למערכת הבחירות הנוכחית, שתגיע לקיצה בעוד שבועיים בדיוק, היו כל הנתונים להיות מערכת סוערת ויצרית במיוחד. היא מגיעה אחרי שנה של מגפה היסטורית ומשבר כלכלי ונפשי מתמשך, אחרי חילופי שלטון בארה"ב וצומת מדיני ביטחוני קריטי בנושא האיראני. אחרי חודשים של הפגנות, משפט שכבר החל וקרבות אישיים בלתי פוסקים בין הממשלה לאופוזיציה, וגם בתוך הממשלה עצמה, ביציר הכלאיים השלטוני שנולד אך לא מזמן. גם גורלה של מערכת המשפט מוטל על הכף, כמו שלטון הפקידים ויחסי דת ומדינה שעלו לטורים גבוהים רק לאחרונה.
וכאילו לא די בכל אלה, הרי גם תוצאות מערכת הבחירות מותחות ומורטות עצבים. איש לא יודע מי ינצח, אם בכלל, והסקרים הנוכחיים מלמדים שההכרעה עשויה ליפול על חודו של מנדט לכאן או לכאן.
כשזה המצב, צפוי היה שמערכת הבחירות תהיה קולנית ותזזיתית. מפגיני בלפור שקיבלו הזדמנות סוף כל סוף להחליף את השלטון, אל מול אנשי הימין, השמרנים והחרדים, שילחמו לשמרו מכל משמר, היו צריכים לעלות על בריקאדות ולהילחם על עמדתם בחירוף נפש והתלהבות. לא קרה אפילו קמצוץ מזה. כיצד אירע שלמרות כל נתוני הפתיחה, חלפה מערכת הבחירות באדישות כזאת וכמעט בלי שנרגיש.
אפשר לתת לכך כמה הסברים, ובראשם תחושת המיאוס הקשה וחוסר האמון בסופה של מערכת בחירות רביעית. ובכל זאת, מי שמנסה בימים האחרונים לנער את האבק מהפעילים המנומנמים הוא ראש הממשלה, שהחל לכתת רגליים ולחרוש את הארץ בסדרת אירועים בלתי פוסקת מבוקר עד ליל. השאלה הגדולה היא אם יצליח במשימתו לדחוף את אנשי הימין להגיע ביום הבחירות ולהצביע בהמוניהם, או שרובם יישארו הפעם בבית.
את המסר המרכזי מכוון נתניהו נגד שלטון לפיד, אולם יש מניעים נוספים רבים שאמורים להניע המוני מצביעי ימין לקלפיות. בית הדין הבינלאומי בהאג נתן תזכורת מה קורה לנו בזירה הבינלאומית כאשר בבית הלבן שוכן דייר פחות אוהד, ובית המשפט העליון אצלנו דאג להזכיר שהאקטביזם עדיין כאן ומכה במלוא עוצמתו. מפלגה אחת תכניס לראשונה לתוככי הכנסת נציג של הקהילה הרפורמית, ועוד אחת שביקשה להשמיד את זיכרון יעקב ולפזר את אוכלוסייתה חזרה לאירופה, ומפלגה אחרת תומכת בחקירות חיילי וקציני צה"ל בטריבונלים בינלאומיים אנטישמיים.
קדימה, אחורה
ואולם, בעוד נתניהו מגביר את הופעותיו, המתחרה המרכזי, יאיר לפיד, דווקא דואג להתחבא. בתיאום מושלם עם שותפיו הפוליטיים מהמחנה, לפיד לא דואג למספר המנדטים של יש עתיד, אלא למספר המנדטים של כל מפלגות השמאל ותקווה חדשה, כדי להגיע יחד ל־61 וליצור גוש חוסם שאולי יצליח להחליף את נתניהו בשלטון. לפיד בונה לא מעט על מנגנון השטח המפלגתי, שהוכיח את עצמו כמה פעמים בסיבובים הקודמים, שיביא את המצביעים ברגע המכריע לקלפיות. בשביל זה לא צריך קמפיין, צריך מערך שינוע.
גדעון סער, לעומת זאת, חייב קמפיין בהיעדר נוכחות בשטח. סער עדיין בונה על יכולותיו הפוליטיות להצליח במקום שבו נתניהו ולפיד עשויים להיכשל, אולם לעשות זאת עם מספר חד־ספרתי של מנדטים נראה מגוחך למדי, ולתומכי תקווה חדשה אסור להרשות שכך יקרה, למרות מגמת ההיחלשות הניכרת של הימים האחרונים.
גדעון סער בסיור באילת // צילום: רן שאולי
מי שנמצא במומנטום, למרות ערפול כוונותיו ליום שאחרי, הוא נפתלי בנט. ימינה בראשותו נראית יציבה ולא מראה סימני חולשה כפי שאירע לימין החדש אי שם לפני שנה ומשהו.
הקרב על המגזר הערבי
והקרב הגדול הבא על השטח הוא של המפלגות הערביות. זהו קרב מגזרי, שהשלכותיו ישפיעו לכל אורך ורוחב המערכת הפוליטית, וייתכן שעד לקביעת זהותו של ראש הממשלה הבא. למפלגות הערביות מאגר מצביעים אדיר אבל עם שיעורי הצבעה מצומקים. יכולת השכנוע והשינוע עשויה להכריע הפעם אם המשימה של הקמת הגוש החוסם לנתניהו תצלח או תסתיים במפח.
המשימה, אם כן, של ניעור השטח, יקיצתו מהתרדמת ודרבונו לקלפיות הפכה למשימה העיקרית של נתניהו, אבל לא רק שלו. את הדעה על ראש הממשלה כבר יהיה כנראה קשה לשנות, אבל את ההחלטה אם לקום ולצאת מהבית, אפשר גם אפשר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו