקורים במדינת ישראל הרחוקה ולהביא את האמנים המוכשרים שיציתו את ניצוצות ההתעניינות והחיבה. ומי שמחפש - מוצא. "גיליתי להפתעתי שכל יפני מכיר את ריקוד העם 'שאבתם מים בששון'", מספר רוזן, "בשנות ה־50, כחלק מרפורמה חינוכית שביקשה להעצים מוטיבים מאחדים בין אנשים, הממשל היפני שמע על ריקודי העם בישראל והחליט שזה אמצעי לחבר בין תלמידים. מאז כל יפני למד את הריקוד, אבל לא ידע שהוא ישראלי".
בשביל רוזן, הוא מודה, "הגילוי הזה היה עולם ומלואו, ומצאתי דרך לשלב אותו בפרויקט גדול יותר שהובלנו. ייצרנו יום שידורים מיוחד סביב תרבות ישראלית בתחנת הרדיו הגדולה ביפן, בעלת החשיפה למיליוני אנשים, ומנגינת 'שאבתם מים בששון' המוכרת לכל יפני שימשה ציר מרכזי בו. פנינו למוזיקאים ישראלים שונים, אשר יצרו גרסאות שונות למנגינה, וזה הוליד חיבור רגשי שאפשר לספר על ההיסטוריה של ישראל ועל מסורות התרבות שלה".
חיבורים רגשיים נוצרים גם בקולנוע. סרט קולנוע ישראלי, "שרוכים", בבימויו של יעקב גולדווסר, שתורגם ביוזמת שגרירות ישראל עבור פסטיבל הקולנוע בטוקיו, נרכש על ידי מפיץ מקומי ויעלה במאות בתי קולנוע ברחבי המדינה. לכאורה, ההצלחה הזו היא הפתעה גמורה, שכן העלילה מתרחשת בישראל.
"שרוכים" מתבסס כולו על טהרת שחקנים ישראלים ודובר עברית. למרות זאת הוא נגע בנימי הנפש של הקהל היפני, שכן הוא עוסק בהורות לילדים בעלי צרכים מיוחדים שהולכים ומזדקנים ומתאר מערכת יחסים מורכבת, רגישה ועדינה, מלאת דאגות וחרדות לעתיד. ביפן התופעה הזו מאוד מוכרת, ואפילו יש לה כינוי מיוחד "80-50", כביטוי לגילים של דור ההורים ודור בניהם.
"אין תחליף לדיפלומטיה". אוניית ה"דיימונד פרינסס" // צילום: GettyImages
"החברה היפנית הרבה יותר עצורה מאשר החברה הישראלית, ולא נהוג בה לשתף אחרים בחוויות אישיות וברגשות, בוודאי לא בציבור", מרחיב רוזן, "כשהבאנו את הסרט לפסטיבל לפני שנתיים, והבמאי עלה לדוכן וסיפר שהסרט נולד מחווייתו האישית, אנשים בקהל נעמדו לפתע והתחילו לשתף בחוויותיהם. אחד סיפר שיש לו בן בעל צרכים מיוחדים, אחר שיתף סיפור נוסף, והדבר חזר בכל ההקרנות. הסרט הישראלי הצליח לחדור את שכבת האיפוק ולגעת בצופים, ובזכותו נוכל לחשוב לספר ליפנים כיצד בעלי צרכים מיוחדים מטופלים בישראל במקומות כמו הכפר הטיפולי הייחודי כישורית. הטיפול של האמנות הישראלית בסוגיה הכאובה הזאת כל כך רגיש ומדויק, שלבבות נפתחים. בגלל הרלוונטיות של הנושא ייחשפו למדינה שלנו קהלים שבשום מקרה אחר לא היו מגלים עניין בה. אין כלי אחר שמסוגל להביא את הצדדים הטובים של ישראל לקהלים רחבים ביפן".
"לא ליפול לסטריאוטיפים"
למרות הרנסנס התרבותי, ישראל היא עדיין נושא לא מוכר עבור מרבית היפנים, והצורך במציאת אמצעים מקוריים להגיע אליהם רק גובר. רוזן מציין בהקשר זה את התפקיד הקריטי של הצוות המקומי שעובד בשגרירות ישראל ביפן, ובעצם בכל השגרירויות שלנו בעולם: "זהו סוג של סוד לא מדובר - יש יפנים מקומיים, שפועלים בצורה יוצאת דופן ותוך מסירות מדהימה, כדי לגרום לכל החלומות שאני חולם בתחום התרבות והמדע להתממש בצורה הכי יעילה. הם מביאים עימם ידע מקומי ומהווים חלק חשוב מאין כמוהו בשרשרת העשייה של העבודה כאן".
אילו ביטויים תרבותיים מישראל מסקרנים יותר את היפנים - תרבות יהודית מקורית הנסמכת על מסורת וציביליזציה בת אלפי שנים או תרבות כלל־עולמית?
"אין לכך תשובה חד־משמעית. ספק אם ניתן לפצח את 'הקוד היפני' ולזהות מרכיבים בדוקים שמבטיחים התעניינות יפנית. אני מקבל בכל יום פניות מאנשי תרבות ישראלים שאומרים לי שהם חייבים להגיע ליפן, משום שכולם אומרים להם שמה שהם עושים 'תפור' בדיוק לכאן. הם בטוחים שתפיסתם באשר למה היפנים אוהבים מבוססת ותקפה, אבל זאת אשליה, שנובעת מכך שהארץ הזאת והמסורת שלה נופלות להרבה סטריאוטיפים. "אני מאמין בדרך הפוכה: להקשיב במקום להישאר בשבי הסטריאוטיפים. להקשיב לגורמים המקומיים ולחשוב יחד עימם כיצד להנגיש נכון את התרבות שלנו לקהל המקומי, כי פרויקט לא יהיה מוצלח אם אין לו הקשר יפני".
ובכל זאת, כשמתעקשים איתו, רוזן מסכים שעל גורם אחד ב"קוד היפני" אין מחלוקת: "יש כאן הערכה עצומה לאיכות. כאשר האיכות קיימת, גם דברים רחוקים מן הטעם היפני יכולים לדבר. דוגמה מצוינת היא הסצנה של אמני ג'אז ישראלים, שזוכה ביפן לחשיפה אדירה. לדעתי, הסיבה קשורה לדנ"א המשותף לאנשי הג'אז האלה - הוא מתוחכם, נועז, פורץ דרך, יצירתי ומשלב סגנונות".
לדעתך, הצלחה של נספח תרבות נמדדת בהיקף הקהל שנחשף בזכותו לדבר מה ישראלי?
"המדדים להצלחה אינם מוגבלים למספרים. יש כמובן הישגים שניתן לכמת, כמו מספר המבקרים בתערוכה, מספר אלבומי מוזיקה ישראליים היוצאים ביפן, מספר ספרים ישראליים המתורגמים ליפנית או שיעורים של חשיפה תקשורתית. כאשר הצלחנו בפעם הראשונה לגרום לעיתון יפני מוביל, בעל תפוצה של 8.5 מיליון עותקים ביום, לפרסם סיפור של סופר ישראל - 'בחוץ' של אתגר קרת - ועוד במיקום מרכזי בעיתון, המספר דיבר בעד עצמו. אלא שיש מדדים אחרים, שהרי התרבות אינה מתקיימת בסד הצר של כמויות".
רוזן מבהיר שהוא מנסה "לבנות תמהיל המשלב כמות ואיכות, קהל מבוגר של אולמות קונצרטים וקהל צעיר של סוגות עכשוויות, עיר הבירה טוקיו לצד מחוזות מרוחקים. כך תמצאו אותי עובד על שידורים המגיעים למיליוני צופים ומאזינים, ובמקביל מפתח פרויקט עבור בית ספר אחד, שרבים מן הבוגרים שלו מגיעים לעמדות מפתח. הקשר עם בית הספר הזה אמנם אינו חושף אותנו למיליונים, אולם הוא עמוק ואיכותי. אנחנו מביאים למקום הזה, הנמצא על הר נידח במחוז צפוני, מוזיקאי ישראלי אלון יבניאל, שבונה עם התלמידים מופע המופק ומועלה בפני הקהל המקומי. השנה נעשה זאת שוב, אלא שבגלל אילוצי נגיף הקורונה נעבור לדיגיטל".
