רחל רוזנמן עפר
מנכ"לית בית העדות להנחלת זיכרון השואה
לשעבר מנהלת האגף לפיתוח משאבים באגודה הלאומית לילדים אוטיסטים; תסריטאית ויוצרת סדרת הטלוויזיה "החדר של חני" בטלוויזיה החינוכית
רחל רוזנמן עפר, השיחה שלנו תעסוק בזיכרון השואה, במיוחד בקרב בני נוער, על כל הקשיים והמורכבויות שטמונים בכך. אבל עוד קודם לכן, מתברר שהקשר שלך עם עולם הילדים והנוער מתחיל בכלל במקום אחר, בזמן אחר.
"נולדתי וגדלתי במושב ניר גלים, ובגיל 30 פתחתי בקריירה מחוץ למשק. במשך שנים שימשתי יוצרת ותסריטאית של תוכניות ילדים ונוער בטלוויזיה - החדר של חני, הופה היי, תופסים ראש, זאפ לראשון. כתסריטאית, אני זוכרת את עצמי יושבת בארוחות ומתייעצת עם ילדיי מה ידבר אל הנוער. החידה הזאת, איך להגיע לנוער ולילדים, היא חידה מתגלגלת, והפתרון שלה דינמי כי הנוער משתנה כל הזמן".
אז גם התחיל קשר מסוים לשואה.
"באחת הפעמים הבאתי לראשונה את אמא שלי לחדר של חני כדי לספר את סיפורה כילדה בשואה. זו היתה הפעם הראשונה שהיא סיפרה את הסיפור. בהמשך היא הפכה לאשת עדות. הדברים מגיעים על רקע הילדות שלי - שבה שורדי השואה לא דיברו על מה שקרה, כילדים גדלנו בדממה מוחלטת. ראינו את המספרים המקועקעים על הזרועות, אבל אף פעם לא העזנו לשאול והם לא סיפרו.
"כילדה נרתעתי מיום השואה, שהיה יותר מדי מאיים. דברים החלו להיפתח כשילדיי החלו בכתיבת עבודות השורשים שלהם. הם שאלו את הוריי שאלות רבות והם החלו לספר. ככלל, ברגע שהסיפורים נשמעו, השורדים הבינו שביום מן הימים לא יהיה מי שיספר אותם עוד, ולכן הם החליטו להקים את בית העדות בראשית שנות ה־90. הבית הזה הפך למרכז חינוכי להנחלת זיכרון השואה, בעיקר לבני נוער רבים, וגם לכוחות הביטחון ולקהל הרחב. השיא של כל ביקור הוא המפגש עם שורדי השואה המספרים את סיפורם".
הסיפורים הללו מזכירים לנו שאתגר ההנצחה שעל כתפינו כבד היום הרבה יותר, ומצריך חשיבה מחוץ לקופסה כדי להשאיר את זיכרון השואה חי ופועם. בעידן של הפרעת קשב גוברת, איך מייצרים אצל בני הנוער חיבור לזיכרון השואה?
"זה אתגר גדול לשמור אותם מחוברים לאירוע כל כך דרמטי ומשמעותי בתולדות העם היהודי. היה מי שאמר שכדאי לאפשר להם להיכנס לבית העדות עם אפליקציה ולעשות שימוש ביישומון ייעודי. התנגדתי, כי סברתי שברגע שהם יפתחו את הטלפון בבית העדות - נאבד אותם. לכן התפיסה אצלנו היא להתנתק מהפרעת הקשב החיצונית, ולחבר אותם לחוויה".
איך עושים את זה בפועל?
"למשל, כל השנים דיברו על חסידי אומות עולם, שכמובן קיבלו מקום מוצדק ביותר. אבל לצידם, היו גם מקרים רבים של יהודים שהצילו יהודים, שקיבלו פחות מקום. כבר לפני שנים התחלנו להדגיש גם סיפורים אלה, בעיקר מתוך מקום של העצמת בני הנוער שמבינים כי לא היינו כצאן לטבח, נוכח היהודים שהצילו יהודים. זה מעניק תחושת גאווה.
"אנחנו גם מדגישים את נקודות האור בחשכה, בלי סיפורי זוועות אלא דגש רב על הנקודות שחיזקו את היהודים ששרדו את הגיהינום הזה. הנוער מתחבר לסיפורים האלה שגורמים להם לצאת בתחושת זקיפות קומה, בתחושת עוצמה כעם וכאינדיבידואלים".
יש שורדי שואה שהביעו ביקורת על חלק מהפעילויות?
"אם יש ביקורת היא עשויה להגיע דווקא מהדור הצעיר יותר. לרוב אנחנו מקבלים תמיכה בפעילות שלנו. כך למשל כשהבאנו לפני כשנה קרון מקורי ששימש להובלת יהודים למחנות ריכוז. הקרון הוצג בחצר בית העדות, ואף שנרשמה ביקורת, לפיה הנספים כבר לא יכולים לראות את הקרון הזה, רוב השורדים ראו ערך בכך שאנשים ייכנסו לקרון ויתקרבו לתחושות שלהם מהשואה. מדובר בדור נפילים עם עוצמות בלתי רגילות, והם ממוקדי מטרה להנחלת זיכרון השואה, בעיקר בקרב הנוער".
אושוויץ במציאות מדומה
בביקור בבית העדות אתם משלבים טכנולוגיה. ביום השואה 2019, למשל, נעשה שימוש ב"סטורי של אווה" שעורר גם מחלוקות. איפה עובר הגבול בשילוב של טכנולוגיה בזכר השואה?
"בעיניי הסטורי של אווה היה עשוי בעדינות הראויה ובצורה טובה מאוד. הוא פנה לבני נוער רבים בשפה שלהם ובטכנולוגיה שהם מכירים, ובכך הביא אותם לחיבור טוב יותר לזיכרון השואה. באשר לסוגי טכנולוגיה אחרים, לפני כחודשיים צילמנו בפולין סיור מודרך באושוויץ־בירקנאו שיוקרן אצלנו במשקפי מציאות מדומה. הסיור יועבר בדיוק כפי שהוא מועבר בפולין, עם מדריכה מנוסה שלנו. היה מי שחשב שמדובר פה במעין סרט הוליוודי, וכמובן שלא כך הדבר. אחרי הסיור הווירטואלי הם מסירים את המשקפיים ועוברים לחדר שעוצב כצריף בבירקנאו, שם הם לומדים על חיי היומיום של האסירים: המסדרים, העבודה, הדרגשים. באמצעות מיצג נוסף אנחנו מספרים גם את סיפור ההצלה הגדול ביותר בשואה בבודפשט, בבית הזכוכית.
"נתקלתי גם בשימושים פחות מוצלחים לטעמי ברשתות חברתיות, למשל, בכל הקשור לזיכרון השואה. שורדי שואה צולמו בטיקטוק ובעיניי זה העמיד אותם באור לא מכבד. אחד הדברים שאנחנו מקפידים עליהם זה לשמור על כבודם, כל כך חשוב לא להגיע לזילות בנושא השואה. שימוש בטכנולוגיה - כן, אבל בשכל, בכבוד ובהגינות".
הסיור הווירטואלי יכול להוות תחליף לחוויה האמיתית, לרגש העז שיש בביקור בפולין?
"אני מודעת למחלוקת הרבה על הסיורים לפולין. ככלל, אני בעד הסיורים, שדורשים הכנה נכונה כמובן. אלא שבסיום תקופת הקורונה, נראה כאן שינוי. לא כולם ייסעו, גם מטעמים כלכליים וגם מטעמים רגשיים. האלטרנטיבות למסע לפולין גדלות בלי פרופורציה - מדובר על מסעות 'משואה לתקומה' של ארבעה ימים, שבהם אנחנו עוברים באתרי הנצחה ובמוזיאונים ולומדים את הסיפורים. עבור נער או נערה שלא יזכו להגיע לפולין - זה תחליף ראוי.
"אני חושבת שמסע לפולין לא מתאים לכל אחד, גם לא לכל בית ספר, ולכן יש להכין חלופות מצוינות בארץ למי שזה לא מתאים לו - מכל סיבה שהיא. חשוב לי שדווקא בתי ספר עם נוער בסיכון יגיעו וייצאו למסע משואה לתקומה, דווקא אותו נוער שזה אולי פחות מדבר אליו".
בני הנוער של היום מגיעים עם ידע בנושא השואה? האם הזמן שעובר משפיע לרעה על הזיכרון?
"לרוב הם בני 14, והקשר הכי קרוב שלהם לשואה מסתכם בסבא רבא שלהם ששרד. המטרה היא לא לגרום להם להתייחס לשואה כאל אירוע היסטורי.
ביום השואה האחרון הגיעו למעלה מ־3,000 משתתפים לערב זיכרון בבית העדות, רובם בני נוער, ולאורך השנים המספרים רק עלו. הם מגיעים כי הם מרגישים מחוברים - לא לנאומים אלא לסיפורים שמעוררים רגש. חלק מהחדשנות מתבטאת גם באי־קיום אירועים משעממים, כי זה הדבר המפחיד ביותר עבור בני נוער ביחס לשואה - אירועים משעממים. הם רוצים להרגיש, להתחבר, וסף העניין שלהם כל כך גבוה שנדרשים סולמות כדי לטפס למעלה ולהגיע אליו".
איפה האימפקט הרגשי מכה בהם, איפה במוזיאון הם מבינים באופן רגשי את השואה?
"בסיפורים האישיים, בבית הזכוכית, כשמדברים אליהם ממקום רגשי - מה השורדים חשו בסלקציה, כיצד הם הרגישו לראות את הוריהם בפעם האחרונה מבלי להיפרד. איך אני יודעת שנגמרת עדות? אני שומעת עד למשרד שלי את מחיאות הכפיים בסוף עדות של שורד או שורדת, ובסיומה בני הנוער מצטלמים איתם כמו היו סלבריטאים".
"לתקצב את מכוני השואה"
זיכרון השואה אינו דבר אובייקטיבי, ואנחנו גם רואים סימנים לכך שהשקפות עולם פוליטיות ועמדות פוליטיות עשויות להביא לשינויים בזיכרון. איך שומרים על אובייקטיביות מרבית?
"אני לא חושבת שאובייקטיביות היא לב העניין. השואה היא אסון שקרה ליהודים, וייחודית לעם היהודי, וכך אנחנו מעבירים אותה למבקרינו. אני יודעת שיש מגמה במוזיאונים בעולם, וגם בארץ, להעביר מסר בסגנון של 'לשמור על ההומניות, כדי שזה לא יקרה שוב'. אבל הגישה האוניברסלית מתכחשת לאנטישמיות ארוכת השנים, ולזכותו של העם היהודי למדינה משלו. אנחנו דוגלים בגישה לפיה אין אירוע שדומה לשואה בתולדות האנושות".
בעניין הזיכרון - איפה בעינייך עובר הגבול בין זיכרון השואה לאמת המוחלטת? השאלה הזאת עולה, למשל, בעניין מספר הנספים בשואה, כאשר חוקרים רבים מסכימים שהמספר 6 מיליון הפך אמנם לזיכרון מוחלט, אך הוא אינו עובדה מוחלטת. איך מצליחים לשמר זיכרון אובייקטיבי ואמין לאורך שנים?
"זיכרון זה דבר חשוב. ברגע שינסו לעשות סיכומים חדשים, יש בכך חלק של הכחשת שואה. שישה מיליון יהודים שנרצחו זה מספר שהתקבע, ואין משמעות לסיכומים חדשים בנושא. המטרה שלנו היא לספר מה קרה, איך זה קרה, מה היה התהליך שהביא לכך ואיך אנחנו מוודאים שזה לא יקרה שוב".
אבל יש משמעות לעניין העובדות המוחלטות בטווח הארוך. בעוד כמה שנים יהיה מי שיציב עובדות חדשות מול הזיכרון הסובייקטיבי שלנו. הגם שהיה מי שניסה לעשות זאת בעבר, ככל שהזמן עובר הקושי בשימור הזיכרון גובר.
"זה כבר קרה בעבר, כמו שאמרת. תמיד היה מי שניסה לשרטט את ההיסטוריה מחדש. הזיכרון, כאמור, יצריך מכולנו מחשבה חדשנית כדי לשמרו. אני לא יודעת כמה אנשים יקשיבו לעדויות של משפט אייכמן גם בעתיד, למשל. זו משימה קשה ונדרשת כאן שמירה על רצף. המאבק הזה יוסיף להתקיים גם בעתיד, וככל שהזמן יעבור הוא יהפוך לקשה יותר. לכן כל כך חשוב לחבר את הנוער, שלא יתרחקו וייסחפו למחוזות השכחה, ההכחשה".
הדברים של יאיר גולן, החוק הפולני, לדוגמה, הם לא עוד עדות בעינייך לכך שזיכרון השואה הולך ופוחת גם בקרב נבחרי ציבור אבל גם מעבר להם? הזמן מקהה את הכאב והזיכרון.
"אנחנו לא מכניסים פוליטיקה לבית העדות. המשימה שלנו היא אחרת. אנחנו מצטערים על כל אמירה שאינה במקומה וגם מגיבים עליה בתקשורת, אבל לא מביאים לקבוצות פוליטיקה ומחלוקות שכאלה. אנחנו משתדלים להיות הכי ממלכתיים שאפשר. לצד אלה, אני כן מתקוממת בכל פעם שיש זילות לזיכרון השואה ומשתמשים בה כדי לחזק טיעונים שאינם במקומם. אנחנו שומרים את המינוחים שמגדירים שואה - לשואה בלבד".
מה הממשלה צריכה לעשות כדי לחזק את ההנצחה בישראל?
"עליה לתקצב מכוני שואה שמארחים עשרות אלפי בני נוער שמבקרים אצלם בכל שנה, ולא לתת למכוני השואה לחזר על הפתחים כדי לקבל תמיכה. בלי התמיכה הממשלתית, שהיא מינימלית, לא נצליח לבצע את המשימה הזאת, שהיא בין הגדולות בחינוך הנוער היום. אבל זה מצריך התגייסות של הממשלה והכנסת התמיכה במכוני השואה לבסיס התקציב".
23 פיסות היסטוריה
הזכרת קודם את הקרון שהבאתם לארץ בראש השנה 2021, והוביל יהודים למחנות בתקופת השואה. איך אנשים מגיבים אליו?
"הם נפעמים. הם עומדים בחרדת קודש, ומרגישים. הבאתו היתה משימה מאתגרת. נודע לי באמצע הלילה שמוזיאון בגרמניה מעמידו למכירה. קיבלתי החלטה שנקנה אותו, וסגרתי את המכירה לפני מוזיאונים אחרים בוורשה ובפלורידה שהתחרו עליו.
עברנו המון ביורוקרטיות, עמלות, אישורים. במכס רצו אישור ממשרד התחבורה. נאלצתי להסביר שמדובר בקרון שלא נסע כבר כ־80 שנים. בסוף שינענו אותו למוזיאון וכיום הוא עומד על פסי רכבת שתרמה לנו רכבת ישראל. יש רק 23 קרונות מקוריים כאלה ברחבי העולם. כשהקרון הוצב אצלנו עם מנוף, ישבו מולו כמה שורדי שואה והתמלאו התרגשות. לכל אחד היה זיכרון מהקרונות".
איזה סיפורים שמעת?
"אבי סיפר שנסע בקרון לבוכנוואלד. כולם היו חלשים ורעבים אחרי עבודת הפרך וצעדת המוות המתישה, ורבים נפטרו בקרון. בגלל הצפיפות, מי שנותר בחיים נאלץ לסדר את המתים לאורך דפנות הקרון ולשבת עליהם".
כמה זה מלחיץ אותך שהקרון הזה תחת אחריותך?
"פחד אלוהים. יש לנו מצלמות, ולפעמים באמצע הלילה אני פותחת אותן כדי לראות שהכל בסדר".
מפחיד. את שומרת עליו למען הדורות הבאים.
"אני רוצה להאמין שכל מה שהשורדים עברו ועוברים - אנחנו מעבירים לדורות שאחרינו, וזה כמובן גם מעבר לקרון. חלק מהתקומה שלנו בארץ נטועה שם, וכשנלמד ונזכור את מה שאירע שם - לא יהיה לנו ספק מדוע אנחנו פה, במדינת ישראל. זה המסר שלהם, שחשוב שכולנו נזכור".
להצעות ותגובות Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו