"ברמת המיקרו אפשר ליצור גשרי כלכלה עם מדינות אויב, ולהרחיק מלחמת לבנון שלישית"

איל השקס
חוקר מדיני
מחבר הספר "גשרי הכלכלה" (הוצאת מטר). בוגר מסלול חבצלות של אגף המודיעין, שבו שירת כמפקד וכחוקר מדיני וכלכלי בכיר. יועץ בחברת הייעוץ האסטרטגי מקינזי

איל השקס, הנשיא המנוח שמעון פרס טוען בספרו "המזרח התיכון החדש" כי שיתוף הפעולה בין מדינות בנושאים השונים צריך להתבצע "מלמעלה למטה", לאחר הסכמי שלום רב־מדינתיים. בספרך החדש, "גשרי הכלכלה" (הוצאת מטר), אתה חותר למזרח תיכון טוב יותר, בגרסה הריאלית. היעד שלך אינו בהכרח שלום כולל במזרח התיכון, אלא גשרים שמקשרים בין אוכלוסיות ועמים. לא הגעה למזרח התיכון הטוב ביותר, אלא טוב יותר. מהם בעצם אותם גשרים כלכליים?
"תפיסת גשרי הכלכלה אומרת שאנחנו יכולים לבנות קשרים כאן ועכשיו, גם בלי להגיע לטקס על מדשאות הבית הלבן. זו אכן תפיסה ריאלית יותר משום שהרבה מדינות שסביבנו, למשל ערב הסעודית, לא מוכנות להגיע, לפחות כרגע, לאותו שינוי שאיחוד האמירויות הגיעה אליו לאחרונה".
כלומר, נורמליזציה אינה הפתרון היחיד.

"אם נתעקש רק על נורמליזציה, לא נוכל לשפר את הכלכלה הישראלית וגם כלכלות אחרות באזור - כאן ועכשיו. מאז ששמעון פרס כתב את ספרו, ישראל התעצמה כלכלית, הפכנו לסטארט־אפ ניישן, למעצמת גז, ובמקביל קיימת הבנה במדינות ערב שהיעדר טיפול בנושא הכלכלי עלול לחזור אליהן כבומרנג".

בספר אתה כותב שיש להקצות 2 מיליארד שקלים למימוש גשרי כלכלה עם מדינות המזרח התיכון. זו לא אימרה ממש מקובלת בתקופה שבה אנשים משוועים לעבודה ולשכר, בתקופה שבה חסרים לנו רופאים, תרופות, רכבות. ציבורית - מהלך כזה לא יתקבל.
"זה אמנם המון כסף, אבל צריך להביא שני דברים בחשבון: ברוב המקרים בגשרים כלכליים יש תשואה חיובית להון. למשל, אם נשקיע בבניית אזור השקעות משותף עם ירדן, דוגמת שער הירדן, הסכום יחזיר את עצמו מהמסים שישלמו בתי העסקים, החברות והמפעלים שבאזור. בטווח הארוך זה ישפר את הכלכלה הישראלית.

"מחקרים שנעשו אחרי הסכמי אברהם העריכו שהפוטנציאל מיוזמות סחר חופשי שונות יכול להגיע לעשרות מיליארדי שקלים. כלומר, הן יחזירו את עצמן פי כמה וכמה. כך, למשל, פרויקט שיחבר בין המפרץ לחיפה בהחלט יהפוך את ישראל למדינה חשובה יותר מדינית, אבל גם יביא לתשואה כלכלית של עשרות מיליארדים. מעבר לכך, זה נתח קטן מתקציב הביטחון, שעומד על 70-60 מיליארד שקלים. השקעת מיליארד שקלים בבניית גשרים כלכליים צריכה להימדד בתועלת שהיא יכולה להביא לנו - מול מיליארד שיתווסף במקום זאת לתקציב הביטחון".

אבל כבודו של הביטחון במקומו מונח. הוא קריטי ליציבות האזורית ולהישרדות שלנו באזור. לא כל כך מהר יוותרו על נתחים ממנו, גם לא על פרומיל.
"ודאי שצריך לשמור על עוצמתנו הצבאית, אבל הגישה שאני מביא, ומעלה לראשונה באופן מסודר על הכתב, תורמת גם ליציבות האזורית. גשרים כלכליים עם ירדן ומצרים, למשל, יביאו גם לשימור סידורי הביטחון שלהן איתנו. מעבר לכך, חשוב לציין כי רוב הגשרים שאני מדבר עליהם מובלים על ידי המגזר הפרטי. חדשנות היא לא משהו שהממשלה אמורה לקדם באופן אקטיבית, רק לאפשר אותה. לממשלה יש תפקיד בהענקת מסגרות מדיניות ובהורדת חסמים".

בהקשר לדברים שאתה אומר, איך היית מוסיף למנף את הסכמי אברהם?
"דיברנו על ערב הסעודית. אחת הדרכים לקדם איתה את היחסים היא באמצעות אזור ניאום - עיר העתיד. נשפכים שם מאות מיליארדי דולרים, ומוחמד בן סלמאן נחוש ליישם את הפרויקט, שגיאוגרפית קרוב מאוד לישראל וזוכה למעמד משפטי מיוחד. ככלל, בהסכמי אברהם יש להמשיך בווקטור הנוכחי. בין 2020 ל־2021 הסחר עם מדינות המפרץ גדל פי שבעה, ועדיין לא הגענו לרמה הרצויה. המומנטום הקיים הוא נהדר ויש להמשיך בו".

המנטרה של קרי ובלייר

בזירה הפלשתינית, אתה סבור, כפי שמציין מיכה גודמן בספרו "מלכוד 67", שהתפיסה צריכה להשתנות מפוליטיקה שמנסה לשנות את המציאות, לפוליטיקה שמתמזגת איתה. מה זה אומר למעשה?
"הנסיבות מראות שככל הנראה לא צפוי לנו הסכם בזמן הקרוב. צריך לקבל את זה שהמציאות המדינית לא ממש משתנה, וגם כשיש תנועות שחותרות להסכם - זה מרגיש 'פול גז בניוטרל'. אבל יש צעדים שאפשר לעשות, שלא תלויים בנסיבות המדיניות".

למשל?
"ממשלת ישראל הנוכחית, וגם זו הקודמת, הבינו שיש להעלות את מספר העובדים הפלשתינים בישראל, משום שהדבר שומר על יציבות ביהודה ושומרון, וזה מביא לכך שהאזור לא מתלקח".

או שתגדיל את מספר העובדים הפלשתינים ותביא על עצמך פיגועים והיעדר ביטחון. רק בסוף שנת 2021 חווינו כאן גל טרור עם אינסוף פיגועים.
"ב־2018 ראינו פיגוע באזור התעשייה בברקן. זה היה פיגוע יחיד של עובד שעבד באזור הזה בעשרות השנים שעבדו שם אלפי פלשתינים. עובדים פלשתינים שעובדים בישראל לא נוטים לבצע פיגועים בישראל. דווקא מי שנוטה לעשות פיגועי יחידים הם כאלה שהגיעו למבוי סתום בחייהם, לרוב כלכלי.

"יש ביקוש של פלשתינים לעבוד בישראל כי מרוויחים כאן פי שניים, וביחס לעזה מרוויחים כאן פי חמישה. אנחנו נמצאים בתחילת תהליך הדרגתי של עובדים פלשתינים שעובדים בהיי־טק. אני מתקשה להאמין שמשפחה שמקבלת משכורת בעבודה בהיי־טק הישראלי תוציא מפגע. זה לא ימנע פיגועים לנצח, אבל זה כוח מייצב".

את אבו מאזן הנתונים האלה לא ממש מרשימים. הוא סבור שהפתרון הפוליטי חשוב יותר מהכלכלי.
"יש גורמים כמו אבו מאזן שהיו רוצים ליצור זיקות בין הפתרון הפוליטי לבין קשרים כלכליים. זה תואם לתפיסה הישנה של המזרח התיכון החדש - שלפיה הסכמי שלום יביאו לשגשוג. ג'ון קרי וטוני בלייר חוזרים על המנטרה הזאת כל הזמן – שיש זיקה בין הפוליטי לכלכלי. אבל אני סבור שיש לנתק בין הזיקות הללו כדי לייצר מציאות טובה יותר. גם אבו מאזן מבין שהוא לא יכול למנוע את הפעילות הכלכלית המשותפת, כי אחד מעוגני הכלכלה הפלשתינית הוא הקשר עם ישראל".

מה באשר למתרחש בעזה? זה נאיבי לחשוב שתנועת חמאס תייצר שקט תמורת תמריצים כלכליים. הצורך להשתמש באלימות גובר על שיטת גשרי הכלכלה שאתה מציע.
"התפיסה שלפיה תמריצים כלכליים בטווח הקצר יביאו לשקט בטווח הקצר היא אמנם בעייתית. ובכלל, בכל מה שקשור לעזה - אין לנו הרבה אופציות טובות. לשיטתי, יש ליצור שכבה גוברת של עזתים שמקיימים קשרים עם ישראל, שמכירים את ישראל, ושאולי ביום מן הימים יאתגרו את חמאס, ולא ירצו להצטרף לשורותיו. מן הסתם, לא סביר לפתוח את עזה לסחר פתוח בעולם, כי אז הטרור רק יתעצם. אבל כל קשר כלכלי שניתן לקדם בעזה, ושאינו דרך חמאס, עשוי להועיל".

חזרה לדרך הבשמים

אם נתבונן שוב לעבר ירדן, כיצד אפשר להגדיל ולהרחיב את המודל הירדני ואילו תמורות ייצור הדבר באזור?
"במישור הכלכלי - מים, גז, סחר - שיתוף הפעולה הכלכלי עם ירדן הוא משמעותי לישראל. לפני הקורונה היו 2,300 היתרים לעובדים ירדנים בישראל, וזה צפוי להמשיך, בטח נוכח האבטלה הגבוהה שקיימת בירדן. כמו אצל הפלשתינים, מי שעובד בישראל לא ידרוך על דגל ישראל. הם מבינים שישראל היא לא השטן, שאפשר לקיים קשרים הדדיים שיועילו לשני הצדדים - לא מתוך אהבת ציון אלא מתוך אינטרס, אבל זה משהו שאפשר להיאחז בו בתור התחלה".

אתה גם מציע חזרה לדרך הבשמים, אחת מדרכי המסחר החשובות והידועות בעת העתיקה, מדרום חצי האי ערב אל חופי הים התיכון.
"אנחנו צריכים להתחבר בחיבורים טובים יותר לירדן ולמצרים. כבר קיימות תוכניות ברכבת ישראל לבניית תחנות עד למעבר הגבול עם ירדן. צריך לקדם גם מתווים דומים ביחס לתשתיות הרכבות בירדן, כדי שבסופו של דבר יתקיים חיבור בין ישראל למפרץ. כך גם ניתן יהיה לקדם את הסחר עם ירדן והמפרציות".

הדברים תקפים פחות למדינות אויב – איראן, לבנון, סוריה. אבל בספר אתה מציע יצירת קשרים כלכליים עם קבוצות ופרטים בגבול סוריה ולבנון.
"אני קורא לזה גשרי כלכלה ברמת המיקרו. יש לכך תקדימים מסוימים - למשל, בסחר בתחום התפוחים שהתקיים ברמת הגולן בעבר, בפרויקט שכנות טובה שסייע לתושבים סורים שנפגעו במלחמת האזרחים, או הגדר הטובה בלבנון. זה אולי לא ישנה את המציאות מהיסוד, אך זה עשוי ליצור רצועה של אנשים שעוינים פחות את ישראל, כפי שהיה בפרויקט שכנות טובה".

מול לבנון אתה מעז להרחיק לכת קצת יותר.
"יש שם הזדמנות סביב סוגיית הגז. משום שיש מחלוקת על הגבול, ולא לגמרי ברור איפה עובר הגבול במים הכלכליים בין ישראל ללבנון, קיימים שני מתווים אפשריים. במתווה התיאורטי, במקום לפתור את סוגיית הגבול, אפשר להקים גוף בינלאומי שיפיק גז ויחלק רווחים בין ישראל ללבנון. במתווה הריאלי, אם לבנון תמצא גז - הרי אין לה דרך לייצא אותו כיום, ואז בחירתה המובילה תהיה חייבת להיות הצטרפות לפורום הגז של מזרח הים התיכון - שבו כבר חברות ישראל, מצרים וירדן. שווה בנפשך קואליציה שמשתפת פעולה בתחום האנרגיה. זה יכול להיות גיים צ'יינג'ר מול לבנון. אגב, לפי הערכות בינלאומיות, בלבנון קיים גז בסדרי גודל שקיימים בישראל במאגרי תמר ולוויתן".

במובן מסוים, זה לא לעשות עסקים עם חיזבאללה?
"מנגנון שמובל על ידי גוף בינלאומי צריך לוודא שהכספים לא מגיעים לחיזבאללה. זה ריאלי משום שקיימות סנקציות אמריקניות חזקות מאוד על חיזבאללה ועל כל מי שמקיים איתו קשר פיננסי. אני חושב שהרבה גופים בלבנון מפחדים מהסנקציות הללו. אלה סנקציות אמריקניות שיכולות להרוס את החיים של מי שהן מושתות עליו. לכן זה גורם שהאמריקנים יוכלו להחיל כדי לוודא שהכסף לא מגיע לחיזבאללה".

מה קואליציה כזאת יכולה לעשות לחיזבאללה?
"חיזבאללה בהחלט יהיה קיים, אבל זה יהווה עבורו ועבור חבר מרעיו גורם מרסן לפעול נגד ישראל, כדי לא לפגוע מהותית באינטרסים של ישראל - וכפועל יוצא גם באינטרסים שלהם. האם זה יכול להרחיק מלחמת לבנון שלישית? כן, כפי שאמרתי – זה גיים צ'יינג'ר רציני מאוד".

מסחר עם עיראק?

מה עם איראן ועיראק?
"מול איראן המרכיב האידיאולוגי וההתנגדות לישראל גדולים, ולכן לא ניתן לפעול מולה. עיראק מעניינת, משום שב'פקודת המסחר עם האויב' יש ארבע מדינות שמוגדרות מדינות אויב של ישראל שאסור לסחור איתן: איראן, סוריה, לבנון ועיראק. אבל בעיראק יש היתר מיוחד, שמוארך מדי שנה ומאפשר לסחור איתה, ובאופן ספציפי לסחור עם הכורדים בצפון עיראק. יש להם שם מעין אוטונומיה והם גם לא לחלוטין עוינים את ישראל. אגב, לפי פרסומים זרים, הם מוכרים נפט לישראל דרך מכליות שיוצאות מטורקיה".

גם סוגיית המים עשויה להוות שינוי אזורי משמעותי.
"זו בהחלט סוגיה שעלולה להפוך למשבר במזרח התיכון, גם משום שאין מקורות מים מתוקים רבים במזרח התיכון, גם משום שהאוכלוסייה במצרים, בירדן ובמדינות המפרץ גדלה, וגם בגלל קיומם של מאבקים גיאופוליטיים על משאב המים. זה משבר שעלול להיות בעייתי עבור מנהיגי מדינות ערב - כי הם מבינים שזה עשוי להשפיע על השלטון שלהם.
"משום שישראל הצליחה להתגבר על הבעיה הזו באמצעות חברות מים וסטארטאפים בנושא, היא יכולה ליזום את פורום המים האזורי של המזרח התיכון, במה שימשוך לקשרים איתנו גם מדינות שלא מקיימות עימנו יחסים דיפלומטיים. ערב הסעודית, למשל".

לסיכום, יש בספר יכולת לשנות את הפריזמה של ימין ושמאל במדינת ישראל? אם לא נמצה הכל בסוגיית השלום, שהוא לרוב מוחלט וחד־ערכי, ונוכל להתאחד סביב מכנה משותף של גשרים כלכליים נרחבים ופוריים – אולי המזרח התיכון ייראה אחרת וכמוהו גם מדינת ישראל?
"'גשרי הכלכלה' היא גישה שיכולה להיתמך על ידי מרבית אוכלוסיית ישראל, לימין ולשמאל, ואני סבור שיש בה כדי לאחד בין הצדדים. צדדים שונים במפה הפוליטית - לפיד, בנט, נתניהו, כץ וברקת - כיוונו לאזורים של בניית גשרים כאלה, תוך שימוש בעוצמתה הכלכלית של ישראל כדי להעצים את מעמדה. רק שעד הספר הנוכחי, כאמור, לא ממש היה ניסיון לנסח את התפיסה בצורה מקיפה, שתקסום גם לימין וגם לשמאל. העניין הכלכלי גם יכול להפחית את גובה הלהבות סביב הנושא המדיני, ולאפשר לימין ולשמאל מדיניות שעליה הם יעבדו בצורה משותפת, מבלי להתנגש זה בזה". 

להצעות ותגובות Ranp@israelhayom.co.il