בכיוון הנגדי לאודיסאוס

המשפט הראשון שקראתי פרי עטו של תומס ברנהרד היה בספרון "ילד", בהוצאת המעורר. "כשהייתי בן שמונה עליתי על אופני השטאייר־ואפן הישנים של האפוטרופוס שלי, שהועבר אז לפולין ועמד לפלוש עם הצבא הגרמני לרוסיה" (מגרמנית: רחל בר־חיים). המשפט היכה בי עצב עמוק.

כל אדם זוכר את הרגע שבו למד לרכוב על אופניים. כל אדם זוכר את הרגע החמקמק שבו הצליח לאתר בתוכו את שיווי המשקל, תוך כדי ישיבה על מושב האופניים, החזקת הכידון ודיווש הפדלים, לכדי גמיאת מרחקים, נישא על כנפי הרוח. הדיאלוג הפנימי, המתנהל בגופו למציאת ולשמירת שיווי המשקל, נחרת בזיכרונו של כל אדם. היציאה של הילד ברנהרד למסע בלתי אפשרי, רכוב על אופניו, פתחה בליבי דלת לעולמו הספרותי. ההקשבה פנימה, אל תיאור רחשי גוף הילד הרוכב על אופניים, אפשרה לזיכרוני לפרוח. ומכאן העצב העמוק.

בהיותי בן תשע אחי הבכור נהרג בעת שירותו הצבאי. כתוצאה מכך, נחתמו בי שלושה רגעים בלתי נשכחים. הרגע שהודיעו לי על מותו, הרגע שראיתי בפעם הראשונה את הוריי לאחר שקיבלו את הבשורה, והרגע שבו נסתם הבור. שלושת הרגעים האלו צמחו למתווכים ביני לבין העולם, ביני לבין עצמי. הרגעים גרמו לי לחיות בכיוון הנגדי להתנהלות חייהם של האנשים הסובבים אותי. הם נלחמו להתאושש כדי לשוב לחיי היומיום, ואילו אני חתרתי אל ההודעה כדי להבין "מה בדיוק נאמר בה". כתיבתו של תומס ברנהרד היא זו שהעירה בי את המודעות להליכה "נגד". כי ברנהרד, כדי לשרוד, פונה לכיוון הנגדי לשאר האנשים המתהלכים בסביבתו.

בהמשך המשפט הראשון ב"ילד", ברנהרד מציין שיש לו אפוטרופוס. מידע זה עורר בי קנאה עזה. במילה אפוטרופוס טמון משהו חד־משמעי: יש מישהו בעולם שאחראי עליך, מין סמכות חצי־אלוהית שפוקחת עליך עין, ובינה לבין מוות אין כל נגיעה. קשר הדם שינה פניו לסמכות ביורוקרטית. הדמויות במשפחה הפכו לפונקציה חוקתית.

בגמיעה אחת סיימתי לקרוא את הספרון וצללתי אל תוך ארבע יצירותיו הביוגרפיות הנוספות של ברנהרד: המרתף, הקור, הסיבה והנשימה. ההזדהות העמוקה עם ספריו נולדה מתוך אהדתי לשימוש הבלתי מתפשר של ברנהרד בזיכרון המאורעות שפקדו אותו. אני מאמין שכותב אינו ממציא אלא נזכר, ובתהליך ההיזכרות חושף את הסיפורים הטבועים בו, שהם בעצם הוא עצמו. סיפורים שהם טביעת אצבע נפשית.

כתיבה היא ביטוי למאבק "נגד" היומיום ומרכיביו המתגלגלים קדימה. מחלת הריאות שבה לקה ברנהרד נתפסת בעיניו כמתווכת בינו לבין העולם, בדומה למוות שנחשפתי אליו בילדותי, המהווה מתווך ביני לבין העולם. ברנהרד מבצע צעד שכנגד ומעניק למופשט שמות, כובש לו נפח. העולם לא כאוטי, הוא בסך הכל עמוס בצביעות שמחלחלת מפי יושביו, וגם כאשר המילים אינן מדוברות הן נותרות חלקלקות. כדי לגרש מהן את חלקלקותן צריך לטעון אותן בנימה של התנגדות.

להרחיב את ההווה

בכתיבתו, ברנהרד מנהל ספירת מלאי עם תנאי החיים. מה העבר מציע, מה השפה מציעה, מה המשפחה מציעה, מה המוזיקה מציעה, מה הספרות מציעה. מה בכוחו של העולם לספק לאדם. מה האדם מסוגל לספק לעצמו. לאדם שבילדותו נגלה סכסוך בינו לבין העולם, אלו שאלות הכרחיות.

מחלת הריאות שברנהרד לקה בה העמידה אותו "קרוב" אל המוות. הוא חי חיים כפולים, שהמוות השתקף בהם באופן יומיומי; זהו סכסוך בלתי ניתן ליישוב. לילד בן תשע שקבר את אחיו הבכור ולא הפסיק לגדול, הסכסוך עם החיים מהווה נקודת משיק בעלת עוצמה רבה. התחושה המוזרה, שלמעשה הילד מתחיל את חייו מהסוף - ממפגש עם המוות - ונע באופן עצמאי לעבר החיים, מלאה בזרות כלפי העולם וכלפי עצמך. המובן מאליו הולך לאיבוד, והמבט מיתרגם שוב ושוב לאפס. וכך, הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות הוא מיומנות הגוף: רכיבה על אופניים, הנוף החולף, תנועה שמגיבה לכפות הרגליים המדוושות. הכל נע נגד הכיוון, על מנת להיפרד. הזרות והניכור הם שדוחקים לצאת למסע, כדי לרכוש כלים וכללים ביחס לעצמך, למשפחתך, לשפה, לאמנות, לטבע.

ברנהרד עוסק ללא סוף בשאלה האם המובן מאליו בטל, והאם נפתחת האפשרות לראות את העולם ללא רפלקס מותנה. האם תנועה הפוכה לתנועתו של אודיסאוס, השב הביתה, היא בהכרח התנועה אל המוות? ואם כן, מי המת? זו שאלה מסוכנת, העלולה לקבע את הכותב בנקודת האפס. אפתיה מובילה לחידלון. ברנהרד קובע סולם ערכים שמודד את היכולת לסבול בלי להפוך קורבן של הנסיבות, עוף החול המציץ לשני העולמות. הוא מפצל את העבר לשניים, מפרק מהזיכרונות את הצד המעיק כדי להעניק להם שם, ואת הצד המזניק הוא מפתח. וכל זאת כדי לאגור אנרגיה על מנת להיחלץ מהדפוסים המקבעים את מצבו, או במילים אחרות - למרוד בגורלו. הוא מצליח לאחוז בציצית ראשו ולהיחלץ מנסיבות חייו באמצעות נסיבות חייו. אין דרך אחרת. רק האמנות מסוגלת למעשה שכזה.

בכתיבתו של ברנהרד, גם כאשר מבצבצים התנאים הראויים לחוש את הסביבה, הם לעולם יתמוטטו עקב פגם מולד באופיו של האדם - הצורך לבגוד. על כן, כל שנותר הוא מאבק בצביעות, בדלות הרוח, במסיכות ההסוואה, בטוב שהוא למעשה פנים ערמומיות של רוע. מתוך כך, מבצבצת מסקנה: כדי להיות אדם חייבים להתרחק מבני האדם. רק התמימות, הילדות, נשארת בידך כקרש הצלה. אלא שאז מופיע המוות כמתווך, והמעגל העקר יוצא שוב לדרכו. אם העתיד הוא עבר שמתגלגל שוב ושוב, ברנהרד פועל כדי להרחיב את ההווה.

כתחליף לציטוט מהספרון "ילד" אשר אמור לאשש את טיעוני, בחרתי במוטו שברנהרד הציב בעמוד הפנימי הראשון, דף לפני תחילת הסיפור: "אף אחד לא מצא ולא ימצא אי פעם" (וולטר). ואני מרשה לעצמי להוסיף - מלבד את שיווי המשקל בעת רכיבה על אופניים.

פברואר 2021

תומס ברנהרד: האמן שתמיד חשד באמנות 90 שנה להולדתו של תומס

ברנהרד. הסופר של הסופרים. המחזאי ששנא את אוסטריה. שפרש מן הקהילה. שנלחם בהכחשה. שתקף את הפשיזם. שלא סבל את צרות המוחין של מוסד המדינה. שבז לבורגנות ולזעיר־בורגנות. שסלד מן הקרתנות. שהתנשא על הכפריים. שתיעב את הקתוליות. שחשף את הקרנפים. שנלחם במתחזים. האמן הטוטאלי שחשד באמנות ובאמנים, שקרא להיפטר מערימות הספרים, שביקש להפנות עורף לכותבים האהובים ביותר.

כמעט מוזר ללכת שבי אחרי כותב שלא מציע ולו בדל של נחמה או הזדהות. שלא מבקש לטהר אווירה, שלמעשה מתעקש להעכיר אותה. שבאופן פתולוגי משליך בוץ על החלונות. "לא יכולתי ולא רציתי להיות אמן יוצר או מבצע אלא רק אמן מבקר. אני אמן מבקר", מעיד על עצמו גיבור הרומן "מייסטרים דגולים". עשרות נובלות ומחזות פרסם ברנהרד בימי חייו, אך למעשה כתב יצירה אחת שהגיבורה הראשית שלה היא הביקורת. ומן המשפט הראשון סחף את קוראיו למערבולת של מצפון וסלידה.

הפואטיקה האובססיבית ביצירותיו משרתת את נקודת המוצא הזו. כל משפט נכתב מכמה כיוונים, חוזר ומתלכד לאותה משמעות רק מעברו השני של התחביר (במובן הרטורי הזה הוא קרוב, בדרך לא דרך, להתפלפלות יהודית). ברנהרד כותב כדי לפענח - לא חידה בלשית אלא את תעלומת הקיום האמנותי. והוא כותב כדי לנפץ - את היכולת של השפה לתאר "הכל". גם כשהמשפט נכתב באינספור אופנים, וגם כשהוא חורג מגבולות ההפרזה, הוא לעולם לא ילכוד את המשמעות עד תומה. ולכן האבסורד משתלט על כל חלקה טובה: רודולף, גיבור הרומן הקצר "בטון", חוקר במשך שנים את יצירותיו של המלחין היהודי פליקס מנדלסון־ברתלודי, אבל אינו מסוגל לצלוח את המשפט הראשון בכתיבת הביוגרפיה על אודותיו.

יותר מתריסר יצירותיו תורגמו לעברית. בשנות ה־90 ובמפנה המאה נוצרה בישראל סביבו קהילת קוראים מצומצמת. בשדה הספרותי האירופי, ובייחוד זה דובר הגרמנית, ואף מעבר לים, התמונה שונה: חשיבותו אינה מוטלת בספק. ובכל זאת תומס ברנהרד לא הפך לאייקון שחוק של תרבות־נגד, ולא השתרש כדימוי של התרסה בעולם שמתפרק במהירות מתקינות פוליטית. גם לאחר מותו נותר באופוזיציה לחיים הציבוריים. עם הגב למתרחש. רדיקל חופשי במרחב של פוזיציות ומחשבה ידועה מראש.

כתב: עמר לחמנוביץ

רוצח או גאון?

פתיחת "אחיינו של ויטגנשטיין" מאת תומס ברנהרד (עם עובד, 1996, מגרמנית: נילי מירסקי)

באלף תשע מאות שישים ושבע, בביתן הרמן שבבאומגארטנרהוה, הניחה על מיטתי אחת האחיות־הנזירות הטורחות שם בלא ליאות את ספרי אובדן־חושים, שיצא לאור זה עתה, ואשר נכתב שנה קודם לכן בבריסל, ברחוב דה לה קרואה 60, אבל לא היה לי כוח לקחת את הספר לידי, משום שרק לפני כמה דקות התעוררתי מן ההרדמה הממושכת שהורדמתי בידי הרופאים, אלה שפתחו לי את הצוואר כדי לשלוף מבית־החזה שלי גידול בגודל של אגרוף.

אני זוכר שהיתה אז מלחמת ששת־הימים, ושכתוצאה מכמויות הקורטיזון העצומות שטופלתי בהן פיתחתי לי פרצוף־ירח, ממש לפי משאלתם של הרופאים; בשעות הביקור שלהם נהגו הללו להעיר כל מיני הערות על פרצוף־הירח הזה, כיד השנינה הטובה עליהם, ואפילו אני, שלפי דבריהם שלהם לא נשארו לי אלא כמה שבועות, ובמקרה טוב חודשים - אפילו אני צחקתי לשמען.

בקומת הקרקע של ביתן הרמן היו רק שבעה חדרים ובהם שלושה־עשר או ארבעה־עשר חולים, שלא ציפו עוד אלא למוות לבדו. הם השתרכו להם לאורך הפרוזדור הלוך ושוב בחלוקים שהביאו איתם מהבית, ויום אחד נעלמו לתמיד. פעם בשבוע היה מופיע בביתן הרמן הפרופסור זאלצר המפורסם, גדול המומחים לניתוחי ריאה, איש גבוה מאוד ואלגנטי מאוד, ידיו בכסיות לבנות תמיד והילוכו אומר חשיבות מופלגת, והאחיות־הנזירות היו מקיפות אותו ומלוות אותו כמעט בלא רחש אל חדר הניתוחים.

אותו פרופסור זאלצר המפורסם, שחולים מיוחסים הקפידו תמיד להינתח בידיו, מאחר שהשליכו את כל יהבם על שמו המהולל (אני עצמי נותחתי בידי מנהל המחלקה, בן־איכרים גוץ מוואלדפירטל), היה דוד של ידידי פאול, אחיינו של הפילוסוף אשר חיבורו Tractatus logico-phliosophicus נודע כיום בכל רחבי העולם המדעי, ועוד יותר מזה בעולם הפסבדו־מדעי, וממש בעצם הימים שהייתי מאושפז בביתן הרמן היה ידידי פאול מאושפז בביתן לודוויג, שהיה מרחוק משם כמאתיים מטר, אך שלא כביתן הרמן לא היה שייך למחלקת הריאה ולמה שמתקרא באומגארטנרהוה, אלא לבית המשוגעים אם־שטיינהוף. על גבעת ויליהלמיננברג, המשתרעת על שטח עצום ממערב לווינה ואשר חולקה עוד לפני עשרות שנים לשני חלקים - הראשון מיוחד לחולי ריאה, והוא מכונה למען הקיצור באומגארטנרהוה, ובו שוכנתי אני, והשני לחולי נפש, והוא מוכר ברבים בשמו אם־שטיינהוף - החלק הקטן הוא אפוא באומגארטנרהוה והגדול אם־שטיינהוף - על וילהלמיננברג היו לכל הביתנים שמות של גברים.

עצם הידיעה שידידי פאול מאושפז בביתן לודוויג היתה גרוטסקית בעיני. בכל פעם שראיתי את הפרופסור זאלצר חותר במרץ לעבר חדר הניתוחים בלי להעיף מבט לצדדים, הייתי נזכר שידידי פאול נהג לכנות את דודו "רוצח" או "גאון", חליפות, ושאלתי את עצמי למראהו, בהיכנסו אל חדר הניתוחים או בצאתו משם, האם נכנס עכשיו גאון פנימה או שמא רוצח, האם יוצא משם רוצח או שמא גאון. איש־הרפואה המהולל הזה הילך עלי קסמים. הלא לפני שאושפזתי בביתן הרמן, השמור עד היום לניתוחי ריאה בלבד, ועיקר התמחותו במה שמתקרא ניתוחי סרטן־ריאה - הלא לפני שאושפזתי שם טופלתי בידי רופאים רבים, ובסופו של דבר אף עשיתי לי מנהג לתהות על קנקנם. אבל מעצם הרגע שראיתי לראשונה את הפרופסור זאלצר, הועמדו כל שאר הרופאים בצלו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו