בראשית היה "המסע הלילי של נביא האסלאם, מוחמד, השמימה", ויש אומרים שלא היה זה אלא חלום. אבל המחלוקת שמטלטלת עכשיו את העולם המוסלמי אינה עוסקת בשאלה אם המסע הלילי המפורסם התרחש או רק נחלם. הפולמוס הנוכחי, ששזור במוטיבציות פוליטיות, דתיות ולאומיות, עוסק בשאלה היכן בכלל נמצא "המסגד הקיצון", הוא מסגד אל־אקצא שמוזכר בקוראן - אותו המסגד שממנו עלה מוחמד על פי האמונה המוסלמית דרך שבעת הרקיעים, בדרכו לשמיים.
על פי האמונה המוסלמית הרווחת, שמגובה בספרות דתית, המלאך גבריאל התגלה למוחמד במכה, כשהוא רכוב על גבי בהמה פלאית ומכונפת, אל־בוראק שמה. מוחמד הנביא נענה להזמנת המלאך לרכוב עימו לשמיים, אך בדרך עצרו לחניית ביניים משמעותית באל־אקצא. רק אחר כך הם עלו יחדיו מאל־אקצא לרקיעים העליונים, שם קיבל מוחמד את מצוות התפילה שבה מחויבים המוסלמים חמש פעמים ביום, ואת כיוון התפילה - מכה.
הסיפור הקדמוני הזה מבוסס על פסוק בקוראן שהוא לב ליבו של המחלוקת הנוכחית: "ישתבח (אללה): מי שהסיע את עבדו בלילה (אסראא) מן המסגד הקדוש (במכה) אל המסגד הקיצון (אלמסג'יד אל־אקצא) אשר ברכנו את סביבתו, למען נראה לו (כמה) מאותותינו, כי הוא השומע והרואה".
עכשיו, אחרי כ־1,400 שנים שבהן השתרשה האמונה המוסלמית שאל־אקצא הקוראני הוא מסגד אל־אקצא השוכן בהר הבית, פורץ מחדש ויכוח קדום מראשית ימי האסלאם. במרכזו ניצבת שאלה אחת: היכן נמצא אל־אקצא? האם בירושלים, כפי שמקובל על הרוב המכריע של המוסלמים כיום? או אולי כפי שטוען עתה מעל דפי היומון הסעודי הממסדי "עובאט" החוקר הסעודי אוסאמה ימאני - סמוך למכה שבסעודיה, בחצי האי ערב. על פי ימאני, המסגד הקיצון שאליו הגיע מוחמד, שוכן למעשה בכפר אל־ג'ועראנה שבמחוז מכה.
מאז פרסום המאמר (שתורגם לעברית על ידי ממר"י) גועשות הרשתות החברתיות בעולם הערבי. ימאני מואשם בהפצת "דברי הבל סוטים שסותרים את הקוראן והסונה". אחדים טוענים שימאני "חולה" או "משוגע". יש מי שמאשים אותו, כמו ערוץ הטלוויזיה הטורקי TRT, כי דבריו נועדו לשרת את האג'נדה הציונית ואת הניסיון של המזרחנים היהודים להכחיש את מיקומו של מסגד אל־אקצא בירושלים, ואת האופי הנסי של עליית מוחמד לשמיים. אחרים טוענים שהמאמר פורסם מסיבות פוליטיות בניסיון להכשיר את הנורמליזציה עם ישראל.
מסגד אל־ג'ועראנה, במקום שבו נטען שהיה מסגד אל־אקצא, בחבל מכה בסעודיה
ברשות הפלשתינית יש מי שמשתולל מזעם בעקבות המאמר. מחמוד הבאש, השופט השרעי העליון של הרשות, סבור כי הוא נועד לשרת את "אויבי האומה". ד"ר עלי אלאעוור, פלשתיני שכתב את הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית ובהרווארד, מכנה את אוסאמה ימאני "שודד דרכים".
"האומאים המציאו בדיה"
ימאני, יש לציין, אינו הראשון שמערער על זיהוי אל־אקצא בירושלים. קדם לו האינטלקטואל המצרי, ד"ר יוסף זידאן, ב־2015, והחוקר הירדני ד"ר סולימאן אל־טראוונה ב־2017, וגם חוקר ישראלי אחד, המזרחן ד"ר מרדכי קידר, שמהדהד את הטענות כבר 12 שנה מעל במות רבות. כולם נסמכים על היסטוריונים קדומים כמו אל־ואקדי (סוף המאה השמינית) או אל־אזרקי (המאה התשיעית), שכתבו דברים דומים לפני יותר מ־1,000 שנה.
הנה בתמצית גרסתם, כפי שמסכם אותה קידר: "50 שנה אחרי מות מוחמד בשנת 682 לספירה, מרד עבדאללה אבן אל־זובייר, שהיה הבריון של מכה, בשושלת בית אומייה ששלטה בדמשק. הוא סגר את הדרכים ומנע מבני דמשק להגיע לחאג' במכה. בלית ברירה, האומאים בחרו בירושלים כמקום אלטרנטיבי לחאג' (עלייה לרגל), שהוא אחד מחמש מצוות היסוד באסלאם. כדי לבסס את בחירתם בירושלים הם המציאו את הבדיה, שלפיה מסגד אל־אקצא המוזכר בקוראן לא נמצא בג'ועראנה אלא בירושלים. הם קשרו לבדיה את המיתוס שבקוראן על ריחופו של מוחמד בלילה למסגד אל־אקצא, ועשו זאת באמצעות המצאת חדית'ים רבים, שהם למעשה זיופים היסטוריים.
ד"ר מרדכי קידר // צילום: יהודה פרץ
כך, לדברי קידר, כונן הנרטיב האסלאמי הנוכחי, "שנבנה על אינטרסים כיתתיים, יצרים משפחתיים ומאוויים אישיים. כך זה בכל תרבות ובכל דת, גם ביהדות. מכאן נובעת התפיסה באסלאם הסוני שירושלים היא המקום השלישי בקדושתו".
"את הטענות הללו", מזכיר קידר, "לא אני המצאתי. הן נטענו לפני 1,000 שנה ויותר על ידי אבן תיימיה הגדול ואל־ואקדי, שאינם חשודים לא ביהדות ולא בציונות. הם חיפשו אחר האמת והם ידעו על תעשיית הזיופים של החדית' שפעלה במאה השביעית והשמינית לספירה".
המזרחן פרופ' יצחק רייטר, מחבר הספר "מירושלים למכה ובחזרה - ההתלכדות המוסלמית סביב ירושלים"; מי שייעץ לשלושה ראשי ממשלה - בגין, שמיר ופרס - בענייני ערבים ואחר כך לימד באוניברסיטאות רבות, אינו חשוד כמו קידר ב"ימניות", אבל היסטורית הוא נוטה להסכים עימו.
רייטר סבור שהפולמוס סביב השאלה היכן נמצא מסגד אל־אקצא פרץ דווקא עתה, על רקע הסכמי הנורמליזציה והשלום בין ישראל לבין האמירויות ובחריין והקשר המשתפר בין ירושלים לריאד. "יש כאן ניסיון שקוף להקטין את משקלה של הסוגיה הפלשתינית ביחסים בין העולם הערבי לבין ישראל", הוא מעריך, "במילים אחרות, זהו חלק מניסיון לומר שהמקומות הקדושים בחצי האי ערב - מכה, אל־מדינה ועכשיו אולי גם אל־אקצא בגרסה הנטענת עתה - הרבה יותר משמעותיים, ושמסגד אל־אקצא שבירושלים ראוי פחות לעמוד במרכז הנורמליזציה הזאת".
עם זאת, גם רייטר, כמו קידר, מזכיר שהוויכוח באסלאם על קדושת ירושלים ואל־אקצא לא החל היום, אלא בראשית ימי האסלאם, ו"שלמעשה, יש לנו אכן מקורות כמו אל־ואקדי מהמאה התשיעית ואחרים שטוענים שהמסגד הקיצון המקורי שכן באל־ג'ועראנה שבמחוז מכה".
החדית' כרשת חברתית
רייטר מבהיר כי ירושלים הפכה להיות קדושה 60 שנה אחרי מותו של הנביא מוחמד, כאשר השושלת האומיית שלטה בארץ, במציאות שבה לא היתה לא נגישות למקומות הקדושים לאסלאם בחצי האי ערב, אחרי שהשלטון שם נכבש על ידי האויב של האומאים - עבדאללה אבן זוביר. "רק אז האומאים החלו לטפח את ירושלים כמרכז רוחני. הפרשנות שלי היא שהם הצליחו מאוד במאבק על התודעה. הם גייסו כותבי חדית'ים ומסורות והפיצו אותם. במושגים של היום היינו אומרים שהם השתלטו על אמצעי התקשורת ועל המדיה החברתית באמצעות הפצת והטמעת החדית'ים, והטמיעו את האמונה שירושלים היא המקום השלישי בקדושתו לאסלאם, ושירושלים היא כיוון התפילה הראשון על פי המסורת המוסלמית".
ערן צדקיהו // צילום: יואב דודקביץ
"הם גם המציאו מסורת", מטעים רייטר, "שמסגד אל־אקצא נבנה 40 שנה אחרי הכעבה במכה, על ידי אברהם אבינו וישמעאל. אבל המסורת החשובה ביותר שהם הצליחו להטמיע מייחסת למוחמד את האמירה שעלייה לרגל מותרת לשלושה מקומות - למסגד הקדוש במכה, למסגד הנביא באל־מדינה ולמסגד אל־אקצא בירושלים. זה חדית' שלושת המסגדים המפורסם, והוא הומצא בתקופה האומאית, כדי לשרת את האומאים".
האם בג'ועראנה יש שרידים כלשהם למסגד עתיק?
רייטר: "לא ידוע על כאלה".
האם הטיעון המחודש הזה יצליח לערער את החשיבות של אל־אקצא שבירושלים?
רייטר: "להערכתי, לא. אי אפשר לערער אמונה בת כ־1,300 שנה. זה טרנד פוליטי, שגם אם יש לו ביסוס היסטורי, הוא נועד להחליש את העמדה הפלשתינית".
מי שתקף השבוע בחריפות את הפרסומים החדשים שמערערים על הזיהוי של מסגד אל־אקצא בירושלים, הוא המזרחן ערן צדקיהו, מהפורום לחשיבה אזורית. צדקיהו אף פרסם פוסט ארוך בעניין זה בפייסבוק, שבו הוא טוען ל"מידה של צביעות, כאשר נרטיב אחד, מוסלמי, נבחן בסרגלים מדעיים ביקורתיים, בעוד שאת הנרטיב של הצד השני, היהודי, מקבלים כאמת שאינה רק נכונה היסטורית, אלא מקנה זכויות פוליטיות בהווה. הביטול של הנרטיב ההיסטורי־דתי מוסלמי", טוען צדקיהו, "הועלה כדי להצדיק שלילה של זכויות פוליטיות".
"המחקר האקדמי", מעיר צדקיהו, "מוציא מלכתחילה את שאלת קיומו של האל מהמשוואה ובוחן את ההשתלשלות ההיסטורית גרידא. על פי המחקר, שום אל לא הבטיח או קידש את העיר ירושלים, או את אל־קודס לשום לאום או דת. המחקר מניח מראש שכל תהליכי ההתקדשות והפוליטיזציה נוצרו כתוצאה מתהליכים אנושיים, דתיים, פוליטיים וחברתיים.
"לפיכך, גם אם ירושלים התקדשה בדיעבד, בין שעל ידי מלכים שזיהו עצמם עם בית דוד במאה השמינית לפני הספירה, ובין שעל ידי שושלת מוסלמית שהתיימרה להנהיג את עולם האסלאם במאה השביעית לספירה, אין הדבר מבטל 1,400 או 2,700 שנות קדושה ומרכזיות דתית ופוליטית, לא אצל היהודים ולא אצל המוסלמים".
מי שומר על המקומות?
צדקיהו מדגיש כי גדולי חוקרי האסלאם כמו גולדציהר, גויטין, בוסה ואחרים, עסקו בשאלת קדושת ירושלים באסלאם בענווה רבה, כשהם ספונים בד' אמות הספרייה, רכונים על כתבי יד עתיקים, תוך כדי קריאה סינופטית במקורות קדומים בערבית קלאסית, בלטינית, ביוונית ובפרסית, ותוך הצלבת מקורות והשוואת טקסטים. "הם פרסמו אינספור מאמרים וספרים בנושא, אבל אף אחד מהחוקרים והחוקרות הרציניים ההם לא חשב לתרגם את האמירות ההיסטוריות הללו לכדי אמירה פוליטית. הם התרכזו במחקר".
שאלתי השבוע את קידר, מה המשמעות המעשית של הטענות שהוא מעלה זה יותר מעשור, שעתה נטענות גם על ידי חוקרים מוסלמים? האם הוא באמת מצפה שבשל אמת היסטורית מדויקת יותר או פחות, המוסלמים ינטשו אמונה בת יותר מ־1,300 שנה ויאמצו את התפיסה שאל־אקצא שוכן סמוך למכה ולא בירושלים? האם אין מדובר בגול עצמי, שהרי ערעור על אמיתות היסטוריות יכול להגיע, וכבר מגיע, מאסכולות מדעיות שמערערות גם על אמיתות סיפורי התנ"ך, או במילים אחרות - האם באמת הסרגל ההיסטורי־עובדתי הוא הסרגל המתאים למדידת אמונות דתיות?
"השאלה שלך", טען קידר, "מושפעת מהמרחק בין הפוסט־מודרניזם והמודרניזם. הפוסט־מודרניזם טוען שאין אמת אבסולוטית, שיש רק אמת לשעתה. מי שמקבל את התפיסה הזאת מקבל את קדושת ירושלים לאסלאם כעובדה. אני, כריאליסט, מחפש את האמת האבסולוטית. נרטיב הוא הרי אסופה של סיפורים שאני מאמין בהם ומצפה שכל השאר יכבדו. ככה נבנים נרטיבים דתיים־לאומיים, אבל אני כחוקר רוצה להגיע לחקר האמת, ולהבין איך נוצר הסיפור, איך נוצר הנרטיב. להבין האם יש לו מקור היסטורי מבוסס, ואחרי שהבנתי זאת אני אומר שוב - ה'אמת' כביכול לגבי המקורות לקדושת ירושלים לאסלאם ברורה היום לרבים, לא רק לי".
גם אני, כחוקר, עוסק לא מעט בסוגיות שקשורות למקומות קדושים במסגרת ספרים ועבודות שפרסמתי. גם על הכותל המערבי קמים היום מערערים, בטענה שמדובר בקיר סתמי, והם מציינים שהוא כותלו של מתחם הר הבית ולא של בית המקדש. גם על מיקומו האמיתי של קבר רחל, קמו מערערים בטענה שהוא נמצא מצפון לירושלים ולא מדרום לה, אבל שנינו יודעים שבשורה התחתונה, המאמינים ששוטחים תפילות ומתחברים לסיפור של רחל בקבר רחל, ואלה שמזילים דמעות בכותל של מתחם הר הבית מאות רבות של שנים, מקדשים את המקומות הללו בעצם נוכחותם ואמונתם שם במשך דורות רבים. העובדה הזאת נכונה גם לגבי המאמינים המוסלמים. הם מתחברים לאל־אקצא שבירושלים, גם אם אל־אקצא האמיתי אינו בירושלים, אז מה הטעם בטענותיך?
קידר: "זה לא ענייני. איני חוקר יהדות. אני חוקר אסלאם, והמוטיבציות שיש לאנשים כיום להמציא סיפורים אינה שונה מהמוטיבציה שהיתה להם לפני 1,400 שנה.
"הסיפור", מסכם קידר, "הוא מאבק על כוח ושליטה. מדוע לדעתך השליט הסעודי מכנה עצמו 'שומר המקומות הקדושים' (מכה ומדינה)? הרי משפחת המלוכה הסעודית מגיעה בכלל מאזור ריאד. אז מה הם עושים בחיג'אז? הם הפכו עצמם לשומרי המקומות הקדושים כדי לתת הכשר וחותם דתי לשלטון שלהם. עכשיו, הפלשתינים, בעיקר התנועה האסלאמית, מעלים את אל־אקצא על ראש שמחתם, כדי להציב את ירושלים והמאבק עליה במרכז ההתעניינות של העולם האסלאמי. ככל שהצלחתם תהיה גדולה יותר, כך תגדל נטיית הסעודים לטעון שאל־אקצא נמצא אצלם".
האם הפולמוס הפנים־מוסלמי בנוגע לשאלה היכן נמצא אל־אקצא האמיתי עלול לגלוש לאלימות ולשפך דם? רייטר, קידר וצדקיהו מעריכים שכרגע סכנה כזאת אינה קיימת, אך מציעים להמתין ולראות האם המאמר שפורסם ביומון הממסדי בסעודיה הוא בבחינת סנונית ראשונה וקו שיאומץ בהמשך רשמית גם על ידי בית המלוכה, או שמדובר ב"ירייה בודדת". אם זה יהפוך לרווח יותר, מעריך צדקיהו, "הפוטנציאל לאלימות ולדם יגדל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו