הגפרור הנסתר

יומניה ועיזבונה הספרותי של חנה סנש, שהגיעו השבוע אל הספרייה הלאומית עם ארכיונה האישי (והאוסף הארכיוני של משפחתה הקרובה), מלווים את חייה של החלוצה הצעירה. את שיריה העבריים היא כתבה בשנות ה־20 הראשונות שלה, שהיו גם שנות חייה האחרונות. למקרא היומן מתחוור שרבים מהשירים נכתבו כתגובה פיוטית על המתחולל בנפשה לנוכח המאורעות הגדולים של מלחמת העולם, והשלכותיה הרות הגורל על העם היהודי באירופה ובארץ ישראל.

לָאַחִים:



אִם אֲנַחְנוּ נַחְדֹּל

תְּקַבְּלוּ אֶת הָעֹל

הַכָּבֵד הַגָּדוֹל

עֲלֵיכֶם.

תִּבְנוּ עַל פְּנֵי חוֹל,

מִתַּחַת כְּחוֹל

הַשָּׁמַיִם הַכֹּל

מֵחָדָשׁ.

וּדְעוּ שֶׁהַדֶּרֶךְ

שֶׁל צֶדֶק וְעֵרֶךְ

לֹא זוֹל.

את השיר "לאחים" חתמה חנה סנש בתאריך 4.5.1941, בשיא תנופת הכיבושים הגרמניים באירופה ובצפון אפריקה. באותו יום הודיעו כותרות העיתונים על המערכה לבלימת צבאו של רומל בלוב, בדרכו מזרחה אל מצרים וארץ ישראל. ברשימה שקדמה ליום זה ביומנה, כשבוע לפני כן, היא כתבה: "הכול יודעים שהחזית מתקרבת ואיש אינו מעז לבטא את השאלה, מה יהיה איתנו אם הגרמנים יגיעו אלינו?

המלים הכתובות על הנייר פשוטות הן, אבל כשעוצמים את העיניים לרגע ומקשיבים רק ללב, שומעים את דפיקות הפחד. לא לחיי אני מפחדת. הם יקרים לי, אבל יש יקר מהם. ברצוני או בעל כורחי עלי לחשוב ולתאר לעצמי מה יהיה גורל הארץ [...] לא נמסור את עצמנו בלי התנגדות [...] אבל האם תהיה אז ארץ ישראל?" ובמקום אחר היא כותבת: "אני רוצה להאמין שהאסון לא יבוא. ואם יבוא, נעמוד נגדו בכבוד. ואם לא נעמוד - לפחות ניפול בכבוד".

נפשה של חנה סנש רגישה לסבל ולפחדים שאופפים את העולם כולו, וגם אותה עצמה. בעת שהיא מנהלת ביומנה האישי חשבון נפש אכזרי מַתמיד, היא כותבת גם שירים עדינים שלא נועדו לעין איש מלבדה. השיר "לאחים" יכול אפוא להתפרש כתשובה על התהייה הקיומית העולה מהיומן: התנגדות עד הסוף המר לנוכח הרשע אינה הולכת ריקם, אלא צופנת ערך פנימי של צדק וציווי של בניין הדורות הבאים.



הכותב הוא אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית