גולשים כחול־לבן

בשקט, הרחק מתשומת לב ציבורית וזרקורי תקשורת, כמה ישראלים נאבקים כדי לייצג את מדינת היהודים באולימפיאדת החורף 2022 בענפים שמרבית הישראלים לא שמעו עליהם, לא צפו בהם וכנראה אפילו לא מכירים את שמם. בובסלי וסקלטון - שני ענפים בעלי מכנה משותף כפול: בשניהם המתחרים נדרשים להחליק במזחלת במורד מסלול מתוחם, מעין "שרוול קרח", מהר ככל הניתן, ובשניהם כלל לא ניתן להתחרות בארץ, כי מה לישראל ואקלימה החם ולשרוולי קרח?

"נכון שאין בישראל מסלול תחרותי למזחלות, ואף לא צפוי שיהיה אי פעם, אבל ההשקפה שגורסת כי רק מדינות בעלות אקלים חורפי יכולות להצליח באולימפיאדות חורף אינה תואמת את המציאות", אומר ל"ישראל השבוע" דיוויד גריבס, יו"ר ההתאחדות הישראלית לבובסלי וסקלטון. "בעולם קיימים כיום 13-12 מסלולים פעילים, שמרוכזים בארה"ב, בקנדה ובכמה מדינות באירופה. לעומת זאת, מספר הארצות המתחרות בענפי המזחלות מגיע ל־65, מה שאומר שמדינות נטולות מסלולים דווקא מהוות רוב. בריטניה זכתה בחצי ממדליות בסקלטון באולימפיאדה הקודמת, וזאת ההוכחה שלא רק מדינות מושלגות יכולות לנצח במזחלות".

גריבס הוא אחד המייסדים של ענף הבובסלי בישראל. הוא וקבוצה קטנה של נלהבים לדבר פעלו משנת 2002 כדי להעמיד קבוצה ישראלית למשחקי החורף בטורינו בשנת 2006, אבל המאמץ לא צלח. למרות זאת, התשתית הראשונית הונחה, וההתאחדות הציתה את ניצוץ ההתעניינות בענפים שנראו עד אז בעיניים ישראליות בלתי אפשריים לחלוטין.

בדומה לרוב המתחרים הלובשים את מדי הכחול־לבן עם מגן דוד בניסיון להבטיח מקום לישראל במשחקי חורף, לגריבס עדיין קל יותר לדבר באנגלית מאשר בעברית. כמו שני הכוכבים של נבחרת המזחלות - אדם (אי.ג'י) אדלמן בבובסלי וג'ארד פיירסטון בסקלטון - הוא מתגורר בצפון אמריקה. אבל יש גם הפתעות. בנבחרת הבובסלי הישראלית, לצד המוביל אדלמן, מופיעים שמות כמו מנחם חן, עמית האס, וארד פוארסה, אמיתי צמח ורומן שרגייב. אדלמן אינו מסתיר את התלהבותו: "זהו תמהיל שלא תמצאו בשום מקום אחר - צברים לצד עולים, דתיים לצד חילונים, יהודים ודרוזים".

אתגר יקר

משחקי החורף בבייג'ין ייפתחו בעוד ארבעה שבועות בדיוק, אולם הדרך המפרכת שתקבע מי יזכה לדהור ב"שרוול הקרח" ומי ייאלץ לצפות בתחרות בטלוויזיה - טרם הגיעה לסיומה. בימים אלה שלב המוקדמות נמצא בעיצומו, והסינון הסופי יתבסס על דירוג האתלטים בסדרת תחרויות המשתייכות לסבב גביע העולם.

המשימה כלל אינה פשוטה. בענף הסקלטון, למשל, יגיעו לאולימפיאדה רק 25 גברים ו־25 נשים, ולכל אחת משתי המדינות המובילות בדירוג יוקצו שלושה מקומות. לכל אחת מארבע המדינות הבאות - שני מקומות, ועוד מקום אחד לפחות לסין המארחת. משמעות הדבר שהסקלטוניסטית הישראלית ג'ורג'ינה כהן נאלצת הלכה למעשה להתחרות על אחד מעשרת המקומות הנותרים.

ההבדל הגדול בין שני הענפים נעוץ בסוגי המזחלות. בבובסלי זו מזחלת גדולה, הנראית כמו רכב עתידני זעיר (והעולה בערך כמוהו); משקלה מגיע למאות קילוגרמים, והיא מעניקה תחושת הגנה יחסית ליושבים בה, אם כי התאונות עלולות להסתיים בפציעה קשה ואפילו במוות. בסקלטון המזחלת קטנה ופשוטה יותר, מין לוח מלבני העשוי מסיבי פחמן בתוך מסגרת מפלדה; היא אינה עוטפת את גוף הספורטאי - במקום זאת הוא נשכב עליה על בטנו, כשראשו קדימה, ומזנק אל הלא־נודע, כמו פגז אנושי. אין הגאים, אין בלמים, והשליטה בתנועה מתבצעת באמצעות הזזת הגוף של האתלט. הן בבובסלי והן בסקלטון המזחלות מפתחות מהירות שעולה על 130 קמ"ש, ובעיקולים מופעל על אתלטים כוח של 5g, כך שמדובר בספורט מסוכן, המצריך אופי מיוחד.

אדם אדלמן, יליד בוסטון ובוגר MIT, ניחן באופי כזה. "ציוני גאה, סושי שף מדופלם מיפן", הוא מגדיר את עצמו באתר ההתאחדות, ולתיאורים האלה מומלץ להוסיף את התארים "אמיץ ונחוש". לאדלמן עבר ספורטיבי עשיר. הוא שיחק הוקי ועסק בפיתוח גוף, ורק בשנת 2014 התנסה בפעם הראשונה בסקלטון.

"ההתחלה היתה מאכזבת, הגלישה הראשונה שלי היתה איטית להחריד", נזכר אדלמן. "אבל היא רק גרמה לי לרצות יותר. לרצות להגיע לאולימפיאדה במדי נבחרת ישראל".

בשנת 2018 הוא הגשים את החלום וייצג את ישראל בסקלטון באולימפיאדה בפיונגצ'אנג. איש אחר היה מסתפק בכך ופונה לעשות לביתו. אדלמן התקבל ללימודי MBA באוניברסיטת ייל, אבל הבין שהחלום עדיין בוער בו, והציב יעד חדש ויומרני יותר: להגיע לאולימפיאדה שוב, והפעם להוביל אחריו קבוצה. החלום הכתיב את המעבר מסקלטון לבובסלי ("משנת 2007 עד 2018 טיפחנו רק סקלטון, בגלל שיקולי עלות", מציין גריבס) וחייב את אדלמן לקטוע את לימודי ה־MBA.

אבל המשוכה הגבוהה באמת היא המשוכה הכספית. "בובסלי יקר מאוד", מבהיר גריבס, "משום שלעלות המזחלות מתווספות עלויות השינוע שלהן מאתר תחרות או אימונים למשנהו, ועלויות המחיה של צוות שלם שמתחרה יחד במשך כמה שנים. במדינות המובילות בתחום המימון ניתן מטעם ההתאחדויות, וביתר המדינות התוכניות תלויות בהשגת המימון על ידי הספורטאים עצמם. הוועד האולימפי הישראלי כלל אותנו בתוכנית האולימפית והוא מסייע, אבל 95 אחוזים מהמימון מגיע מהשתדלנות של העוסקים בספורט".

מבטא את הישראליות

הקושי הכספי מומחש בסיפור של אדלמן. ההרפתקה האולימפית הראשונה שלו השאירה אותו בחובות כבדים, וסילוק החובות לקח זמן: "חשבתי לעצמי איך אוכל שוב להיכנס לחובות, שהרי על פי החישובים שלי צריך יותר ממיליון שקלים בשנה כדי להתכונן למשחקים האולימפיים. פניתי לגופים שונים, אך הפניות לא נענו בחיוב". אלא שהאתגר שוב גרם לו לרצות יותר. מאחורי הרצון של אדלמן עומדת לא רק השאיפה של כל ספורטאי להביא את כישוריו לידי ביטוי מקסימלי, המניע העיקרי שלו קשור באהבת ישראל יותר מאשר באהבה עצמית.

"הרהרתי בשאלה מה התפקיד שלי בחיים", הוא מסביר בטון יומיומי, ללא כל פאתוס. "הגעתי למסקנה שהתפקיד שלי הוא לקדם את ישראל דרך הספורט באופן שאחרים לא יכולים. הספורט הוא מכשיר נהדר של דיפלומטיה ציבורית, ואנחנו שגרירים שיכולים להגיע למקומות מפתיעים. בענפים שלנו הקהל והצופים בבית פחות מתעניינים בשמות של האתלטים, אבל הם רואים את הדגל - ואני רוצה שיראו את דגל ישראל מתנוסס בגאווה. בכל מקום שבו אני נמצא, בתחרויות ובאימונים, אני מבטא את הישראליות באמצעות סמלי המדינה.

"בשבילי להופיע במדי נבחרת ישראל זאת זכות עצומה, כי אני יודע שהמדינה עשתה עבורי הרבה יותר ממה שאוכל לעשות עבורה. אני יודע שעלי להחזיר לה טובה תחת טובה, והספורט הוא אמצעי נפלא להשיג זאת".