מחשבת סיכונים

באחת האפיזודות בסיפור "אף יהודי", מתוך ספר הסיפורים השלישי של הסופרת ענת עינהר בעל אותו השם (הוצאת כנרת זמורה דביר), הולכת הגיבורה למסאז' אצל מעסה בבית המלון הגרמני שבו היא מתארחת. תוך כדי העיסוי, הוא פתאום מסיר ממנה את תחתוניה ומתחיל לעסות במורד בטנה, חותר אל מפשעתה, בעוד היא מהדקת את רגליה חזק ככל שהיא יכולה, עד שהוא מניח לה.

בראיון שנערך בביתה בתל אביב מספרת עינהר שהסיפור מתבסס על חוויה דומה שקרתה לה בחופשה באוסטריה, אבל אם עבור נשים אחרות הסיטואציה היתה יכולה להיות מלחיצה ואף מאיימת - עבורה, היא מבהירה, היתה בה "אפס טראומה". זה לא משום שהיא לא רואה כיצד נשים אחרות יכולות להרגיש מאוימות במצב כזה, אלא שהיא, בחייה הממשיים והבדיוניים, נמשכת דווקא לבדיקת הגבולות, לשאלה מה היה אילו היתה מתנהגת אחרת.

בניגוד לסיפור הבדיוני, שם העניין הסתיים בתפנית עלילתית מתוקה, בגרסת המציאות היא סיפרה לבעלה, ביציאתה מהחדר, מה קרה שם, והוא בתגובה שאל אותה "למה לא התמסרת?". והשאלה הזאת, על המקום שבו צריך לעצור, ממשיכה ללוות אותה. "אני באמת שואלת את עצמי לפעמים למה לא התמסרתי שם. ולא בגלל שיכול היה להיות כיף, אלא כדי לשאול מה היה קורה. אני חושבת שהיום הייתי עושה אחד מן השניים, או שהייתי מפסיקה אותו מייד, או שהייתי מסכימה. לא בטוח שהייתי מתלוננת, אף על פי שצריך להתלונן על כאלה דברים. אבל במקום זה שכבתי ברגליים צמודות וחיכיתי שהוא יתייאש".

***
עינהר, כסופרת, מבקרת (עד לאחרונה, ב"ידיעות אחרונות") ואושיית פייסבוק עם קהילה ערה של עוקבים, מבטאת באופן עקבי קול מסתייג וביקורתי ביחס לכללים המשתנים של התקינות הפוליטית וביחס ל"תרבות הביטול" של יצירות ויוצרים.

"יש נשים צעירות היום שמצפות שאם הן לבד במעלית, גבר זר לא ייכנס למעלית - מבחינתן זאת גסות רוח, זאת בוּמריות. אני לעולם לא אתווכח עם מישהי שמרגישה מאוימת, אבל המחשבה שזה יהפוך לנורמטיבי מצערת אותי. מצבים גבוליים מעניינים אותי, הם בעיניי חלק מהטבע האנושי. השאיפה למרחב סטרילי לא נותנת הזדמנות להתמודד עם השאלות. יש גברים שאומרים, 'כשאתם הולכים מול אישה ברחוב, תשפילו את המבט', וזה נכתב בשיא הרצינות!"

את כועסת?

"זה לא כעס, אולי צער. בבסיסו השינוי הוא טוב, ונדרש וחשוב. אבל 'ביטול' - המילה הזאת מופרכת לחלוטין. זה ניסיון להעלים, למחוק עקבות, לעקור מהשורש. אולי כמו במחיקה דיגיטלית, כשאת מוחקת הודעה וזהו, לא היה, לא פגעתי בך. בניגוד לנייר שכתבת עליו וזרקת לפח - הודעה דיגיטלית פשוט נמחקת. אני חושבת ש'תרבות הביטול' מנסה לעשות אותו דבר למסורות וליצירות ישנות - למחוק אותן כאילו לא היו מעולם. אבל זה מופרך. את רוצה למחוק את האודיסיאה? אי אפשר. את יכולה לגרום שלא ילמדו אותה, שהיא לא תהיה בספריות, אבל אי אפשר להעלים אותה לגמרי. יותר מזה, הביטול שואף לבטל גם את הדחפים, את כל מה שחולל את היצירות האלה. אנשים כתבו דברים גזענים ושוביניסטיים, אז נתייחס אליהם כאילו לא היו. אבל זה שם, זה טבע האדם".

את יודעת מה ההיגיון בזה. הרעיון הוא שברגע שמתקנים את השפה, את התרבות, התודעה משתנה. זאת תפיסה מהפכנית. היא באה לעצב את התודעה שלנו מחדש.

"הסימון 'זה רע' ו'זה טוב' הוא יותר מדויק. הניסיון למחוק, אפילו לא להוקיע, אלא פשוט לשתוק על משהו כאילו הוא לא היה, כדי שיהיה אחריו שקט והמולקולות שלו ייעלמו מהאוויר - הוא מנכר, מסרס. הוא הופך אנשים לבעלי תגובות אוטומטיות - עדריות וצדקניות. תנו לאנשים גם איזשהו מרחב להחליט בשביל עצמם, אמורה להיות לנו מודעות מוסרית.

"קרה לי כמה פעמים שקיבלתי הודעה בפרטי או שמישהו כתב פוסט, 'יש לי כך וכך חברים עם השרץ הזה, או שתבטלו את החברות איתו או שתבטלו את החברות איתי'. הוא היה יכול לעשות את זה בשקט, אבל יש פה הצהרה: אני לא רוצה נגיעה גם אלייך. זה אבסולוטי ומוחלט, ואסור לסתור את זה, ואם תנסי לסתור תהיי מבוטלת גם. וככה ההשפעה הולכת וגדלה, ואנשים מפחדים, אומרים 'מה אני צריך להיכנס למעגל האש, אני צריך שיבטלו אותי?'.
אבל הנה, זה עובד. גם לפני 20 שנה ידעו שהטרדה מינית היא דבר אסור, והמשיכו להטריד מינית כל הזמן, כי לא היה לזה האפקט השלילי שיש לזה היום, כמשהו מגונה באמת.

"השינוי, מבחינתי, הוא מוצדק לחלוטין. זה שנשים יכולות היום לדבר על זה ולא יבטלו אותן, לא יתייחסו אליהן כטרחניות חסרות חוש הומור, זה מעולה. אבל כמו כל דבר, כל אידיאל שהתגשם - קומוניזם וכו' - הוא מתחיל להגיע למקומות שבמקום להיטיב הופכים להיות דכאניים, סותמי פיות, נגועים בצדקנות נוראית".

כל מהפכה כרוכה באלימות עודפת.

"ואז לא רק אני משלמת מחיר, כולם משלמים מחיר, אפילו אנשים שיש להם דפוסי מחשבה שנורא מתואמים עם זה, כי זה נורא מרדד, מצמצם, בינארי, 'את זה צריך לבטל ואת זה לשבח', בלי הבחנה בניואנסים. ואני לא מדברת על סלחנות, אני מדברת על חשיבה - להיות אדם חושב ולא אדם אוטומטי.
"פעם נסעתי באוטובוס בנסיעה בין־עירונית וישב לידי נער חרדי, ופתאום הרגשתי שהוא מתחיל לגעת בי, והסתכלתי וראיתי שהוא מלא חצ'קונים, ואמרתי 'איזה מסכן'. הייתי גם מבוגרת ממנו בעשור בערך, וחשבתי, אני אתן לו קצת, ואז הרגשתי שהוא מגזים, והסתכלתי עליו, והוא היה מבוהל נורא. אז היום הייתי מצלמת אותו והייתי כותבת, 'תראו מה קרה לי באוטובוס', אבל די, אנחנו בני אדם".

"לכותב חייבת להיות עמדה מוסרית רגישה. לדמות לא, אבל לכותב כן. אם לכותב יש מוסר כפול ונקודות עיוורון, זאת בעיה. בחיים אני לא אדם עם חוש מוסרי חריף. אני לא אמא תרזה, אך בכתיבה יש לי מגדלור"

את אומרת שהנורמות האלה עוצרות צדדים נוספים בתוך עצמנו?

"הביטול החיצוני הוא ביטול פנימי. את מבטלת משהו בעצמך - איזה בירור, איזו לגיטימיות של מחשבה על משהו כמורכב ורב פנים. לפני כמה זמן הורדתי בקינדל ספר טראשי משנות ה־70 על אנשים שמגדלים תרנגולים לקרבות. זה עניין אותי, אבל התחלתי לקרוא, וזה היה באמת מגעיל, מישהו שאוסף קטינה ומתנהג אליה כמו זבל, אומר לה לשתוק, מרביץ לה, בלי מודעות. אז באיזה שלב אמרתי די, אני לא יכולה לקרוא את זה, זה מגונה בעיניי, זה דוחה, ומחקתי. זה לא שהוצאתי פוסט אזהרה בפייסבוק, 'הספר הזה - אל תיגעו בו'. זה היה מהלך שעשיתי ביני לבין עצמי. יכול להיות שאם הייתי קוראת את זה לפני עשרים שנה, התחושות שלי לא היו כל כך חריפות. גם 'לוליטה' היום מגעיל אותי".

אולי זה חלק מהעניין. את היום קוראת מנוסה ומכירה את הגבולות שלך. יכול להיות שתרבות הביטול באה לתת לגיטימציה למי שנמצאים בתחילת הדרך לומר שהיצירות האלה הן מגונות. הרי גם לפני עשרים שנה ידענו לראות דברים שלא אהבנו, אפילו ביצירות מופת. אבל אם היית מתנגדת לזה, היית נודניקית ולא מבינה בספרות. אז אולי נפתח עכשיו איזשהו מרווח בתוך השיח הספרותי, שיש בו הרבה דברים תקועים.

"אני לא אטומה כלפי זה. יש לי ילדות, הגדולה בת 17.5, ויש לנו הרבה שיחות בנושאים האלה. ככותבת, אני חושבת שלכותבים חייבת להיות עמדה מוסרית רגישה. לדמות - ממש לא, אבל לכותב כן. אם לכותב יש מוסר כפול ונקודות עיוורון, זאת בעיה. בחיים עצמם אני לא אדם עם חוש מוסרי חריף במיוחד. אני לא אמא תרזה, אני לא מרחמת בקלות על אנשים, לא שמאלנית נורא אדוקה. אבל כשאני בתוך הכתיבה יש לי מגדלור. אולי כי זה עולם שהגדרתי בעצמי, ובחרתי קונפליקטים מוסריים שיש לי איזה יחס כלפיהם. אני לא אכתוב סיפור כדי לומר מה אני חושבת. הסיפור הוא לא מסווה לדעות שלי, אני כותבת כי אני באמת רוצה לברר משהו ביני לבין עצמי".

לקחת את הסיפור חזרה

אבל לפעמים, הדמות הספרותית שלה, שנשלחת לברר משהו - מתנגשת בחיים, ויוצרת מפגש משונה בין המציאות לדמיון. זה קרה לעינהר עם הסיפור "סיפור מביש". הגיבורה שלה שומעת על שר מטרידן שדחף למישהי שתי אצבעות לתוך הפה, ומאז האצבעות "נתקעות לה בפה". היא מרגישה את העור, הפרקים והסחוסים שלהן ומתעורר בה חשק עז לנשוך אותן, וכשהיא הולכת לדיזנגוף סנטר לקנות אוזניות והמוכר מבקש שהיא תבוא איתו לחדר אחורי, היא מבקשת ממנו שיכניס לה אצבעות לפה כדי להתנסות בזה: היא הופכת ליוזמת והבימאית של האקט הפוגעני.

"כשהתחלתי ודאי שהיה לי חשוב להתקבל, וכדי להתקבל את צריכה איזושהי היררכיה. הביקורת היתה חשובה לי יותר מאשר כמה יקראו. היה חשוב לי לקבל אישור מסמכות, כדי להבין מי אני. אחרת, מי את?"

"כתבתי את הסיפור הזה כשהתכתבתי עם איזה מחזאי, והוא רצה שאני אכתוב לו סיפור אירוטי. לו אישית, אפילו לא לצורך עבודה, אלא לצורך שעשוע. חשבתי שזה באמת מעשה מגעיל ומגונה, אבל יכול להיות בזה גם משהו מעורר. זה לא קרה לי, אבל רציתי שזה יקרה, שהאקט הדוחה, התוקפני והמחלל הזה יהפוך למשהו שהיא המבצעת שלו. אבל כששלחתי את הסיפור למחזאי, הוא ענה לי, 'אוקיי, עכשיו תשלחי לי תמונה של התחת'. אמרתי, אה, ככה? אז אני לוקחת חזרה את הסיפור ועכשיו הוא שלי".

נשמע כאילו הוא לא הבין את הסיפור.

"זה קורה הרבה שאני כותבת סיפור ופתאום הוא מוצא את דרכו לחיים בצורות פחות יזומות. באמת הלכתי לקנות אוזניות לפני שנתיים, ובאמת מישהו אמר לי מתחת לשפם 'בואי בואי', והלכנו לחדר אחורי וכו'. אותה אישה צעירה שמצפה שגבר לא ייכנס איתה למעלית תראה בעצם ההצעה סוג של הטרדה. אז אני לא אומרת, 'קיבלתי סיפור', אני אומרת, אלה החיים. אני חיה חיים בטוחים, אבל האזורים האלה מעניינים אותי".

נטייה להיררכיה

עינהר, ילידת פתח תקווה, הגיעה אל הכתיבה אחרי שיועדה מילדות דווקא לציור. גם כילדה היא כתבה, אבל הציור היה הכישרון הבולט שלה. "הציור היה יוצא לי מהשרוול. אני לא אגיד שהיתה בכישרון הזה קללה, אבל הוא משך תשומת לב, והקרינה הזאת, כשעומדים מעלי ואומרים 'תראו, תראו מה היא ציירה' - היתה מביאה לי את הסעיף. אולי זה בלתי נסבל כשזה בא לך בקלות, ואם הייתי טורחת יותר הייתי מצליחה ליהנות מהמחמאה, כמו שאני נהנית כשמחמיאים לי על הכתיבה".

מכיוון שהזרקור היה על הציור, הכתיבה יכלה להתפתח בצלו?

"כשלמדתי בבצלאל בתחילת שנות ה־90 היה הגל של אורלי קסטל־בלום ואתגר קרת, והתחילו לכתוב בסגנון יותר אינדיבידואליסטי ועירוני. במחלקה לתקשורת חזותית שבה למדתי היו פתוחים לאפשרות שנכתוב, ולא סיפורים קאנוניים על המדינה כמו בדור הקודם. אז התחלתי גם, והיה לי ביטחון שאני עושה את זה טוב, אף על פי שהביטחון העצמי הזה היה יכול להיות גם אשליה מוחלטת. הייתי פוגשת אנשים ואומרת 'אני ממש טובה, אני הולכת להיות סופרת'.

מי שכתב את הביקורת המשבחת הראשונה על ספר הביכורים שלה היה מבקר הספרות אמנון נבות, שהיה ידוע בקטילותיו האכזריות, ופרסם ביקורת מפליגה בשבחים על ספר הביכורים שלה, "טורפים של קיץ", שגם זכה בפרס ספיר ליצירת ביכורים ב־2008. ועם זה, הביקורת הזאת חושפת גם את התפיסות המגדריות המקובעות של נבות, שכן הוא כותב על עינהר על רקע שלושה מודלים נשיים של כתיבה: מצד אחד יהודית קציר, שאת ספרה קטל, ומצד שני עמליה כהנא־כרמון ולאה איני, שאותן אהב. "מאוד חיבבתי אותו אבל הוא היה בעייתי ביחס לנשים. הוא לא זלזל בספרות של נשים, אבל היה משהו מסורתי ומגדרי בצורה מבאסת ביחס שלו לנשים".

"זה מעולה שנשים יכולות לדבר על הטרדות מיניות ושלא יתייחסו אליהן כטרחניות חסרות חוש הומור. אבל כמו כל אידיאל שהתגשם, הוא מתחיל להגיע למקומות שבמקום להיטיב הופכים סותמי פיות, נגועים בצדקנות נוראית"

היא מתארת את המפגשים המוקדמים שלה איתו בקפה "הנסיך הקטן" בתל אביב: "הוא הטיל עלי אימה. כולם סביב השולחן היו שוליים והיה להם פאסון, וכולם, עודד כרמלי ויהודה ויזן, נורא העריצו את בועז יזרעאלי והעבירו את הספרים שלו מיד ליד, וחשבתי, אני הולכת להוציא את הספר הראשון שלי בעם עובד, אצל יובל שמעוני, ובתנאים הכי טובים והכי ממסדיים, אז הייתי בטוחה שהוא יקטול".

הוא כתב ביקורת כמעט מסרסת מרוב שהיא טובה.

"נכון. אבל אחר כך, כשהבאתי לו את הסיפור הבא שכתבתי - 'כצנלנבוגן', שמופיע ב'אף יהודי' - הוא אמר לי, 'אחרי שהוצאת ספר כמו 'טורפים של קיץ', בשום אופן את לא יכולה להוציא את הסיפור הזה'. ביני לביני אמרתי, נראה לי שהוא מגזים. מאותו רגע השתחררתי ממנו, זאת נראתה לי חוות דעת לא כשירה, כי היא היתה כל כך מוחלטת. הוא נורא כעס על סופרים כמו דרור בורשטיין, שאחרי יצירות מופת פרסמו דברים יותר קטנים, פחות שאפתניים. השלילה המוחלטת שלו, והתפיסה שחייבים לעמוד כל הזמן באיזה רף - זה ממש לא אני. תן לי לכתוב גם שטויות. ממש הגעיל אותו, למשל, שאני כותבת בפייסבוק, זה היה נלעג בעיניו".

כמבקרת, את נושאת עיניים אל דמות המבקר שהוא העמיד, כסמכות שעומדת בשער?

"אני מנסה לא להיאחז במודלים שכבר לא יכולים להתקיים. יש לי נטייה להיררכיה. אני לא יכולה להתכחש לזה שאם את במקום טוב בפנים, אם את לא בתחתית, את נורא נהנית מזה. הרי שומרי הסף הכניסו אותך פנימה, ולא הכניסו אחרים".

אבל אולי ההכרה הביקורתית פחות שווה היום, כי אין היררכיה ברורה?

"פה אני אמביוולנטית. כשהתחלתי ודאי שהיה לי חשוב להתקבל, וכדי להתקבל את צריכה איזושהי היררכיה. הביקורת היתה חשובה לי יותר מאשר כמה יקראו. היה חשוב לי לקבל אישור מסמכות, כדי להבין מי אני. אחרת, מי את? את עוד אחת, קיבלת 70 לייקים וההוא קיבל 80 לייקים. מצד שני, אין טעם לשאוף בכוח למודלים שכבר לא קיימים, יש בזה משהו מנַוון ומנוּון. אם בהתחלה היה לי נורא חשוב אילו ביקורות ייכתבו עלי, וההבדל בין ביקורת בעיתון לבין משהו שכותבים בפייסבוק היה בשבילי הבדל של שמיים וארץ, עכשיו אין כזה הבדל. במיוחד אם כותב מישהו מעניין ומעמיק ואני רואה שהוא קרא את הספר. היום מבקרים בעיתונות הם לא אמנון נבות ולא דן מירון. היום זה אני, מחר זה אתה, לפי גחמות העורך. יש כמה בודדים שמאוד מתמידים. אבל בדרך כלל יש תחלופה גדולה וערבוביה מוחלטת".

כששוברים את מוקדי הסמכות, זה משאיר כוח רב מדי לכסף, לא? היום הוצאות ספרים מוכנות להוציא כל דבר במחיר המתאים, ויחסי ציבור טובים יכולים להביא אותך רחוק.

"אני מכירה אנשים שיש להם כסף, ומשלמים לעורכים, למפיצים, ליחצנים וכו', ועדיין לא מצליחים לפרוץ תקרה מסוימת. יכול להיות שיש להם לא מעט קונים, אבל הם מחוץ לרדאר של פרסים וביקורות, אז מוקדי הסמכות האלה לא נחרבו לחלוטין. אבל מבחינת הרבה סופרים, כל עוד אתה נמכר אתה בסדר".

כלומר, היקף המכירות מחליף את הסמכות הישנה?

"יכול להיות. אבל אני רואה את זה כמו תת־עולם של העולם הספרותי האמיתי".

או שאת עדיין רואה את הדברים דרך הפריזמה של הסמכות הישנה.

עינהר צוחקת. "בראש שלי, בוויזואליה שלי, הם נמצאים באפלה, ואנחנו באור. מנורה חלושה, אבל אור".