מגיפת הקורונה מאיימת לכרות את כל הענף שעליו יושבת דיפלומטיה תרבותית, שהרי חילופי תרבות מחייבים מגע בלתי אמצעי עם הקהל, והוא אינו אפשרי כל עוד הנגיף מאיים.
"המגיפה הגיעה ליפן מוקדם, מייד אחרי סין. זה קרה כאשר האונייה 'דיימונד פרינסס', שבה התפרץ הנגיף, עגנה ביוקוהמה. היו על סיפונה 15 ישראלים, וכל צוות השגרירות נרתם לסייע להם ולחלץ אותם. זאת היתה חוויה לא פשוטה - לא ידענו דבר על המחלה, אבל כולנו, מהמחלקה המדינית ועד לאנשי התרבות, ליווינו את הישראלים. זה מדגים את החשיבות של דיפלומטיה. אין לה תחליף גם - ואולי במיוחד - כשהנגיף משתולל".
"לייצג גם בימים קשים"
רוזן מספר שבשבועות שאחרי משבר ה"דיימונד פרינסס" התבטלו כל התוכניות שבנה בעמל רב. "עמדו בפניי שתי אפשרויות: להשלים עם המצב ופשוט לחכות לחלוף המגיפה, או להפוך את המצב החדש להזדמנות. בחרתי באפשרות השנייה. אני מאמין שהאמנות והתרבות קיימות מאז ומעולם, ותהיינה לעולם, לא משנה מה קורה לאנושות, מה המגבלות ומה דרגת הרווחה הכלכלית. הטבע האנושי לא יכול בלעדיהן. לכן השאלה היא לא האם לפעול בתקופת הקורונה, אלא איך. לצד האתגרים הגדולים תקופת הקורונה מתאפיינת בפוטנציאל גדול, וניסיתי לפתח אמצעים לממש אותו".
כתוצאה, פעילות התרבות של שגרירות ישראל ביפן לא שבקה אלא החליפה צורה, כמתחייב מן המגבלות. תוכניות חדשות לזמן קורונה כללו פעילויות נטולות סיכוני הדבקה, כמו השקת אתר תרבות ישראלית חדש בשפה היפנית, פיתוח ערוצים להגברת שיתופי הפעולה בין תלמידים ובתי ספר מישראל ומיפן, ושיתוף פעולה עם מגזין העיצוב הכי נחשב ביפן "IDEA" להוצאת גיליון מיוחד המוקדש לעיצוב ישראלי. אבל גולת הכותרת הגיעה בסוף אוגוסט בדמות הסרט "בחוץ" (OUTSIDE) מאת הכוריאוגרפית והמעצבת ענבל פינטו והסופר אתגר קרת.
"הסרט שהופק בסיוע 'פקטורי 54' הוא אגדת קורונה סוריאליסטית, המציגה את התחושות האישיות והאווירה הכללית השורה על העולם בתקופה הנוכחית", מסביר רוזן. "הרצון להמשיך לקדם את ישראל ברחבי העולם, לייצר קשרים בין אמנים ישראלים ובינלאומיים ולנסות לספר את הסיפור שלנו לא נעלם גם בימים קשים".
יוזמתו של רוזן קרמה עור וגידים כקופרודוקציה ישראלית־יפנית המבוססת על סיפור קצר שכתב קרת בתקופת הסגר בקורונה, שצולמה במקביל בזמן המגיפה העולמית בתל אביב ובטוקיו, ומשתתפים בה שחקנים, מוזיקאים ורקדנים ישראלים ויפנים, ובהם הרקדנית הישראלית מורן מילר והשחקן והרקדן מיראי מוריאמה, כוכב אהוב ביפן. יוצרי הסרט, המשתתפים והשותפים, מגיעים מעולמות שונים וכולם יחד מנסים לגלות דרכים חדשות ליצירה ולתקשורת בין אנשים, במסגרת ההגבלות והגבולות החדשים ששרטטה המגיפה.
כיאה לשמו, "בחוץ" עושה את דרכו החוצה בימים אלה בהקרנות על מסכי ענק בכיכרות מרכזיות בתל אביב, בטיימס סקוור בניו יורק ובשיבוייה בטוקיו. הלוואי שמן התקופה הסוריאליסטית העוברת על כולנו נזכור דווקא אותו ולא את פגעי המחלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו