לפני חודשיים בדיוק, ב־7 בנובמבר, שיגרה אחת המיליציות השיעיות בעיראק מל"ט מתאבד לביתו של ראש ממשלת עיראק, מוסטפא אל־כאזמי. המל"ט התפוצץ וגרם לפציעתם של כמה מאבטחים, אבל אל־כאזמי עצמו נותר בחיים.
מייד לאחר האירוע, נחתה בבגדד משלחת של בכירים איראנים בראשות מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, אסמעיל קאאני. הם ביקשו להרגיע את הרוחות, אבל גם לערוך תחקיר. המיליציה ששיגרה את המל"ט פועלת תחת חסותם וממומנת על ידיהם, אבל במקרה הזה פעלה עצמאית, ללא הוראה מפורשת ואף בניגוד למדיניות הברורה של איראן.
במערב סברו תחילה שאיראן מיתממת. שביד אחת היא הורתה לשגר את המל"ט, ובשנייה התנערה מהפעולה. כעבור זמן, התברר כי איראן הופתעה לפחות כמו ראש ממשלת עיראק. אפילו בוושינגטון - שלא נחשדת באהדה יתרה למשמרות המהפכה או למיליציות השיעיות בעיראק, שפועלות נגדה מטעמן - הבהירו כי איראן לא עמדה מאחורי הפעולה. גורמים בכירים בישראל אישרו השבוע את המידע.
עד לפני שנתיים, פעולה עצמאית כזאת של המיליציות בעיראק היתה בלתי אפשרית. הן סרו למרותו של כוח קודס, או ליתר דיוק: למרותו של קאסם סולימאני, האיש שהיה מופקד על יצוא מהפכת האייתוללות לעולם. חיסולו של סולימאני שינה משמעותית את מאזן הכוחות בתוך איראן, והוא מקרין עד היום על האזור כולו.
במקרה הספציפי של המיליציות בעיראק, העניין משמעותי יותר. ביחד עם סולימאני חוסל אבו מהדי אל־מוהנדס, סגן מפקד אל־חשד א־שעבי - ארגון גג שמאגד תחתיו עשרות מיליציות בעיראק, רובן שיעיות, שנתמכות בידי איראן. אל־מוהנדס היה איש סודו של סולימאני, והמוציא לפועל שלו בעיראק. בהיעדרו, התרופפה היכולת של כוח קודס להטיל משמעת על הארגונים.
סולימאני היה במותו הדמות הביטחונית החשובה באיראן. דרגתו לא העידה על בכירותו: רשמית הוא היה רק אלוף - מקביל לאלופים אחרים במשמרות המהפכה, וזוטר ממפקדם - אבל מעשית, הוא היה בכיר מהם בהרבה. עבור המנהיג העליון, עלי חמינאי, הוא היה כמו בן. "הם דיברו בעיניים, בקריצה", אומר תא"ל (מיל') דרור שלום, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן.
"נסראללה בקושי ידע"
סולימאני היה מבניה הבולטים של המהפכה. היו סביבו לא מעט מיתוסים של הרואיות. סופר, למשל, כיצד הוא חצה את קו האש במלחמת איראן־עיראק, ונותר בחיים. סולימאני עודד את המיתוסים האלה, בעיקר בשנותיו האחרונות שבהן יצא מהצללים. הוא התחיל להצטלם ולהתראיין, והפך לסלב. ייתכן שזה גרם לו גם להיות זהיר פחות בפעולותיו - עניין שעלה לו בחייו.
מומחים סבורים כי אילולא חוסל, היה נכנס לפוליטיקה והופך גם בה לדמות מפתח. "חמינאי האמין בסולימאני וסמך עליו", אומר מאיר ג'בדנפר, מומחה לאיראן, חוקר בכיר בבית הספר לאודר לממשל באוניברסיטת רייכמן. "בשונה מאחמדינג'אד, שבגד במנהיג העליון אחרי שנבחר לנשיא, סולימאני נותר נאמן לו תמיד".
לסולימאני היה קו אשראי מוחלט מחמינאי. "לעתים קרובות הוא ביצע פעולות, ודיווח לו רק בדיעבד", אומר שלום. "כולם הבינו שהוא פועל מטעמו של המנהיג ומדבר בשמו. הוא ידע לקחת את האסטרטגיה של חמינאי, ולהפוך אותה לאופרציה. בדיוק כמו מוחסן פחריזאדה בתחום הגרעין. הם היו שתי דמויות מפתח יוצאות דופן, ולא סתם שניהם לא חיים היום".
בראשית כהונתו של סולימאני, בשלהי שנות ה־90, היה כוח קודס יחידה קטנה יחסית, ממודרת מאוד, שעסקה בעיקר בפיגועים ברחבי העולם. האופרציה המשמעותית הראשונה שהוא ניהל היתה באפגניסטן, ובהמשך לכך בעיראק ובלבנון, ולאחר פרוץ האביב הערבי - גם בסוריה. בכל אחת מהמדינות הללו היו לו זרועות, שפעלו מטעמו: בלבנון עימאד מורנייה, ובסוריה הגנרל מוחמד סלימאן.
מורנייה, מפקדו הנערץ של חיזבאללה, חוסל בפברואר 2008 בדמשק, במבצע שיוחס למוסד ולאמריקנים; סולימאן חוסל כעבור חצי שנה על ידי צלף בביתו שבעיר החוף הסורית טרטוס, במבצע שיוחס אף הוא לישראל.
חיסולם של השניים חייב את סולימאני להדק את קשריו עם המנהיגים - בשאר אל־אסד בסוריה, וחסן נסראללה בלבנון. עבור אסד הוא הפך לסוג של מנטור; לימים הוא גם הציל את חייו ואת שלטונו, כשהטיל את כל עוצמתם של משמרות המהפכה - ושל שלוחיהם, חיזבאללה - כנגד כוחות האופוזיציה בסוריה, עד שהכריע אותם (בסיוע רוסי, ותוך הישענות על המלחמה שניהלו כוחות הקואליציה בהובלת ארה"ב כנגד דאעש).
יחסיו עם נסראללה היו סבוכים יותר, אבל קרובים לא פחות. "נסראללה היה זהיר ממנו, משום שהוא זכר את החוויה הישראלית מ־2006. הוא לא תמיד אהב את הפעלתנות של סולימאני, מחשש שיסבך את לבנון, אבל לא בלם אותו", אומר גורם ביטחוני בכיר.
כחלק מכך, הוביל סולימאני את המאמץ לצייד את חיזבאללה ברקטות וטילים מדויקים, שיוכלו לפגוע בדיוק של פחות מ־10 מטרים בכל נקודה בישראל. זה פרויקט שרשום בלעדית על שמו: "נסראללה בקושי ידע ממנו, ולא ממש התעניין", אומר הבכיר. "מי שיזם ודחף את העניין היה סולימאני".
מדובר באחד משני המאמצים העיקריים של כוח קודס בשנים האחרונות, שהפך ליעד העיקרי של התקיפות שמיוחסות לחיל האוויר במסגרת המב"מ בסוריה. המאמץ השני שאותו הוביל סולימאני היה ההתבססות בסוריה. "ב־2016 הצבענו על כך שסולימאני ישנה את האסטרטגיה שלו מהצלת אסד להתבססות בסוריה", מגלה שלום. "הערכנו שהוא יזהה הזדמנות להפוך את סוריה לפלטפורמה למוקאוומה - התנגדות - נגד ישראל. זיהינו את החזון הזה עוד לפני שסולימאני גיבש אותו, ונערכנו אליו. כשהוא הגיע איתו, כבר היינו עמוק במב"מ ויכולנו לסכל את זה".
נסיקתו של ח'אג'יזאדה
הרעיון שסולימאני גיבש היה פשוט. מאחר שהוא לא רצה לסבך את חיזבאללה ואת לבנון במלחמה, אבל עדיין רצה לתקוף את ישראל על בסיס קבוע, הוא תכנן להקים בסוריה בסיסי קבע - אוויריים, יבשתיים וימיים - להציב בהם עשרות אלפי לוחמים שיעים שיאומנו, ימומנו ויצוידו על ידו, ולמרר באמצעותם את החיים בישראל.
התוכנית הזאת סוכלה אך ורק כתוצאה מנחישות ישראלית. מאות פעולות בוצעו, חלקן הגדול קינטיות, כדי לסכל את פעולות ההתבססות - מתקיפת מתחמים צבאיים בשלבי ההקמה שלהם, דרך השמדת שיירות נשק ואספקה, ועד פעולות תודעתיות שונות.
למרות זאת, המשיך סולימאני לדחוף את חזונו; כמה פעמים הוא ניסה להגיב במתקפות לעבר ישראל (בין היתר בשיגור מל"טים חמושים ובשיגור רקטות, בעיקר לגולן), ללא הצלחה. שילוב של יכולת טקטית נמוכה של הכוחות הפרו־איראניים בסוריה ועליונות מודיעינית ומבצעית ישראלית אפשר לסכל את כל המתקפות.
"סולימאני רצה להקיף אותנו בחצי סהר של טרור", אומר הגורם הבכיר. "בחלק מתוכניותיו הוא נכשל, אבל הרעיון הכללי שלו לא קרס. ההפך הוא הנכון". בעיקר אמורים הדברים בתהליך שהחל בשלהי חייו של סולימאני, ושהואץ מאוד מאז: הצפת האזור ביכולות מדויקות - בעיקר של כלי טיס בלתי מאוישים חמושים מסוגים שונים - שמאפשרים לאיראן לתקוף את אויביה באמצעות שלוחיה כדי להרחיק מעצמה עדות וסכנה.
יכולות כאלה, לטווחים של עד 2,000 קילומטר, כבר הועברו לידי החות'ים בתימן ולחלק מהמיליציות בעיראק, וצריך להניח שחלקן או דומות להן נמצאות גם בסוריה ובלבנון. איראן, כמובן, גם מחזיקה אותן על אדמתה: הן שימשו אותה, בין היתר, לתקיפת המתקנים של ענקית הנפט הסעודית "אראמקו", שספגה בספטמבר 2019 מתקפה קטלנית שגרמה לה נזק אדיר. איראן הכחישה אז כל קשר לתקיפה, אולם מידע מודיעיני מוצק חשף כי הטילים שוגרו מאיראן עצמה.
מי שפיקד על התקיפה אז היה אמיר עלי ח'אג'יזאדה, מפקד חיל האוויר והחלל של משמרות המהפכה. ח'אג'יזאדה הוא אחד המרוויחים הגדולים מחיסולו של סולימאני: מעמדו התחזק דרמטית מאז חיסולו של סולימאני לפני שנתיים, והוא נוגס בתחומים שהיו עד אז נחלתו הבלעדית של כוח קודס. גם חוסיין סלאמי, מפקד משמרות המהפכה, צבר כוח משמעותי מאז שסולימאני - שהיה בכיר ממנו - יצא מהתמונה.
"סולימאני לא היה מאפשר לזה לקרות", אומר הבכיר. "הוא לא היה מניח לאיש לנגוס בסמכויותיו של כוח קודס. הוא הקפיד בקנאות על כך שכל מה שקורה מחוץ לגבולותיה של איראן יהיה באחריותו ותחת פיקודו. זה כבר לא המצב, ולא בטוח שזה טוב לנו. לשחקנים החדשים האלה יש כלים ואמצעים, וגם הרבה מוטיבציה. הם עלולים לעשות לנו לא מעט כאבי ראש".
מחליפו של סולימאני, קאאני, שונה ממנו משמעותית. "הוא חסר כריזמה, אפרורי, סוג של פקיד משרדי", אומר שלום. "בהתחלה היו רבים בציר השיעי שפקפקו בכשירות שלו למלא את התפקיד, וגם היום הוא מתקשה לספק את הסחורה". עדות לכך היא הדחתו באחרונה של מפקד גיס סוריה בכוח קודס, ג'ואד רפארי, לאחר שהתוכניות הגרנדיוזיות שרקם קרסו (בין היתר - בזכות הפעילות הישראלית).
"קאאני הוא לא סולימאני, אבל זאת טעות להשוות אותו למה שסולימאני היה בעשר השנים האחרונות לחייו", אומר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב. "צריך להשוות אותו למה שכוח קודס היה קודם לכן: כוח קטן, חשאי. אנחנו נוטים לייחס יותר מדי מהקשיים שיש לכוח קודס לחיסול, אבל האמת היא שזה לא הגורם היחידי; המלחמות בסוריה ובעיראק הסתיימו ומתקיימים במדינות תהליכי הסדרה, ויש כיום ביקורת בעיראק ובלבנון כלפי האיראנים סביב הפעילות של כוח קודס, שמסבכת אותם".
ועדיין, לקאאני יש לא מעט קשיים שנובעים מהנעליים הגדולות שהוא נאלץ להיכנס לתוכן. "סולימאני היה לא רק אסטרטג צבאי בולט, אלא גם פוליטיקאי־על", מסביר צימט. "השפעתו של קאאני באזור פחותה משמעותית מאשר זאת של קודמו, על חיזבאללה ועל נסראללה, למשל. אבל גם כאן כדאי לא לפתח ציפיות: נסראללה עדיין רואה בחמינאי ובאיראן את מקור הסמכות הדתית שלו, וזה לא צפוי להשתנות. על מיליציות אחרות, למשל בעיראק, זה יותר משפיע, כי הן היו מבוססות יותר על נאמנות אישית כלפי סולימאני, שגיבש והנהיג אותן".
גם בלי הג'וקר
תחת סולימאני, עבר כוח קודס שתי טרנספורמציות משמעותיות. הראשונה, בגודל; מיחידה קטנה וחשאית, לארגון ענק שפועל בשלל מדינות. בשיאו, נטען, שילם כוח קודס משכורות לכ־150 אלף לוחמים שפעלו מטעמו, בשלל מדינות. רק ארה"ב שילמה בתקופה הזאת משכורות ליותר לוחמים שפעלו מחוץ לגבולותיה.
הטרנספורמציה השנייה היתה בהשפעה. סולימאני הפך את כוח קודס לגורם הדומיננטי ביותר במשמרות המהפכה, ואף מעבר להם. יכולתו הצבאית יוצאת הדופן - הן בראייה האסטרטגית והן ביכולת לרדת לפרטים הטקטיים - בשילוב עם הכריזמה הנדירה שלו ועם השפעתו העצומה בתוך הממסד האיראני כתוצאה מקרבתו למנהיג, שאבו עוצמה אדירה למנגנון שהוביל.
"אין הרבה אנשים שהיו מסוגלים להוביל שינוי כזה. לקחת ארגון קטן יחסית, ולהפוך אותו לאופרטור־על של מערכות בכמה מדינות במקביל", אומר הבכיר. "סולימאני עשה את זה בעיראק, בסוריה ובתימן, ובמקביל דחף כל העת להתעצמות של חיזבאללה".
קאאני ממשיך את החזון של קודמו. המערכות הגדולות אמנם הסתיימו, אבל איראן ממשיכה בשלה. מי שסבר שהיא תיסוג (בגלל התקיפות הישראליות, בגלל הסנקציות האמריקניות, בגלל מגבלות מסוימות שמטילה רוסיה) - התבדה כבר מזמן.
וזה בדיוק הטיעון הישראלי: הפעילות בסוריה היא חלק מקמפיין רחב בהרבה, אסטרטגי, שנועד לצמצם את השפעתה האזורית ואת התעצמותה של איראן. "איראן היא אתגר אסטרטגי עמוק, הרבה מעבר לגרעין", אומר שלום. "ההתמודדות מולה דומה לזאת של המערב מול בריה"מ בימי המלחמה הקרה".
שלום מאמין שהוצאתו של סולימאני מהתמונה היתה קריטית, משום שהוא היה מסוג המנהיגים הנדירים שקשה למצוא להם מחליף. את התגובה הרפה יחסית של איראן לחיסולו הוא מייחס לעובדה שארה"ב היא שביצעה את הפעולה: לו ישראל היתה הורגת אותו, התגובה האיראנית היתה משמעותית בהרבה.
אבל ההרתעה האמריקנית הזאת נשחקה בשנתיים שחלפו. זה נובע בעיקר מהעובדה שדונלד טראמפ כבר לא יושב בבית הלבן, וג'ו ביידן שהחליף אותו מוביל מדיניות פייסנית - יש שיאמרו רופסת - בהרבה. התוצאה ניכרת על המגרש; מהחוצפה האיראנית בשיחות הגרעין בווינה, ועד לתקיפה של בסיסים אמריקניים בעיראק.
גם ישראל עלולה לשלם מחיר על השחיקה הזאת בהרתעה האמריקנית. איראן ניהלה בשנה האחרונה מערכה ימית כנגד כלי שיט אזרחיים שאת בעלותם זיהתה כישראלית, משקל־נגד לתקיפות שיוחסו לחיל הים על ספינות נפט ואמל"ח שפעלו בשליחות איראן. ספק אם בכך מסתכמת הפעילות האיראנית; גורמים בכירים במערכת הביטחון אמרו השבוע כי רצף התקיפות האחרון של חיל האוויר - שבראשן שתי התקיפות בנמל לטקיה, המיוחסות לישראל - לא צפויות לעבור ללא תגובה איראנית. "הכוס כמעט מלאה", אמר אחד הבכירים.
סולימאני, לו היה חי, בוודאי היה דוחף לתגובה קשה, אבל אפשר להעריך שזה בדיוק מה שיעשה גם יורשו, קאאני. עם או בלי סולימאני, איראן ממשיכה בשלה - בכל החזיתות, ובכל הכוח. הג'וקר אולי חסר, אבל הלהט המהפכני והשאיפות האימפריאליסטיות מבטיחים שהחזית מול איראן ושלוחיה תמשיך ללהוט גם בעתיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו