חוקר ימין ישראלי: "זה נכון שאת בן־גוריון העריצו, אבל את בגין אהבו: הוא הנפקד הכי נוכח בציבור הישראלי"

ד"ר משה פוקסמן שע"ל, השנה, בחודש מארס, ימלאו 30 שנים למותו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין. בספרך החדש, "גבירותיי ורבותיי, מהפך" (הוצאת סלע מאיר), אתה מתווה את עלילת ארבע השנים הדרמטיות שבהן קמה קואליציית הימין - ולמעשה הפכה לציר המרכזי שסביבו התארגנו הפוליטיקה והחברה בישראל.

"בהחלט. כשחושבים על זה, בגין הוא אולי הנפקד הכי נוכח בציבוריות הישראלית, אף על פי שמשנת 1983 הוא הסתגר בביתו. גם היום מדברים על 'דוקטרינת בגין', 'יש שופטים בירושלים'. בסקרים עולה שמו במקום הראשון כמנהיג שאליו קיים הגעגוע הרב ביותר. כשכתבתי את הדוקטורט דיברתי עם גאולה כהן, והיא אמרה לי משפט בלתי נשכח: 'נכון שאת בן־גוריון העריצו - אבל את בגין אהבו'. עד היום סניפי ליכוד ברחבי הארץ משתמשים בתמונות שלו בבחירות מקומיות".

ולמרות האהבה הגדולה, עלייתו לשלטון כלל לא היתה מובנת מאליה. הסיפור הנפוץ הוא שליד מצודת זאב ישב מישהו וצעק לאורך כל היום "בגין לשלטון". כששאלו אותו כמה משלמים לו עבור העבודה - הוא ענה "אגורה על כל צעקה". כשנשאל אם זה שווה לו, אמר: "זה לא הרבה כסף, אבל זו עבודה לכל החיים".

"אכן עלייתו לא היתה טריוויאלית, אחרי שמונה פעמים שבהן כשל בכך. רק בגיל 64 הוא הפך לראש ממשלה. אבל למשנתי, בשנת 77' המערך הפסיד, זה לא שהליכוד ניצח, וזאת אף על פי שאנחנו מכנים את השנה הזאת כ'מהפך'. הם חוו כזו נפילת מנדטים שפשוט לא אפשרה להם להיוותר בשלטון אחריה. לעומת זאת, בעיניי 81' היא הניצחון האמיתי, המהפך. אז בגין הביא את הליכוד להישג שיא היסטורי - 48 מנדטים, הישג שלא חזר על עצמו עם אף מנהיג אחר בליכוד".

ובהמשך לכך, התזה המרכזית שלך בספר היא ששלטון בגין עיצב את החברה הישראלית עד עצם היום הזה.

"וזה בא לידי ביטוי, למשל, בבניית המחנה הלאומי. הציונות הדתית עדיין היתה בשארית הברית ההיסטורית עם המערך, וגם את החרדים היה קשה להכניס פנימה. אבל בגין הצליח לשנות פרדיגמות אצל החרדים, למרות שמשנת 1952 הם טרקו את הדלת על כל ממשלה חילונית. אצל בגין הם הבינו שמדובר בשינוי אידיאולוגי, לכיוון מדינה יהודית יותר".

אתה מייחס זאת למגנטיות של בגין.

"נכון. הוא היה ראש הממשלה הדתי הראשון, עם כיפה שקופה. היתה לו זהות דתית, אמונה חזקה מאוד, ותומכיו התחברו לכך. יחיאל קדישאי, מזכירו של בגין, סיפר לי פעם שלקראת 1981 היה ויכוח בחדרו של בגין עם חברי הכנסת החרדים שעלה לטונים צורמים. בשלב מסוים, בגין פנה אליהם ביידיש ושאל: 'רבוסיי, איר האט שוין געדעוונד מינחה?' - 'רבותיי, כבר התפללתם מנחה?' והם התפללו מנחה, הכעס נעלם, והקונפליקט נפתר".

בטווח הארוך זה היה מודל נכון - הכנסת החרדים לפוליטיקה? נשמעה על כך ביקורת רבה.

"אני לא חושב שבגין העריך אז את השלכות צעדיו, בעניין ביטול מכסת הפטור מגיוס למשל. הוא לא שיווה בנפשו את המתחים שזה ייצור בחברה הישראלית. היו לו עמדות תיאולוגיות שעמדו לנגד עיניו. כך למשל, נמנע מבגין להמשיך ללמוד תורה בבית הספר היהודי בפולין משום שלא היה כסף במשפחה. לימים, הוא אמר - 'אני אמנע מיהודים ללמוד תורה?'"

ולכל אלה יש להוסיף גם את זכר השואה, שהיה אצלו משמעותי.

"פרשן ה'ניו יורק טיימס', תומאס פרידמן, כתב על בגין עם פרישתו שהוא הפך את ישראל ל'יד ושם עם F-16'. הרי משפחתו נרצחה באופן זוועתי בשואה. אמו הוצאה מבית חולים ונורתה. לאביו, אחיו ואחיינו קשרו אבנים - וזרקו אותם חיים לנהר. אלה דברים שהשפיעו על בגין עמוקות, בדגש על קיומו מחדש של עולם התורה והזהות היהודית. הוא רצה לחזור לדגם המסורתי של פעם, ואולי אפשר לומר עליו שהוא אבי השמרנות הישראלית".

"אלה משכנות הפאר שלנו"

קואליציית הימין של בגין אופיינה בנתינת במה לישראל השנייה. ממשלתו היתה הראשונה שבה הגיע שר מעיירות הפיתוח - דוד לוי. הוא בחר רמטכ"ל עם שורשים מעיראק - משה לוי, וגם נשיא מזרחי - יצחק נבון. זה עוד נדבך שסביבו התארגנה הפוליטיקה והחברה בישראל.

"הסופרת האמריקנית טוני מוריסון, האישה האפרו־אמריקנית הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות, אמרה עוד לפני שאובאמה נבחר - שקלינטון היה הנשיא האפרו־אמריקני הראשון: הוא ניגן בסקסופון, אכל ג'אנק פוד, הגיע ממדינה ענייה. ובמובנים רבים בגין היה הנשיא המזרחי הראשון. רבים תפסו אותו כמרוקאי, ובגין הרגיש את זה. הרי גם בגין היה מודר כמוהם, והוא הרגיש שעליו להחזיר לציבור הזה.

"אז בגין הציב את המזרחים בתוך סמלי המדינה החשובים ביותר. זה היה מבחינתו השינוי בהכרה, שהיה חשוב מההוויה. וכשהוא שומע את נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז על מצביעי הליכוד המזרחים שכביכול לא הולכים לצבא, היה לו חשוב להציב בראש הצבא רמטכ"ל שאינו אשכנזי, למשל, ונשיא מזרחי - והוא שילם על כך מחירים פוליטיים".

המחויבות שלו לקהל המזרחי לא היתה מס שפתיים.

"לא. עברתי פעם על פרוטוקול סגור שלא היה אמור להתפרסם. בגין דיבר שם עם נציגי התנועה בעיריית ת"א וכינה את שכונת התקווה וכרם התימנים כ'משכנות הפאר שלנו'. בגין גם הרים את הפרויקט החברתי הגדול ביותר מאז קום המדינה ועד היום - פרויקט שיקום שכונות. הוא גם יזם את חוק תיכון חינם ששיפר את האפשרויות של עדות המזרח להיכנס פנימה לשוק, את חוק הבטחת הכנסה - ואלה חוקים שהביאו לו עוד חמישה מנדטים ב־81'. הדור השני הביא את הדור הראשון, והחיבור הזה לליכוד מתרחש עד היום. אני חושב שנתניהו חי היום הרבה על האדים של בגין".

יש לך הסבר איך בגין, אפשר לומר פולני־אשכנזי, ידע להיכנס לליבם של בני עדות המזרח?

"זו שאלה טובה. הקשר ביניהם נולד עוד באצ"ל. גם הוא נרדף במחתרת, ורבים הפנו לו עורף, אבל לא עדות המזרח. מעבר לכך, בעולי הגרדום של האצ"ל אתה רואה את השילוב העדתי - פיינשטיין וברזני, דרזנר ונקר, גרונר ואלקחי, וייס וחביב. בהמשך, עם קום המדינה, אנשי האצ"ל הביאו לבגין עוד תומכים. בכל שבוע במוצאי שבת הגיעו אליו הביתה אוהדים רבים שלו מכרם התימנים ומשכונת התקווה. היתה שם אהבה, והמסורתיות והכבוד שהעניק להם תרמו לכך".

למשל?

"אתן לך דוגמה: בן־גוריון הגיע למעברות בלבוש חאקי קצר. אבל בגין הגיע עם חליפה - סימן לכבוד גדול. הם הרגישו את המסורתיות שלו, שלא נפגעה מאורחות המודרנה. הוא דיבר את השפה שלהם, דיבר יהדות, וגם היה צנוע - גר בדירת חדר וחצי בדמי מפתח בת"א, כזכור. הוא מעולם לא ידע כמה עולה מכונית, אך תמיד ידע כמה עולה כיכר לחם. זה תרם לכך בתפיסתו כראש הממשלה המזרחי הראשון, כאמור, למרות אהבתו לגפילטע פיש".

פסיק בין חיים ומוות

הוא דוגל בארץ ישראל השלמה, אבל גם עושה שלום עם המצרים. זה לא תמיד עמד בקנה אחד.

"בגין נתקל בקרטר, הנשיא הכי פרו־פלשתיני שהיה אי פעם בבית הלבן. הוא ראה את הפלשתינים כאילו הם השחורים בארה"ב. ובגין הלך לקראת השלום עם מצרים והסכים להקריב את סיני כדי להמשיך ולמחוק את הקו הירוק. הוא ידע שהשלום עם מצרים והוויתורים בזירה הזאת יאפשרו לו להתגבר על הלחצים הבינלאומיים כדי לבנות ולפרוס תשתיות ביהודה ושומרון ובעזה. וכן, הניגוד קיים כפי שאמרת. לתפיסתי, היו לו שני 'בגינים' שהתרוצצו בתוכו - האחד שהיה בעד זכויות אדם והשני שרצה ארץ ישראל שלמה, זהות יהודית חזקה. וזה יצר התנגשויות".

בספר אתה מתאר כיצד ממשלות בגין הקימו יישובים רבים ביש"ע, והניחו את התשתית המשפטית והארגונית להתיישבות היהודית שם. איך הוא יצר את מנגנון ההתיישבות המדובר?

"בגין הצליח ליצור את המנגנון שהביא לכך שיש לנו היום כ־250 אלף מתיישבים. בתקופתו עשרות אלפי דונמים הפכו לאדמות מדינה. הוא הבין שהחטיבה להתיישבות היא הגוף המרכזי שיעשה מהפך, תוך עקיפת הביורוקרטיה הממשלתית. הוא סבר כי ביכולתו למנוע שינויים במעמד הבינלאומי של יש"ע, אם ממשלתו תקבע עובדות בשטח. הן בגין והן השרים של 'חרות' שבאו מהמחתרת היו מחויבים לדבר. זו הרי המחויבות לתורת ז'בוטינסקי - שתי גדות לירדן. ראינו עדות לכך אפילו בצעד האחרון שלו, בהחלטתו להיקבר בהר הזיתים, בפנתיאון היהודי, מחוץ לקו הירוק, ולא בפנתיאון הישראלי הממלכתי".

מייד נדבר על עניין הקבורה שלו. אבל עוד לפני כן - עדות נוספת למחויבות של בגין להתיישבות אפשר לראות בדבריו כלפי עזר ויצמן, באותו ויכוח בממשלה בהקשר של אלון מורה.

"אכן היתה לו מחויבות גדולה לעניין ההתיישבות. הוא ענה לעזר ויצמן שהתנגד למשאבים הרבים המופנים ליהודה ושומרון: 'כשתגיע שעתי להיכנס לשערי גן עדן וישאלו אותי למה אני ראוי להיכנס, אומר שתי מילים - אלון מורה'. זו תפיסה של ראש ממשלה שהיום אני לא חושב שאפשר לשמוע. הוא נלחם מול קרטר, שעל כל התנחלות הוציא לו את המיץ, וגם מול מנהיגים אחרים בעולם. בנאום האחרון שלו במערכת הבחירות של 81' בכיכר מלכי ישראל דאז, בגין אמר: 'במשך ארבע שנים מר קרטר אומר - אדוני ראש הממשלה, ההתנחלויות שלכם אינן חוקיות ומהוות מכשול לשלום; ואני אמרתי לו - ההתנחלויות שלנו חוקיות ומחזקות את השלום. הוא בשלו ואני בשלי, ובינתיים הקמנו 144 יישובים".

בוא נשוב לעניין הקבורה שלו. גילית בצוואה שלו פרט מעניין.

"כשקוראים את צוואתו של בגין, אנשים חושבים שהוא רצה להיקבר בהר הזיתים רק בגלל ששם קבורים עולי הגרדום פיינשטיין וברזני. אבל יש שם פסיק קטן שלא שמים לב אליו. כתוב שם: 'אני רוצה להיקבר בהר הזיתים, ליד פיינשטיין וברזני'. הפסיק הזה מאוד משמעותי כי הוא מסמל את המיקום המדויק - בהר הזיתים. זה חשוב משום שבגין הוא רה"מ הראשון והאחרון שנקבר מחוץ לקו הירוק. רבנים חשובים קבורים שם, ולפי האמונה - ברגע שיגיע משיח הם למעשה הראשונים לקום לתחייה".

כשהעיתונות חגגה

ספרך אמנם מוקדש לפעילות בגין הענפה, אבל בעיני חלק מהעם, אפשר גם להחשיבו כראש ממשלה בינוני, כזה שהביא שלום אך גם משבר כלכלי ומלחמה.

"אני לא מסכים שהוא היה ראש ממשלה בינוני. בסיכומה של כהונה ראינו פרויקטים חברתיים, הגשמת אידיאולוגיה, חיסול הכור בעיראק, ההחלטה על הקמת פרויקט החלל, הפיכת פרויקט טנק המרכבה להמוני וכמובן חיסול הדרת עדות המזרח. בעניין הכלכלי - כשבגין ביטל את הפיקוח על מטבע החוץ, השקל נקבע לפי השוק החופשי והתחיל לקרוס מול הדולר. זה צפוי, משום שכאשר חברות יוצאות ממשק סוציאליסטי מתחילה לרוב אינפלציה שאחריה התייצבות וצמיחה.

"בעניין מלחמת שלום הגליל - אמנם נכנסנו לבוץ הלבנוני לזמן רב, אבל זו גם פעם ראשונה שארגון גרילה נלחם נגד צבא והצבא ניצח. ולא פחות חשוב - אש"ף, כפי שבגין רצה, עלה בסופו של דבר על אוניות והגיע לתוניס, ולמעשה הורחק מהאזור. כך שלסיכום - כשאני קונה כרטיס למשחק כדורגל, אני לא רוצה לראות בונקר, אלא מהלכים, שערים. וכך זה היה בכהונת בגין - לא היה בה רגע דל. זו היתה תקופה שבה העיתונות הישראלית חגגה".

מה אנחנו יכולים להסיק מהספר לגבי העתיד הפוליטי במדינת ישראל?

"יש פה סימן ברור לאן הולכת מדינת ישראל מ־77' והלאה. אני סבור שמזרחים, חרדים וימין ליברלי ימשיכו ללכת יחד כקואליציה: אלה לא רק קהלים מנוגדים - אלא כאלה בעלי אינטרסים חופפים. אנחנו רואים כיצד התיישבויות רבות ביו"ש מאופיינות על ידי המגזר החרדי ומשפרי דיור מקרב המזרחים. קיימת גם חפיפה בין השוק החופשי לעדות המזרח. אני סבור שעל הפרשנים הפוליטיים, שמתמקדים רבות בנתניהו, לעשות זום אאוט, ולהבין שמעבר לדברים - יש גם אינטרסים ואידיאולוגיה מהותית שגורמת לחיבור של קואליציה מסוימת".

בני בגין ספג לאחרונה מתקפה גסה ברחוב, והוטח בו ש"הוא בוגד במורשת אביו". האם אתה מזהה שהאב בגין הפך לנקודה ארכימדית, למצפן של הימין?

"אכן הוא סוג של נקודה ארכימדית שמבדילה בין הדור הוותיק של הימין הישראלי שמעריץ את בגין, אבי המחנה הלאומי, לעומת הדור הצעיר בימין שמתקשה עם עמדות בגין בעניין הממלכתיות ועליונות המשפט".

מה הוא היה חושב על המקום שהגענו אליו היום?

"אני חושב שבגין היה מרוצה ממצבנו היום. הוא היה רואה מדינה עם תעשיית היי־טק מפותחת ועוצמה כלכלית. הוא רצה שישראל תהיה שווייץ של המזרח התיכון - ואפשר לומר שאנחנו מגשימים זאת. הוא היה מרוצה מכמות היישובים ביהודה ושומרון, וגם הזהות היהודית במדינת ישראל היתה מסיבה לו קורת רוח. הוא היה מרוצה ממעשה ידיו, ומבין שגם 30 שנים אחרי מותו טביעות אצבעותיו עדיין מופיעות היטב בכל רחבי המדינה". 

להצעות ותגובות Ranp@israelhayom.co.il