שני דו"חות מעניינים התפרסמו השבוע, שניהם נוגעים לכסף שעובר מחשבון הבנק שלי לחשבון הבנק של אנשים ראויים ממני. מכיוון שהכסף שהרווחתי בזיעת אפיי אהוב עלי מאוד, תמיד אני שמחה לדעת שנעשה בו שימוש לטובה.
הראשון הוא דו"ח משרד האוצר על הוצאות השכר במערכת הביטחון לשנת 2020. זהו מסמך מאיר עיניים. הוא מתחיל טוב, שכן הוא חושף כי המשכורות גבוהות פי שניים מהשכר הממוצע במשק. תפקידי לחימה, שיטור, ריגול וכליאה הם גם מסוכנים וגם חיוניים לאינטרס הלאומי ולביטחון ישראל - ולכן אך ראוי שלוחמים ושוטרים ישתכרו בעין יפה. ודאי שעיני לא צרה במשכורותיהם של עובדי שב"ס, שב"כ ומוסד. מפרגנת.
אבל ככל שמעמיקים בקריאת הדו"ח, כך המורל הגבוה מתחלף בפילים בקנה, וקובי בר נתן, הממונה על השכר במשרד האוצר, מסביר: הוצאות השכר והפנסיה של מערכות הביטחון מהוות את רוב רובו של התקציב, בין 76% ל־79%. גיל הפרישה של כלל עובדי מערכות הביטחון - לא רק אלה שבחוד החנית של הלוחמה, או השיטור, או הריגול או הכליאה - נמוך בעשור ולפעמים אף ביותר מזה של כלל עובדי המדינה; הפנסיה שלהם גבוהה פי שניים ויותר מזו של עובדי המדינה האחרים.
למשרתי הקבע בצה"ל יש עוד תוספת בדמות פנסיה תקציבית גבוהה פי 5.3 מזו של עובדי מדינה אחרים. כאן המקום להזכיר שגם ככה עובדי המדינה משתכרים הרבה יותר מעצמאים ומשכירי המגזר הפרטי, כך שטוב לדעת שגם לאריסטוקרטיית המגזר הציבורי יש סופר־אריסטוקרטיה משלה.
השכר המופלג של אנשי מערכת הביטחון לא מחולק על פי תרומתם הייחודית של עובדיה. אני האדם האחרון שיתווכח על כך שמנהל כלא וסוהרים אמורים להשתכר בעין יפה. כמו כן, מרגלים. על לוחמים אין מה לדבר. כנ"ל אלה שמערכות הביטחון זקוקות לכישרונותיהם הייחודיים. אבל המשכורות בצה"ל גבוהות באופן חריג גם בהשוואה לצבאות אחרים בעולם, וכמו כן מתיישרות על פי המפתח המקובל בישראל: ותק מעל לכל. גם בצבא, כמו במערכת החינוך, כמו במערכת המשפט, כמו בכל מקום שהמדינה - כלומר קבוצת בעלי אינטרס עם כוח פוליטי - מחליטה להרעיף כספי ציבור על מגזר מסוים, היא מגרדת בראשה, שואלת את מיטב המומחים את השאלה הכלכלית הוותיקה: "כמה עולה חליפה ליתום?" ולא משנה מה ענו לה, מה גודל הגירעון, מהן מגבלות התקציב, התשובה היא תמיד אחת ויחידה: "קצת ליתום צעיר, הרבה ליתום זקן".
אם קל יחסית לבלוע את המשכורות הגבוהות בצבא, בגלל אהבתנו לצה"ל וכולי, מתברר כי כל משכורת שהמדינה משלמת לעולם לא תהיה בגדר בזבוז. מכיוון שהמגזר הציבורי כולו קדוש, כך גם משכורותיו, גם אם מדובר בתאגיד השידור הציבורי, שהדו"ח המעניין השני של השבוע עוסק בעובדיו, ובשביעות הרצון שלהם מתנאי העסקתם.
תקציב התאגיד לא גבוה כמו זה של מערכת הביטחון - בסך הכל 750 מיליון שקלים בשנה. ובכל זאת, העובדים לא מרוצים. ועד עובדי התאגיד, ארגון העיתונאים וארגון עובדי התקשורת ערכו סקר בקרב 250 עובדים בתאגיד בנוגע לסביבת העבודה בו, ותוצאותיו התפרסמו השבוע ב"הארץ". לא כיף שם. ובעצם, ההגדרה "לא כיף" לא מתחילה אפילו לתאר את הסבל.
רוב מכריע של עובדי התאגיד מרגישים מאוימים בעבודה. מחציתם סבורים שהמנהלים מנסים להכשיל אותם, או מאשימים אותם על לא עוול בכפם, ו־41% דיווחו על איומי פיטורים מצד המנהלים.
כמחצית מהעובדים דיווחו על החמרה במצבם הבריאותי, רבים מהם לוקים בדיכאון ובהתקפי חרדה, לא אוהבים את העבודה, לא אוהבים את עצמם, ושליש מהם מטופלים בתרופות נוגדות חרדה ודיכאון. ואנחנו משלמים מכיסנו על מאורת הסבל הזו. ולשם מה? לא על הגנה על גבולות ישראל ועל חיי אזרחיה, לא על מניעת פשע ולא על שתילת סוכנים נועזים בעורף האויב. כל הכסף הזה, כל הסבל הזה, כל סביבת העבודה הפוגענית היא כדי שבסופו של דבר נקבל תרבות איכותית ויקרה, אם נרצה בה ואם לאו.
עובדי מערכות הביטחון נמצאים בקצה המוצדק של הספקטרום הציבורי. מדינת ישראל לא תוכל להתקיים ללא צבא ומשטרה איכותיים, צבא מקצועי ומשטרה מופרטת הם לא אפשרות ריאלית, ולכן עיון במשכורות של עובדי המערכות הללו מלווה בתחושה של יראת כבוד. עובדי התאגיד נמצאים בקצה השני של הספקטרום הציבורי. הם לא עוסקים בהגנה על החיים, לא מסכנים את חייהם, לא באים במגע עם אוכלוסיות קשות. כולה חדשות, דרמות, שעשועונים והסכתים. מדוע הם אומללים כל כך? מדוע המנהלים מתעללים בהם? מדוע חרדה ולמה דיכאון? על שום מה?
כתב פעם מארק נופלר מלהקת דייר סטרייטס בשיר "Money for Nothing": "זאת לא באמת עבודה, אתה מקבל כסף על כלום". כוכבי הפופ שעליהם נכתב השיר (ובהם נופלר עצמו) אמנם מיליונרים, שלא כמו עובדי התאגיד, ועובדים קשה - קצת יותר מעובדי התאגיד, וכמובן מציגים את מרכולתם וכישרונם בשוק החופשי, אבל בכל זאת יש משהו משותף ביניהם: זו לא באמת עבודה.
בשבתי כמי שמתפרנסת מתקשורת, אצהיר חגיגית: חברים, זה לא דומה במיוחד לכריית פחם. כל מי שהצליח להשתחל לשוק הזה - שיעלה לכותל לתפילת הודיה על כך שהצליח לחמוק מעבודה אמיתית. ומי שהצליח גם לעסוק בתקשורת וגם להתפרנס מהקופה הציבורית - על זה זובחים שה, לא לוקחים ציפרלקס. תגידו תודה שאתם לא סוהרת בשב"ס.
כל המשאבים האנושיים והכלכליים של התאגיד מתנקזים למותרות. כמות עצומה של תוכן, בדרגות משתנות של פופולריות וללא מראית עין של שקיפות. התאגיד לא מפרסם את נתוני הצפייה של התוכניות שהוא מייצר, שכן הוא איכותי מכדי להתעניין בטעמו של הציבור. הציבור אמור רק לשלם על התענוג, ובזה תם תפקידו. ועכשיו, כשמתברר שמערכת הפינוקים הזו גורמת סבל לעובדיה, אני כנציגת הציבור יכולה רק להיאנח חרישית: לקחתם את הכסף שלי, לפחות תגידו יפה "תודה", ותחייכו.
