"כשקיבלתי פנייה אישית מנתניהו, לא יכולתי להישאר אדיש", הסביר השבוע אהרן ברק מדוע החליט להתערב במגעים להסדר הטיעון עם נתניהו. "צריך להפסיק את הקרע בעם". מעניין שאחד האחראים המובהקים לקרע הזה, האיש שרמס את עקרון הפרדת הרשויות וקבע שדעתו של הציבור הנאור בבית המשפט צודקת א־פריורית מזו שלי - מבקש עכשיו פוס־משחק.
אילו היה ברק נשאר אדיש כלפי תחומים שאינם בתחום סמכותו, לא היה צורך במאה חכמים כדי להוציא מהים את אבן המהפכה השיפוטית שהשליך לשם לפני שנים. את מה שקלקל אז - ספק אם יצליח לתקן בהתערבות המשונה הזו, סטייל דון קורליאונה או ועידת סולחה בנגב.
יש כאלה שחיים בשלום עם ההפיכה השיפוטית, ולכן תומכים בהסדר הטיעון המוצע - קלון תמורת פרישה מפוליטיקה. אלה לוקים באמונה בכך שעסקה כזו תרגיע את שני הצדדים, את תומכי נתניהו ואת מתנגדיו.
כאן אפשר להסתמך על ניסיון העבר ולומר: מחנה רק־לא־ביבי הוא לא מחנה רגוע במיוחד. אנשיו הרימו את כל המדינה בעיצומה של מגיפה רק כי תוצאות הבחירות לא באו להם טוב. בג"ץ היה ביתם השני, והתקשורת - פינת ליטוף. עוד לא נחתם ההסדר, והם כבר מוכנים עם עתירות שלופות. ואם ייחתם - למדנו ששופטי בג"ץ מתעקשים שלא להבין את עוצמת חוסר האמון הציבורי כלפיהם, פרי הבאושים שהצמיחו שנים של התערבות פרועה ושחצנית בפוליטיקה הישראלית, ולכן ייתכן שהשופטים יתעקשו להתערב גם בעניין הזה. איפוק וצניעות אינם מעלותיהם העיקריות של בית המשפט העליון שלנו, ואני פסימית לגבי יכולתו של המחנה האנטי־דמוקרטי להוריד קצת את הרגל מהגז. אלה יש להם בעיה רק עם וידוא הריגה של מחבלים. לא עם יריבים פוליטיים. אותם ירדפו עד הקבר, לפעמים גם אחריו - ראו מקרה גנדי.
האם הסדר טיעון ירגיע את הביביסטים? אותי, למשל, לא. רדיפה משפטית, פוליטית ותקשורתית היא לא סכסוך בין שכנים, האמת היא לא איפשהו באמצע, ואם תהיה פשרה בין השודד לנשדד, אני עדיין שומרת לעצמי את הזכות להבדיל ביניהם. מערכת המשפט שדדה את הדמוקרטיה הישראלית, וההסדר משאיר את השלל בידיה.
הסדר הטיעון מכשיר את מעשה השוד. הוא מוכיח כי מטרת ההליך המשפטי היתה הדחת נבחר ציבור. ולכן אני מייחסת לו את אותו הערך שאהרן ברק מייחס לדמוקרטיה, ומכבדת אותו כמו ששי ניצן, רוני אלשיך ואביחי מנדלבליט מכבדים את חוק יסוד ראש הממשלה. אני מכבדת את מערכת המשפט בדיוק במידה שהיא מכבדת את הצבעתי המקודשת בקלפי.
יהיו כאלה שיגידו שלמען מטרה חשובה יותר, כמו הרגעת הרוחות, ראוי שנתניהו ייקח על עצמו טיפונת קלונצ'יק, יעשה קצת עבודות שירות - בספרייה לעיוורים אולי? יפרוש מהפוליטיקה, לטובת הכלל, לטובת המדינה, לטובת המחנה הלאומי. על כך יש מי שתאמר בתגובה: בסופו של דבר נתניהו, ולא אני, ייאלץ לנהל משפט במשך שנים ואז להישלח לכלא, כי אחרת מחנה הפיוס לא יידע רגע של שלווה. אבל לי, כאזרחית חובבת דמוקרטיה, יש סדרי עדיפויות אחרים.
אכבד את בחירת נתניהו, אך אירגע כאשר יתבצע ניקיון של מערכת המשפט, תוקם ועדת חקירה לחוקרים ולתובעים, למי שפתחו בחקירה ללא אישור יועמ"ש, שעינו עדים, שפרצו לטלפונים, שהדליפו לתקשורת, שרימו במכרז, פיצלו נכס שלא כחוק ואז נסעו לספארי באפריקה במקום להתייצב לשימוע.
ככל הנראה מטרות אלה לא יושגו, ולכן כל מה שנותר הוא להתעקש על האמת, לכל פרטיה: משפט נתניהו הוא רדיפה תקשורתית, הפיכה משפטית, הפרת חוק על ידי אוכפי החוק, פסילת הצבעתם של שני מיליון אזרחים. הם ראו את מערכת אכיפת החוק יוצאת לצוד לה ראש ממשלה, איך כרכו סביבו רשת של עבירות, חלקן תקדימיות ומוזרות כמו "סיקור אוהד" שהפך ל"היענות חריגה", וחלקן מתבססות על עבירה מעורפלת, כמעט לירית, של "מרמה והפרת אמונים", שמשמעותה היא המשמעות שבוחר להעניק לה השופט. אה, ועבירת שוחד חמורה מאין כמותה - מיליארד וחצי שקלים לבזק, אבל באורח נס החברה עצמה לא יושבת על ספסל הנאשמים. מערכת המשפט יכולה לסחוט עסקת טיעון. היא הרי כבר חיבלה בכהונתו הקודמת של נתניהו, ומתעקשת על סילוקו מהפוליטיקה - בניגוד מפורש לחוק יסוד ראש הממשלה. מערכת המשפט סיפקה את תעודת הכשרות להחרמה הפוליטית של נתניהו, והתערבה במערכת הפוליטית במועדים משמעותיים: הודעה על חקירה לפני בחירות, הודעה על כתב אישום עם חתימת עסקת המאה בוושינגטון.
פוליטיקאים מדרג בינוני ומטה, ותקשורת שהכריזה מלחמה על הצד הלא־נאור של עם ישראל, חברו למערכת משפט מוכת היבריס וביצעו הפיכה שלטונית באמצעים משפטיים. "מנדלבליט תמיד היה מוכן לוותר על סעיף השוחד, תיק 2000 ובטח על ישיבה בכלא", כתב השבוע רביב דרוקר, מגדולי רודפי נתניהו בתקשורת, "והקו האדום שלו תמיד היה הרחקה לשבע שנים מהפוליטיקה". גם דרוקר, כמו כל מי שאינו עיוור, חירש או טיפש, יודע: ההאשמה בשוחד נועדה להרחיק את נתניהו מהשלטון. המשימה הוכתרה בהצלחה.
אך להצלחה כזו יש תופעות לוואי. נחשף קלונן של הפרקליטות ושל המשטרה. כנ"ל התקשורת. ואחרי התערבותו הזחוחה של אהרן ברק, גם משפטוקרטים מובהקים מוכנים להודות שהשפעתו חורגת מהתחום הסביר - אם להשתמש בשפה שהמציא כדי להשחית את הדמוקרטיה הישראלית. מערכת המשפט עיוורת מרוב נישואי קרובים, שיכורת כוח וחירשת. היא לא תתקן את עצמה.
האווילים בממשלת הריפוי עומדים להעניק לה אפילו יותר כוח ממה שנטלה לעצמה, והם לא יאהבו את התוצאה כשזו תופנה כלפיהם. גם הגנת התקשורת תוסר כלפי מי שמילא את תפקידו ואין בו צורך יותר.
שי ניצן לא הצליח להתברג בשקט לספרייה הלאומית, רובי ריבלין חוטף כתבות שחושפות את התנהגותו הגסה כלפי עובדי בית הנשיא. ויהיו עוד.
הדחת נתניהו היתה ניצחון אחד יותר מדי. החשבוניות כבר בדרך.
