ראש הממשלה בנימין נתניהו התחיל את מערכת הבחירות לפני שגיבש אסטרטגיה ברורה לניצחון. הוא לא רצה את הבחירות במועד שנקבע, אלא ביקש לדחותן. את המוקשים שהוא נאלץ לנטרל, חזה מראש. בזמן שכל השאר כבר נערכים, מעטרים את רשימותיהם בדמויות חדשות, מוציאים סרטונים ואף מצליחים מעת לעת להוביל מהלכים בסדר היום, נתניהו, נכון לעכשיו, בעיקר נגרר. מסגר חלקי למלא, ומהקורונה לעניינים המשפטיים. הוא עדיין בפרונט, אבל לא בדברים שהיה רוצה. סדר היום הפוליטי מבולבל. התברואתי והכלכלי - ממש לא. ויש לו כתובת אחת.
נתניהו מחכה לרגע שהכל יתהפך. שהסגר ייגמר, שהמשפט איכשהו יידחה, וישראל תחגוג הישג עולמי של יציאה מהקורונה. לציבור זיכרון קצר. הוא יזכור את המהמורות שבדרך, ואת דרך החתחתים שעברה הממשלה בשנה האחרונה, אבל כנראה תמונת הניצחון - אותה מסיבת עיתונאים שבה יכריז נתניהו על סיום פרק הקורונה בחייה של מדינת ישראל - תנצח את הכל. זו לפחות תקוותו.
גם הסכם שלום חדש על הפרק. חמישי במספר, אחרי איחוד האמירויות, סודאן, בחריין ומרוקו. ההסכם הזה ישתלב בדיוק עם אחד המסרים המרכזיים בקמפיין נתניהו: לישראל יש נכס. נכס מדיני. הוא זה שדאג לחיסונים. הוא זה שהביא הסכמי שלום. ללכת למועמד אחר רק בגלל שיקולים צדדיים, תהיה זו הרפתקה שישראל לא זקוקה לה כעת. להערכת בכירים בליכוד, אם הכל ילך כשורה נתניהו עשוי לגמור עם יותר מ־30 מנדטים. שלושה עד שישה מנדטים יותר ממה שהוא מקבל בסקרים כיום.
מניתוח ראשוני של התמורות הרבות שעברה המערכת הפוליטית בשבועות האחרונים, הגיע נתניהו למסקנות הבאות: גוש הליכוד־חרדים מגיע, יחד עם נפתלי בנט, ל־57-58 מנדטים, דומה לתוצאות האמת בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. כלומר גדעון סער לא לוקח קולות מגוש הימין, אלא גוש השמאל. נתניהו לא יוכל הפעם לגרור את המדינה למערכת בחירות נוספת אם שוב לא תהיה הכרעה משתי סיבות: ראשית, אם בני גנץ נבחר לכנסת הבאה - הוא יהיה ראש הממשלה בחודש נובמבר, מועד קיום הרוטציה על פי החוק.
שנית, הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, ההערכה היא שכל גוש אנטי־נתניהו, מסער ועד הרשימה המשותפת, יעשו יד אחת להוריד אותו אחת ולתמיד מהשלטון. בכל מצב. בכל דרך. בין שעל ידי הקמת קואליציית טלאים, שבה יישבו זנדברג עם אלקין, ולפיד עם גנץ, ובין שעל ידי חקיקה פרסונלית שתמנע מנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו.
סמוטריץ' עושה שריר
אבל לפעמים הדברים שמרכיבים ניצחון הם זוטי זוטות שאסור להקל בהם ראש. כשהקרב בין המחנות שוב צמוד, צריך להסתכל אל תחתית הטבלה ולראות מה מתרחש שם.
כמו הסיפור בימינה. בניגוד לפעמים הקודמות שבהן התחברו הצדדים ברגע האחרון, דקות לפני סגירת רשימות המועמדים, הפעם ביקש בנט להקדים את הקרבות הפנימיים, לסכם עם סמוטריץ', ולהתפנות לחודשיים מלאים של קמפיין בחירות ממוקד, שבו לראשונה יתמודד על ראשות הממשלה. אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. המו"מ שהיה אמור להיות קל ומהיר התחיל להסתבך, כאשר סמוטריץ' דרש ארבעה מקומות בשמינייה הראשונה. ההצעה של בנט היא שני מקומות. כתגובת נגד, הודיע סמוטריץ' על הקמת "מפלגת הציונות הדתית", שאמורה לקחת אליה גם את שאריות הבית היהודי, ואולי גם את עוצמה יהודית או גורם חרד"לי מקביל שיביא אליו קולות. אם כך יקרה, יחזרו שני הצדדים לפורמט שכשל לפני פחות משנתיים, כשבנט הקים את הימין החדש.
השריר שסמוטריץ' עומד לחשוף בפני בנט ייגע לו בנקודה רגישה. בימים הקרובים ירכיב סמוטריץ' רשימה כהיערכות לריצה נפרדת, ויוביל מהלך גדול של תמיכת רבנים, חברי מועצת עיר ונהירת אנשי הבית היהודי לשעבר למפלגתו. בנט חייב את תעודת הביטוח של הציונות הדתית, הסקרים טובים אבל גם פריכים. בסקר עומק שראה לאחרונה עולה כי רק 27 אחוזים מתומכיו בטוחים לגמרי שאכן יצביעו לו.
מבחינת סמוטריץ', הבעיה לא התחילה במיקומים ברשימה אלא בנושאים אידיאולוגיים. הוא רצה להבין מבנט האם בכוונתו ללכת להרפתקאות במחוזות סער ומפלגות השמאל רק כדי לחסום את נתניהו. האם בנט יסכים לשבת בממשלה הנשענת על הרשימה המשותפת רק כדי לספק את תאוות הנקם שלו בנתניהו. רק אחרי שלא קיבל תשובות ברורות, החליט להתעקש על ארבעה נציגים בשמינייה, שאותם יוכל לקחת וללכת אם בנט יאכזב.
מאותתים ימינה
מי שלוחץ על בנט להיפטר מסמוטריץ' הם דווקא פליטי כחול לבן, שמפעילים על יו"ר ימינה ועל איילת שקד לחץ אגרסיבי להתאחד. בנט מסרב בתוקף. הרשימה שלו, הוא מסביר, היא רשימת ימין, ואין בה מקום לאנשים כמו גנץ. בכלל, אומרים בימינה, בכנסת האחרונה כולם נוכחו לדעת כמה חשובה השליטה של היו"ר באנשי הרשימה. כל הצירופים והחיבורים האלה, הם אומרים, מביאים בסוף רק צרות. לצרף את כחול לבן זה אמנם פיתוי. 20 מיליון שקלים שיגיעו כדמי מימון הקמפיין בדיוק בזמן הקריטי ובקמפיין הקריטי של בנט. אבל אין מתנות חינם. לשמור על המסגרת המפלגתית של כחול לבן כחלק מרשימת ימינה, כמוה כהחדרת סוס טרויאני למפלגה. גם אידיאולוגית. גם פוליטית.
אם גנץ היה מוותר על מקומו ומאפשר לחבריו שנותרו להמשיך בדרכם בלעדיו, בנט יכול היה לשקול את העניין. פליטי כחול לבן ברובם הם אנשים שיכולים להחליק בקלות למצביעי ימין והאגף השמאלי כבר נטש. כל עוד גנץ תקוע שם - אין על מה לדבר. גנץ הבין לאן הרוח נושבת אצל חבריו ומיהר להוציא הודעת הכחשה על עצם קיומו של מו"מ. הוא לא ממש שיקר. אמנם יש מו"מ. אבל לא איתו.
לגבי חיבור עם ח"כים בודדים מכחול לבן וצירופם לימינה - יש גם יש. בראש הרשימה - תמנו־שטה. גם ימנית. גם מגזרית. מועמד לראשות ממשלה חייב ייצוג למגזר האתיופי ברשימתו. בימים הקרובים מתכוונים בימינה לבדוק את ערכה האלקטורלי של שרת הקליטה, ואם תעלה יפה, כנראה תקבל הצעה להצטרף. גם ינקלביץ' עשויה להיות רלוונטית.
לא בכיס של אף אחד
הקרבות הללו, כמו גם אלה שמתחוללים בצד השמאלי, מתקיימים בפרופיל תקשורתי יחסית גבוה. מאבק אחר, שעליו ניתן ללמוד בעיקר בכלי התקשורת החרדיים, עשוי להתגלות כדרמטי במיוחד גם עבור רה"מ, בתוצאות כה צמודות שבהן כל מנדט יכול להכריע את המערכה. מדובר על הסכסוך שהולך ומחריף בין נציגי החסידויות בפלג החסידי של יהדות התורה, אגודת ישראל. לפני שבועיים פנו ישראל אייכלר ומאיר פרוש במכתב ארוך ומפורט למזכיר האגודה, ובו שפכו את מרירתם על אופן ניהול המפלגה בידי יעקב ליצמן, נציג חסידות גור, המשפיעה ביותר כיום בישראל.
היה זה מכתב חריג. לראשונה יצא כל הלכלוך והרפש שמסתובב בין יודעי ח"ן בלבד, והפך נחלת הכלל. ליצמן זעם. את נקמתו הגיש בעיקר בהתעלמות מוחלטת מדרישות השניים, דרישות שכללו בעיקר שינויים בהרכב הרשימה וקידום מועמדים המקורבים אליהם על חשבון נציגים אחרים.
החלטתו של חולדאי שלא לפרוש מראשות העיר נותנת אותותיה לרעתו. חולדאי // צילום: גדעון מרקוביץ
אולי כדי לגרור את נתניהו למערכה, התחילו לרמוז השניים כי סער אינו פסול לדעתם לישיבה תחתיו בקואליציה. גם אם לא יממשו את האיום, הנזק לנתניהו ייתכן שכבר בלתי נמנע. בציבור החסידי הרוחות סוערות וההערכה היא שבמצב הזה קשה יהיה לשכנע את הקהל, שבדרך כלל צייתן ומצביע באחוזים גבוהים, לבוא לקלפיות.
חוזי השחורות במפלגה מעריכים כי גם אם יצליחו לאחות את הקרעים, כנראה מנדט אחד כבר הלך מבלי שוב. בדרך כלל אנחנו מתייצבים בהוראת הרבנים, הם אומרים, מניעים גם את החולים והקשישים, ומפעילים מערכי שינוע ושכנוע עד הרגע האחרון כדי לא לאבד אף קול. עכשיו, הם אומרים, אלפים יישארו בבית.
בליכוד נרדמו בשמירה ובנט מיהר לחתום על הסכם עודפים עם סער, ממחנה רק־לא־ביבי. גם פה יש פוטנציאל לאיבוד מנדט. אם ימינה תישאר מאוחדת לליכוד לא יהיה עם מי לחתום. אלפי קולות יכולים ללכת לפח.
חתימה על הסכם עודפים היא לא רק עניין טכני. היא גם הצהרה פוליטית. המשמעות המעשית היא כי עודפי קולות שהצביעו למפלגה מסוימת, עוברים למפלגה אחרת ומגדילים אותה במנדט. החישוב איזו מפלגה מהשתיים מקבלת את המנדט הנוסף נקבע על ידי נוסחה מתמטית המכונה באדר־עופר.
החלטתו של בנט, שבאופן מסורתי מפלגתו חתמה עם הליכוד, לחתום הפעם עם סער, מטרידה מאוד את בכירי הליכוד באשר לכוונתו של מנהיג ימינה ליום שאחרי הבחירות. בכל ספירה גושית הוא עדיין נחשב בגוש הימין, יחד עם הליכוד והחרדים, בין השאר כי בניגוד לסער ולאחרים הוא לא מוכן לומר שלא יישב עם נתניהו. אבל אחרי החתימה עם סער השבוע, בליכוד כבר ממש לא בטוחים שהוא שם.
נכס ושמו אלקין
אבל יש גם צד שני למטבע. הצרות של גוש השמאל מוסיפות נחת לנתניהו ועשויות גם הן להתגלות כמכריעות, רק מהצד השני. אחת המפלגות עלולה שלא לעבור את אחוז החסימה. אם לא יהיו חיבורים משמעותיים או פרישות, לא רק מפלגה אחת לא תעבור. לכן הערכה סבירה היא שחיבורים יהיו גם יהיו. כל מפלגה שנשארת בהתמודדות היא כמו מתנה עבור רה"מ.
החלטתו של חולדאי שלא לפרוש מראשות העיר נותנת אותותיה לרעתו. במקום לנסוק הוא צונח. זו החלטה שלא משדרת אמון. זאב אלקין ניסה לעשות את זה עם ראשות עיריית ירושלים. רץ מבלי להתפטר מתפקידו כשר, והפסיד. משה ליאון הפסיד בהתמודדות הראשונה שלו על אותו תפקיד, אחרי שנודע כי משפחתו נותרה לגור בגבעתיים. רק אחרי שהפך ירושלמי מלא־מלא, ניצח.
סער חושש שגורלו יהיה דומה. מצביעים פריכים מאוד שעשויים ברגע האחרון לחתוך למפלגת אווירה אחרת. אבל אחרי סירוב איזנקוט להצטרף, כבר קשה לו לחדש. להמשיך להיות רלוונטי במשך שלושה חודשים מחוץ לכנסת, ועם תקציב מצומצם יחסית, זו אינה משימה קלה, גם לאשף תקשורת כמוהו.
אלקין הוא נכס חשוב, הצטרפותו שינתה את יחסי הכוחות, בניסיון פוליטי אין לו מתחרים. בבחירות שבהן כולם חושבים על האפשרויות של היום שאחרי, הפך אלקין באופן טבעי לשותף הסוד והמוציא והמביא האמיתי ב"תקווה חדשה".
בבחירות האחרונות 15 אלף מערביי ישראל הצביעו "מחל", והמטרה בליכוד כעת כפולה: הגדלת מספר המצביעים הערבים לפחות ל־50 אלף והקטנת הרשימה המשותפת. הם ינסו לפנות לקהל הערבי באמצעות שיבוץ איש מהמגזר ברשימה, הגדלת התקציבים לתשתיות ומאבק באלימות, וכן הדגשת האכזבה ממפלגות המרכז־שמאל, שחששו ברגע האמת ללכת לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת וחשפו כי בעיני ערבים רבים, גזענות היא לא רק בימין. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו