"רוב תושבי הכפר שמעו על יהודי שנרצח אבל כלל לא ידעו את שמו"

סיפורם של האחים גניה ויוסף קופף מכיל את ניגודיה הקיצוניים של המציאות הפולנית אל מול פני השואה, מציאות מורכבת של מצילים ושל רוצחים, של אור וחושך והרבה מאוד צללים. גניה שרדה את מלחה"ע השנייה הודות לשכן פולני ששיכן אותה בבור שחפר באסם ביתו, תוך סיכון חייו וחיי בני משפחתו. יוסף היה מראשוני המורדים במחנה ההשמדה סוביבור, ברח ליערות, שרד את המלחמה בחברת פרטיזנים, איתר את אחותו לאחר שחרור פולין מהכיבוש הגרמני ושב לעיירת הולדתם כדי לקחת מחברים רכוש שהשאיר בידיהם. הוא נרצח בידי חבריו וגופתו נעלמה, בעוד גניה, שכל משפחתה נרצחה, עלתה לישראל והקימה משפחה חדשה. 78 שנים לאחר היעלמותו של יוסף מקווים צאצאיה של אחותו למצוא בקרוב את עצמותיו ולהביאן לקבורה בישראל.

מרד האסירים במחנה ההשמדה הגרמני סוביבור, ב־14 באוקטובר 1943, הוא אחד מסיפורי הגבורה הנדירים השזורים בתולדות השואה. אסירים יהודים הצליחו לחסל 11 מאנשי האס.אס ושלושה שומרים אוקראינים שהפעילו את המחנה, תפסו את נשקם וארגנו בריחה המונית של מאות אסירים. רוב הנמלטים נלכדו ונרצחו. בעקבות המרד החליטו הגרמנים לחסל את מחנה ההשמדה על יושביו. למרד הגדול קדמו ניסיונות בריחה רבים של אסירים, אך אירוע אחד נתפס - לפי עדויות הניצולים המעטים מסוביבור - כנקודת מפנה בתולדות המחנה. היה זה המרד הקטן שהנהיג יוסף קופף יחד עם אסיר נוסף, שלמה פודכלבניק, ב־27 ביולי 1943, חודשיים וחצי לפני המרד הגדול. 

יוסף ובני משפחתו גורשו על ידי הגרמנים מביתם בעיירה טורובין שבמזרח פולין, לא הרחק מלובלין. כשהוא בן 21, נשלח ככוח עבודה טרם השמדה לסוביבור. גניה פונתה עם שאר המשפחה לאיזביצה, הצליחה לברוח מבית הכנסת שבו רוכזו היהודים לפני רציחתם ושבה לטורובין, שם הוסתרה ע"י אותו שכן טוב לב. ביום "המרד הקטן" יצאו יוסף ושלמה לעבוד ב"וואלדקומנדו" (קומנדו היער), שהורכב מכ־40 אסירים - יהודים מפולין ומהולנד. תפקידה של הקבוצה היה לכרות ביערות הסמוכים לסוביבור עצים, ששימשו לשריפת גופות הנרצחים בתאי הגז לאחר שהתברר למפקדי המחנה שאין יותר מקום לקבור אותן, ולבניית צריפים ומחסנים חדשים.

במהלך העבודה נשלחו יוסף ושלמה עם שומר אוקראיני להביא לכורתי העצים מי שתייה מכפר סמוך, שנמצא במרחק כמה מאות מטרים. לפי עדותו של שלמה, קנו השניים בכפר אוכל ומשקאות וגרמו לשומר האוקראיני להשתכר. בדרך חזרה, כשנעצרו השלושה למנוחה, סיפר שלמה לאוקראיני שיש לו בכיס יהלום. השומר התקרב אליו כדי לראות, ואז יוסף התנפל עליו, השכיבו על הקרקע ושלמה שיסף את גרונו בסכין שהצליח להשיג ולהסתיר בבגדיו. השניים לקחו את רובה הקרבין שהיה ברשות השומר ואת שעון היד שלו וברחו.

בימים הבאים עברו מחווה לחווה. היו כפריים שנתנו להם מרצונם מזון ומקום מסתור ארעי. אחרים סירבו לסייע להם. מתגובות המקומיים הבינו שני הנמלטים שהסיפור על הרג השומר האוקראיני כבר נפוץ ברבים.

האסירים מ"קומנדו היער" שנותרו מאחור הבינו מה התרחש, לאחר שקצין האס.אס שתהה מדוע השלושה מתעכבים זמן כה רב שלח שומרים לבדוק היכן הם, ואלו מצאו את גופת חברם.

האסירים היהודים־פולנים הגיבו בשמחה וחלקם החלו מייד בבריחה. כמה מהם נורו למוות, אחרים נלכדו מאוחר יותר בחיים. שלושה הצליחו לברוח ולשרוד. האסירים היהודים־הולנדים לא השתתפו בבריחה, מאחר שלא יכלו לתקשר עם האוכלוסייה המקומית והיו מזוהים מייד כאסירים נמלטים. רוב כורתי העצים היהודים־פולנים מהקבוצה הוצאו להורג לעיני שאר האסירים במחנה. הגרמנים הפסיקו באותו יום לשלוח ליערות אסירים יהודים־פולנים. אחד מניצולי המחנה, תומאס בלאט, ששרד את המרד הגדול, סיפר בזיכרונותיו שלאחר רצח השומר האוקראיני בידי שני האסירים היהודים, המציאות במחנה השתנתה. 

"כמו משפחה שנייה"

לאה הירש, בתה של גניה קופף, ידעה מעט מאוד על דודה. אמה כרכה את עצמה בשתיקה על נוראות העבר. "שני הוריי באו מהעיירה טורובין", מספרת לאה, "אבי, ישראל צימרמן, ואחיו, שרדו שניהם מבין שישה אחים ואחיות. אבי ברח לרוסיה וכך ניצל. אמי שרדה לבדה מבין שמונה ילדים. אבי, שהיה חברו של יוסף, נהג לספר לי ולאחותי, שושי, שהוא היה גיבור גדול והשתתף במרד סוביבור, אך לא ידענו מה היה חלקו באירוע. אמי נפתחה רק בפני בתי, אורית, כשזו ביקשה להקליט אותה לצורך עבודה על שורשי המשפחה.

"כשאמי הלכה לעולמה, לפני 11 שנים, שמענו לראשונה את ההקלטה ואז נודע לנו מפיה על המפגש האחרון בינה לבין יוסף. היא סיפרה שהוא חזר לטורובין לאחר שלובלין שוחררה, שמע שהיא ניצלה, הגיע לבית המצילים ואמר לה: 'השארתי רכוש אצל חברים פולנים. בואי איתי, נלך לקחת את הרכוש ויהיה לנו כסף'. השכן שהציל את אמי אמר לו: 'אל תלכו, יהרגו אתכם'. אמי הקשיבה לו אבל יוסף, מצידו, אמר: 'אלו חברים שלי, לא יאונה לי כל רע'. הוא הלך, ולא שב. 

"לפני כארבע שנים", ממשיכה לאה, "עמד בני עמית, איש תנועת 'המחנות העולים', לצאת למסע בפולין עם בוגרי התנועה. הוא הציע לי להצטרף. במפגש שנערך לפני הנסיעה קיבלנו את תוכנית המסע, שכללה ביום הרביעי את לובלין. אמי ואבי היו מסביבות לובלין. ידענו שפולני הסתיר אותה קרוב לשנתיים בבור ושאחיה הבכור היה ממורדי סוביבור. אמרתי לעצמי: 'נתחיל לבדוק מה הסיפור של סבתא'. הלכנו לחבר של ההורים, ראובן וייסטוך, כיום בן 99 וצלול לחלוטין, ושאלתי אותו מה היה שם הפולני שהציל את אמי. הוא שלף מהזיכרון - אנטק טקלאק. כשיצאנו ממנו היה לי ברור שדבר לא יעצור אותי ואני אגיע לצאצאים של אנטק.

"מאחר שאיני דוברת פולנית ביקשתי מאשתו של בן דודי, שולה קופף - ילידת פולין - שתעזור לי באיתור משפחת המציל. היא הגיעה אליהם, הם אכן ידעו שאנטק הסתיר במלחמה נערה יהודייה, ומאוד רצו שנבוא אליהם. במהלך המסע לפולין ביקרנו אצלם, היה מפגש מאוד מרגש ונוצר קשר מאוד הדוק עימם. הם הפכו עבורנו למשפחה שנייה. 

"היה לי חשוב מאוד לעלות לקברו של אנטק המציל, שעליו הנחתי צלב שהבאתי מנצרת. אמרתי אז שאעשה הכל כדי שהוא יוכר כחסיד אומות העולם. לפני ארבע שנים הוא זכה בהכרה הזו מ'יד ושם'. כשחזרנו מבית הקברות לבית המשפחה, פגשנו במקרה אדם זקן, שאמר לשולה שהוא מכיר את כל הסיפור של אמי וגולל בפנינו גם את סיפורו של יוסף. הוא אמר לנו שהוא יודע באיזה כפר יוסף נרצח והיכן גופתו הוטמנה. ביקשנו מאחד מבני משפחת המציל, דוור במקצועו, שיתחיל לרחרח. הוא הגיע לבעל חווה בעיירה סמוכה לטורובין והאחיין של הרוצח הסכים לדבר איתו. הדוד שלו היה אחד משלושת השותפים לרצח.

"יש לנו הקלטה שלו ושל אשתו שבה הם מספרים את כל מה שאירע ליוסף. הקלטנו אותם באחת הנסיעות הבאות שלנו לפולין. שניהם תיארו בפירוט רב את הרצח. את הכל שמעו מאביו של בעל החווה, שהיה מעורב במעשה. הם סיפרו איך יוסף הגיע לביתו של אחד החברים, שהזמין אותו ללכת לביתו של חבר שני, אביו של בעל החווה, ואז בדרך הגיע חבר שלישי וירה בו מאחור בראשו. האישה הוסיפה שבעונת הקציר אסרו עליה להתקרב לשטח שבו גופת היהודי היתה טמונה".

אוצרות בין שרידי הגופות

לאחר שנודע ללאה על הרצח ועל המיקום המשוער של הטמנת הגופה, החלה לחפש אנשים שיעזרו לה באיתור שרידיה. הארכיאולוג יורם חיימי, שעסק בחפירות בשטח מחנה סוביבור, קישר אותה לאחד משותפיו הפולנים, הארכיאולוג ווייצק מאזורק. מאזורק התחיל בחפירות בשטח החווה לפני פרוץ מגיפת הקורונה באישורו של בעל החווה, אולם לא מצא דבר. 

מאזורק, המתגורר באזור לובלין, מספר: "התחלתי להיות מעורב בסיפורו של יוסף לפני כארבע שנים. זיהינו מקום מסויים לפי העדויות, אך לא מצאנו בו עצמות. החלטנו להמשיך בחפירות, בידיעה שאם נמצא עדויות חדשות או צילומים של האזור מאותה תקופה, הם יוכלו לעזור בזיהוי אתר הטמנת הגופה".

לאחר שלב החיפושים הראשון התגייס למשימת איתור הגופה העיתונאי פאוול פיוטר רשקה, שגדל בלובלין. "מאזורק סיפר לי שיש סיפור מזעזע על אדם שהצליח לברוח ממחנה השמדה ולאחר המלחמה נרצח ונקבר", אומר רשקה, "חשבתי שכדאי לכתוב על זה. נסעתי לזירת הרצח כמה פעמים. בהתחלה עניין אותי הסיפור העיתונאי. אחר כך החלטתי שאני רוצה לסייע ללאה להביא את עצמות דודה לקבורה, כי הוא ראוי לזכות בכבוד הזה ולא להיות טמון עם אשפה אי שם בשדה כלשהו. הוא היה אזרח פולני, ובראש ובראשונה אדם".

זו לא היתה הפעם הראשונה שרשקה ביצע תחקיר היסטורי על מה שקרה בפולין לאחר המלחמה. לפני שנתיים פרסם ספר על "מחפשי האוצרות" במחנות ההשמדה. "היסטוריון סיפר לי שאנשים ביצעו במחנות חפירות בחפשם אחרי אוצרות שנקברו עם היהודים, וזה זעזע אותי. אנשים ידעו שמאות אלפי אנשים נרצחו במחנות הללו, והם הלכו לחפש אוצרות בין שרידי הגופות, באפר שלהם, בסירחון של המוות. ניסיתי להבין איך הם היו מסוגלים לעשות זאת.

"הפנטזיות על עושרם של היהודים הביאו פולנים פשוטים להתייחס למקומות הללו כאל מכרות זהב פוטנציאליים. מצאתי אנשים שחפרו במחנות ודיברו איתי ללא עכבות על שעשו. 'ניסינו למצוא זהב, זו היתה הזדמנות', אמרו לי. הספר שלי הוא על אדישות. על איך אפשר להחזיק ביד עצם, מבלי לקשר אותה לאדם שנרצח. הסיבה היתה כמובן העוני, אבל גם חוסר מוסריות, תאוות בצע ואנטישמיות. הם לא ראו בשרידי הגופות בני אדם, מאחר שהם ידעו שהקורבנות היו יהודים. איך הם היו מתנהגים לו הקורבנות היו נוצרים?". 

גולגולת עם חור ירי

לאחר פרסום כתבה על החיפושים אחר שרידי גופתו של יוסף באחד מעיתוניה הגדולים של פולין, המשיך רשקה בתחקיר, וככל הנראה הצליח לחשוף מידע מדויק יותר. "אני מקווה שהצלחתי למצוא את המקום שבו העצמות נמצאות", הוא אומר, "איתרתי עד שהראה לי מקום שונה מזה שבו הארכיאולוגים חפרו, אם כי בקרבת מקום. הוא סיפר לי דבר חשוב: בשנות ה־70 הוא ואביו חפרו במקום הזה לצורך בניית בית חדש ואז מצאו עצמות וגולגולת אדם. בגולגולת נראה חור מירייה, לכן הוא חושב שזו הגולגולת של יוסף. הוא סירב להראות לי את המקום שבו הוא ואביו קברו מחדש את העצמות. הם לא סיפרו על כך בשעתו לאיש. אולי הוא חושש משאלות - מדוע לא קראו אז למשטרה, אם יש קשר כלשהו בינם לבין הרצח. אני מנסה כעת לאתר בדיוק את המקום בעזרת צילומי אוויר של חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, שביצע צילומי אוויר רבים של האזור".

"אני לא היחיד שמנסה לעזור", מדגיש רשקה, "ישנם הארכיאולוגים והאנשים שגרים בעיירה שבה יוסף נרצח. הם אינם אשמים בדבר. רובם שמעו על יהודי שנרצח. הם לא ידעו כלל את שמו. יוסף היה בעל חנות והשאיר את רכושו - כנראה שתי מכונות תפירה - בידי מקומיים. לא מדובר היה ביהלומים או בזהב. הוא רצה לקבל את המכונות חזרה ולהרוויח כסף למחייתו. קשישטוף טוטקה, תושב טורובין שהוא אחייו של טקלאק שהציל את גניה, מילא תפקיד חשוב בפענוח סיפור הרצח. הוא קיבל בשמו של טקלאק, שלא היו לו צאצאים, את אות חסיד אומות העולם. שכניו של טקלאק התייחסו אליו כאל אדם תמוה בגלל התנהגותו המוזרה בתקופת המלחמה. הוא שמר על ריחוק מאחרים ולא נתן להם להתקרב לביתו, כדי שלא יעלו על כך שהוא מסתיר יהודייה. הוא שמר על גניה מפני הגרמנים, אבל גם מפני הפולנים.

"הסיפור הזה מראה את המציאות המורכבת של הסתרת היהודים בתקופת המלחמה. אחרי קבלת האות טוטקה התחיל להבין את חשיבות מעשה ההצלה ולהתעניין בפרטיו. החקירה שביצע סייעה להעריך היכן, פחות או יותר, נקברה הגופה". 

"המיקום החדש אינו רחוק מהיכן שחפרנו", אומר הארכיאולוג מאזורק, "נקיים ראיונות נוספים, נקווה שפאוול ימצא את צילומי האוויר הגרמניים בארכיונים בארה"ב. אם התנאים יאפשרו זאת, נחדש את החפירות בסתיו השנה, אחרי עונת הקציר. קשה להפריע לעבודות החקלאיות, מה גם שהיחסים בין המשפחות בכפר מסובכים. חלק היו מעורבים ברצח. חלק ידעו עליו ושתקו. אנחנו אופטימיים שנוכל לאתר את שרידי הגופה ולהקים מצבה לזכרו של יוסף. זה חשוב לכולם, לתושבי הכפר וליהודים. במיוחד באזור הזה, שבו לא נותרו יהודים לאחר המלחמה. זה סיפור עצוב מאוד".

"הבאת עצמותיו של יוסף לקבורה אינה רק סיפור משפחתי", מסכמת לאה הירש, "זה עניין יהודי. אעשה הכל כדי שיימצאו העצמות ושדודי יובא לקבר ישראל. לא רק כי אמי היתה מצפה שאעשה זאת, אלא מאחר שאני ואחותי רוצות זאת".