רוב יהודי כבר לא מספיק

מיעוט דמוגרפי השליט את עצמו על הכנסת ועל הממשלה באמצעות השמאל האנטי־ציוני והימין הקרייריסטי • הרצף מזעזע: אי־העברת חוק האזרחות, חוק החשמל וביטול הנטיעות בנגב

מצליח להכתיב סדר יום. יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, צילום: אורן בן חקון

לאורך כל הדור האחרון, ההצדקה הרעיונית של השמאל היתה שיש בעיה דמוגרפית. השמאל השתמש בה כנשק פוליטי. לטענת ראשי המחנה וחבריו, על מכוני המחקר שלו, אם ישראל לא תיסוג מיהודה ושומרון ותחלק את ירושלים, צביונה היהודי של המדינה יאבד. בתוך שנה או שנתיים, עשור או כמה עשורים, מספר הערבים מערבה מנהר הירדן יעלה על מספר היהודים. החלום הציוני יתרסק. מי שרוצה להחיל את ריבונות ישראל על חלקים או על כלל יהודה ושומרון, אמרו כולם, הוא בעצם אנטי־ציוני. הוא פועל להפוך את ישראל למדינה פוסט־יהודית, פוסט־ציונית.


החדשות הטובות הן שהתחזיות השחורות התבדו. כפי שמעידים נתוני האוכלוסייה שפורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקראת תחילת השנה האזרחית החדשה, יש רוב יהודי מוצק ואיתן. בישראל חיים היום כ־6.8 מיליון יהודים שהם 73.9 אחוז מהאוכלוסייה. יחד עם זכאי עלייה מכוח חוק השבות, ויחד עם לא־יהודים אחרים שאינם חלק מהמיעוט הערבי, מדובר ברוב של 80 אחוז.
עקב רמת פוריות גבוהה בקרב נשים יהודיות וירידת הילודה בין הנשים המוסלמיות בשני הצדדים של הקו הירוק, ובזכות רמת עלייה גבוהה, הרוב היהודי הולך ומתחזק. כפי שמעיד חוקר הדמוגרפיה, השגריר לשעבר יורם אטינגר, אם ישראל תחיל את הריבונות שלה ביהודה ושומרון - הרוב היהודי יצטמצם אמנם בערך ל־63 אחוזים, אבל הוא לא ייעלם. יתר על כן, הדמוגרפיה היא לא איום אסטרטגי על עתיד המדינה היהודית, אלא קלף מנצח של היהודים.


הציונות תחכה


אבל עד כמה שזה יישמע משונה, גם בחלוף האימה הדמוגרפית לא הוסר האיום על הצביון היהודי של ישראל המרחף על המדינה. הדמוגרפיה מתה, תחי הסוציולוגיה. מתברר שהערבים לא צריכים רוב בארץ ישראל כדי לבטל את המדינה היהודית. הם זקוקים רק שמיעוט של יהודים יקימו שותפות עימם, ובדרך הזאת יצליחו, גם כמיעוט קטן יחסית, לסיים את ימיה של מדינת הלאום של העם היהודי.
לפני כעשור וחצי, השמאל בישראל כמעט נמחק. רק שמונה אחוזים מהישראלים הזדהו כאנשי שמאל בסקר של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה משנת 2018. בסקר פיו משנת 2014, 12 אחוז בלבד של יהודי ישראל הזדהו כאנשי שמאל.


הם התייאשו מהליך הבחירות, ובמקומו ראינו היפרדות של חלקים הולכים וגדלים של השמאל מהציונות ומהמחויבות לקיום מדינה יהודית בארץ ישראל. כעובדי ארגוני שמאל אנטי־ציוניים הממומנים על ידי ממשלות אירופה, אנשי שמאל התחילו לשחק תפקיד מרכזי במלחמה הפוליטית נגד זכות קיומה של המדינה היהודית. אנשי שמאל הצטרפו לתנועת החרם. הם הובילו מאבק משפטי ותעמולתי נגד זכות המדינה לאכוף את חוקיה על אזרחיה הערבים. הם ניהלו מאבק נגד סממנים יהודיים בזירה הציבורית - חוק החמץ, נשות הכותל, אירועים נפרדים לגברים ונשים, ועוד.


הזירה הפוליטית הגיבה להצטמצמות השמאל בקצב משלה. מרצ, שעמדה בפני מחיקה בקלפי ועברה בקושי את אחוז החסימה, הודיעה כי כבר התייאשה מחיפוש אחרי מצביעים יהודים חדשים ותתחיל לחפש תמיכה בקרב הערבים. גם העבודה הגבירה את מאמצי הגיוס שלה בקרב המגזר הערבי. מן הסתם, ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, כמו גם יו"ר ש"ס אריה דרעי, פעלו גם הם לאורך שנים לגייס תומכים בקרב ערביי ישראל. אבל בעוד הליכוד וש"ס פנו אל ערביי ישראל כמפלגות ציוניות (או לכל הפחות, במקרה של ש"ס כמפלגה יהודית גאה מאוד), מרצ והעבודה היו מוכנות לוותר על הציונות שלהן כדי לזכות בקולות הערבים.


במילים אחרות, הם לא צירפו ערבים פרו־ישראליים אליהם, אלא התקרבו למפלגות הערביות האנטי־ציוניות כדי לקחת להן מצביעים אנטי־ציונים אידיאולוגיים. כך קרה שמרצ מחקה את הציונות מהמצע שלה, וסיסמת המפלגה היתה "להיות חופשי בארצנו" - ללא עם.


כרסום אידיאולוגי זוחל


אשר לעבודה, דגל הציונות של בן־גוריון וגולדה ורבין הוחלף בדגל הפמיניזם. כך למשל, אבתיסאם מראענה שמצד אחד משווה בין הקמת מדינת ישראל (הנכבה) לבין השואה, אך מצד שני מדברת בלשון נקבה, הצטרפה למפלגה והשתלבה בתוכה באופן טבעי.


ההקצנה בשמאל־מרכז היתה הדרגתית יותר. ב־2011, כחבר כנסת מטעם קדימה, העלה אבי דיכטר לראשונה את הצעת חוק הלאום בתמיכת ראש סיעתו ציפי לבני. כאשר העלה אותה שוב כח"כ מהליכוד, לבני היתה מהמתנגדים החריפים ביותר של יוזמת חקיקה שבסך הכל באה לחזק את המעמד החוקתי של הצביון היהודי של ישראל. כאמור, הצורך בחוק הלאום לא נבע מכרסום הרוב הדמוגרפי של היהודים בישראל. חקיקת החוק - שקובע מה שתמיד היה מובן מאליו לגבי אופייה היהודי של ישראל - נדרשה לאור כרסום המחויבות של השמאל לישראל כמדינה יהודית.


הכרסום הלך וגבר במהלך המערבולת של ארבע מערכות הבחירות בשלוש השנים האחרונות. כשיצאנו לדרך, ארבעת הקברניטים של כחול לבן היו מחויבים להקמת קואליציה בלי הרשימה המשותפת (שכללה גם את רע"מ, לפני שזו החליטה לרוץ לבד).


הראשונים לנטוש את הדרך היו אנשי יש עתיד. יאיר לפיד, עפר שלח וחבריהם תמכו בהקמת ממשלה על בסיס הרשימה המשותפת התומכת במחיקת המדינה היהודית. לאחר הבחירות השלישיות הצטרף אליהם יו"ר כחול לבן, בני גנץ. ולאחר הבחירות האחרונות, הימין הקרייריסטי של גדעון סער, יועז הנדל, צביקה האוזר, זאב אלקין, נפתלי בנט ואיילת שקד - גלש גם הוא מעבר לקו הכחול־לבן; כך נוצרה ממשלה שאין לה קיום ללא רע"מ.


כפי שאנו רואים מאז שקמה הממשלה הנוכחית, ועל אף הצהרותיו היפות של יו"ר רע"מ מנסור עבאס, צירוף הרשימה האסלאמית לקואליציה של בנט ולפיד לא מבטא שילוב של נבחריה בזרם הציוני של מדינת ישראל, אלא חיבור מיעוט של היהודים בישראל לסדר היום של התנועה האסלאמית. אי־העברת חוק האזרחות, העברת חוק החשמל, ביטול הנטיעות השבוע "בנגב הערבי", אי־חיבור ההתיישבות הצעירה לחשמל ועוד, מעידים כאלף עדים שבממשלה הנוכחית, המיעוט הערבי קלט את המיעוט היהודי וכך השליט את עצמו כמיעוט דמוגרפי על הכנסת ועל הממשלה.


מוסר ההשכל מכל זה הוא ברור. כדי לשקם ולשמר את המדינה היהודית, לא די ברוב מוחץ של יהודים בארץ ישראל. דרוש גם שיקום המחויבות של נבחרי העם היהודים לשימור ולביצור האופי היהודי של מדינת ישראל. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכירi