פגישה אחת יותר מדי

באגף הימני בממשלה העבירו מסר של חוסר נוחות נוכח פגישתם של אבו מאזן ובני גנץ בביתו הפרטי של שר הביטחון בראש העין. שרים בתקווה חדשה אמרו כי לא היו מודעים לקיומה, ובימינה העדיפו לגמד את חשיבותה. התנהלותם מובנת. מבחינתם עוד לא נתנו הרי גט כריתות לימין. את זאת יעשו אם וכאשר אירוע מדיני דרמטי יהיה על הפרק, לא רק עוד פגישה עם בכיר ברמאללה או הריסת מבנים בשומרון.

כאשר מתחת לפני השטח נרקמים שיתופי פעולה ביטחוניים ומדיניים כדי להכין את הקרקע לתקופה שאחרי הרוטציה, מעדיפים בתקווה חדשה וימינה לנצל עד תום את "מרחב ההכחשה", זה המאפשר לשרים, אפילו לעיתים לרה"מ, להשכיח את האחריות הקולקטיבית ולהטיל את האחריות על שר אחר. גנץ, במקרה הזה.

גורמים בממשלה שעוקבים זמן מה אחר התנהלותו של גנץ טוענים שכדאי מאוד להתבונן במהלכיו, שלדעתם מחושבים מאוד ותכליתם מיצובו כשחקן מפתח בזירה הפוליטית והמדינית.
לדבריהם, בעוד מרכיבי הממשלה מרגישים שהם כבולים לאג'נדות ולאידיאולוגיה, הימין לימין והשמאל לשמאל, ומנהלים ביניהם משיכת חבל תמידית - גנץ פעל לאתר את נקודות התפר שבהן יוכל להלך באין מפריע, ולקדם את מדיניותו מבלי להקים עליו צד זה או אחר. כאשר הוא חותם על הקמת אביתר, האגף השמאלי תוקף אבל לא שובר את הכלים. כך גם כשהוא נפגש עם אבו מאזן. בימין מצייצים נגדו אבל איש לא חושב על פרישה או תובע ממנו לחדול.

גורם במערכת הפוליטית אמר השבוע שלרכיכה אין חוט שדרה, אבל היא יכולה ללכת על סכין חד מבלי להישרט. אחרים תהו אם גנץ בונה את עצמו ליום שלפני הרוטציה. אולי, כפי שהיה לפני מינויו לסגן הרמטכ"ל, ולאחר מכן לפני מינויו לרמטכ"ל, ימצא את עצמו, שוב, במקום הנכון ובזמן הנכון, וימונה לתפקיד הנחשק.

אבל מה שנכון אולי לימין שבתוך הממשלה, כבר לא רלוונטי לגבי הימין שמחוצה לה. אם היו מחשבות באופוזיציה שניתן יהיה להשתמש בגנץ כדי להפיל את הממשלה ברוב של 61 ולמנות אותו לתפקיד עד הבחירות - הרי הפגישות עם אבו מאזן, בעיקר זו השבוע, הורידו את העניין מהפרק, כנראה באופן סופי. מצד גנץ האופציה לא היתה על הפרק, אבל החל מהשבוע גם הפנטזיות בימין נדמו, לפחות נכון להיום, כי בפוליטיקה כל אידיאולוגיה נתונה לשינוי. נכון להיום, איש מהציונות הדתית, ש"ס ורוב הליכוד, לא מעלה בדעתו שמינוי האיש שהזמין את אבו מאזן לביתו לתפקיד ראש הממשלה יעבור חלק במחנה.
כי קשה לנתק בין העובדה שמדובר לא רק במנהיג הצד שכנגד, אלא גם באדם שתומך באופן אקטיבי בטרור נגד יהודים. שיתוף הפעולה הביטחוני, שממנו נהנה כביכול צה"ל, משרת בראש ובראשונה אותו, אולם מדובר באדם שלא משנה כמה לחצים הופעלו עליו - מצד ישראל, ארה"ב ומדינות אחרות - ימשיך במשימת חייו להעניק משכורות ומלגות לרוצחי יהודים ומשפחותיהם.

חמאס, ג'יהאד והפת"ח יכולים לעודד פיגועים נגד ישראל ברמה האידיאולוגית, הדתית, הלאומית. אבל אבו מאזן מעניק לרוצחים הפוטנציאליים את המשענת הכלכלית. להם, או במקרה שימותו, לבני משפחותיהם. אין שום אינטרס או אלמנט שאמור לגבור על הצורך לדחות כל מגע עם האיש בשאט נפש, בטח שלא לנהל איתו סיג ושיח על העברות כספים לרשות בראשותו, שלא לדבר על הכנסתו לתוך הבית פנימה.

עדיין מחפשים הישג

חלק ניכר מנאומיהם של ראש הממשלה נפתלי בנט וראש האופוזיציה בנימין נתניהו השבוע בכנסת, עסק בעצם הקמתה של הממשלה הנוכחית. נראה שעד היום, חצי שנה אחרי היווסדה, נותר עיקר הוויכוח בין מתנגדי הממשלה ותומכיה, סביב אותו אירוע שהתרחש במשכן הכנסת לפני שישה חודשים - שבשיאו עבר בנט למרכז שולחן הממשלה במליאה, תוך שהוא דוחק את נתניהו ממקומו לספסלים הצדדיים של האופוזיציה.

כאשר מתנגדי הממשלה מוצאים, מעבר לחוסר הלגיטימציה שהם רוחשים כלפיה, גם כישלונות בתפקודה בחודשים שחלפו מאז הושבעה - זה הגיוני ונורמלי. אולם כאשר ראש הממשלה ושריו מוצאים את עצמם נאחזים בהחלטתם להקים את המיזם הממשלתי המקרטע, ומתקשים למצוא הישגים של ממש שאותם קידמו מאז ועד היום- זה כבר מצב בעייתי בהרבה.

כך נשמע בנט בראיונות שהעניק השבוע לתחנות הרדיו השונות. מבחינתו, עדיין, הצלחת הממשלה היא בעיקר עצם הקמתה. מנענו בחירות חמישיות, שישיות ושביעיות, אמר, והעברנו תקציב שאִפשר למשק להתחיל לנוע ולהניע את הכלכלה. אותו מסר חזר על עצמו גם במסיבת העיתונאים שנשא לקראת בואו של גל האומיקרון, וכך גם בכנסת בנאום 40 החתימות שאליו נאלץ להגיע.

הממשלה אכן הוקמה והתקציב אכן עבר, אולם הדרך מכאן ועד הכרזה על כך כ"הישג" - עוד ארוכה. בפרמטרים רבים מצבם הכלכלי של תושבי ישראל רק הורע לעומת הממשלה הקודמת. מה שמעצים, שוב, את השאלה האלמותית: איפה הכסף?

קיר אטום ולב של אבן

הביטוח הלאומי פרסם השבוע את דו"ח העוני השנתי. על פי הדו"ח, ההתערבות והתמיכה הממשלתית, שניתנו במהלך שנת 2020 בשל הקורונה, בלמו את העלייה בשיעורי העוני. דמי האבטלה שניתנו לשכירים בחל"ת והקלות נוספות היוו את הגורמים המשפיעים ביותר על בלימת העוני ותרמו להפחתת שיעורו בכשלושה אחוזים.
נוסף על כך קובע הדו"ח כי גם למענקים שניתנו למשפחות, לעצמאים ולקשישים לאורך אותה שנה היתה השפעה, שנאמדת בהפחתת העוני אצל משפחות עובדות.

אלא שהמגמה הזאת נבלמה במהלך שנת 2021. תקציב המדינה החדש שהעבירה הממשלה לא כולל מענקים, לא סיוע, לא מתווה חל"ת ולא נעליים. פרט לפיצוי עלוב ומביש למורי הדרך, אלה שיסכימו לנטוש את עבודתם ולחפש ענף תעסוקה אחר, לא רק שהממשלה לא גיבשה מתווה לענפים האחרים שנפגעים - אלא היא מסרבת בתוקף לעשות זאת. ובהינתן שכך, נשאלת השאלה הפשוטה, מי בכלל צריך את התקציב הזה? מה ההישג הגדול שבהעברתו, אם ממנו והלאה העסק רק הולך ומידרדר?
בממשלה מסבירים כי כל עוד אין הכרזה על סגר, אין צורך לפצות. "המדינה אחראית לפצות עסקים שנפגעים בשל החלטות ממשלתיות. אם אין החלטה על סגירת ענף מסוים - אין צורך לפצות אותו. על התיירות והתעופה יש החלטה - ולכן רק הם יפוצו", הסבירה שרה בכירה בממשלה.

הסבר אומלל למדי. בנט יוצא מגדרו כדי ליצור פאניקה מפני גל התחלואה הקרב, וכאשר מצייתים לו, מגבילים התקהלויות ומצמצמים אירועים, אף אחד לא חושב לפצות רק בגלל שלא העבירו חוק מפורש? ושלא יהיה ספק, מלבד ענף התיירות והתעופה ענפים רבים נפגעו, אף שאין סגר.
ענף האירועים, למשל. בשבועיים האחרונים נרשמו אלפי ביטולים של שמחות ומסיבות. לא כי אסור, אלא כי אנשים פוחדים מהקורונה ומחליטים וולונטרית להגביל, לצמצם ואם אפשר גם לבטל.
בעלי האולמות נפגעים קשה בשבועות הללו. גם בעלי מועדונים ומופעי בידור, וגם ענף הקייטרינג בעקבות אותם ביטולים. הפיצויים של הממשלה הקודמת עוד הרימו להם מעט את הראש מעל המים ואפשרו לרובם לשרוד. אבל את משוכת הממשלה הנוכחית רבים כבר לא יוכלו לצלוח. ואין עם מי לדבר ואין למי לפנות. מולם קיר אטום ולב של אבן. בתקשורת, שבעבר היו זועקים את זעקתם, דום שתיקה. הדבר הרי עשוי לפגוע בממשלה ולערער את יציבותה.

את ערלות הלב וחוסר המעש של הממשלה בתחום הכלכלי מתחילים להרגיש היטב. יוקר המחייה מטפס. אוסם, ענקית המזון, מעלה את מחיריה ב־3 עד 7 אחוזים. הדלק כבר עלה. מחירי הדיור כמובן מאמירים בניגוד להבטחות ולתוכניות, ואם לא די בזה - בקרוב גם תוכנית המיסוי החדשה על הכלים החד־פעמיים ועל השתייה תיכנס לתוקף ותעשה שמות במה שנשאר מארנקיהם של האזרחים.

גיור זה לא רק נייר

מדינת ישראל יכולה לסלק את הרב הראשי מתפקידו, כפי שאיימו בישראל ביתנו לעשות השבוע, בעקבות הודעתו של הרב לאו כי לא יחתום על גיורים שיתבצעו במסגרת הרפורמה החדשה - אם תאושר. אבל המדינה לא יכולה לשנות את המציאות. היא יכולה להכיר בגויים כיהודים, אבל לא תוכל לאלץ את העולם היהודי להכיר בהם. כבר היום פועלים בארץ ובעולם כמה מפעלי גיור לא מוכרים, לא כולם אגב רפורמיים או קונסרבטיביים, ואם תאושר הרפורמה - תהפוך מדינת ישראל לעוד גוף שכזה.

סיפור הגיורים החל בכלל מתוך שיקול לאומי ולא דתי־יהודי. קומץ רבנים, מהזן האולטרה־ליברלי של הציונות הדתית, סברו כי בין 400 ל־500 אלף הגויים, עולי רוסיה, שבשל חוק השבות קיבלו תעודת זהות כחולה - יהיו רבים שירצו להתגייר אם ינגישו להם את התהליך, שלא לומר יפתו אותם, ובכך תימנע בעיית התבוללות גדולה שעשויה להתפתח במרוצת השנים. הנתון שלפיו עד כה נישאו כמאה אלף זוגות מעורבים בישראל, רק חיזק אצלם את התפיסה שחייבים לעשות מעשה דרמטי כדי לצמצם את היקפי התופעה.

כך הוקם מיזם "גיור כהלכה". אלא שכדי להצליח במשימה, כופפו אותם רבנים - שמספרם לא מגיע לכדי מניין - לא רק את הכלל כי היהדות לא מפתה איש להצטרף לשורותיה, אלא מקבלת רק את מי שבאמת מעוניין בכך - דבר שעליו עוד ניתן היה להבליג ולקבל הסכמה מרבנים נוספים בציונות הדתית, המאמינים בהחדרת שיקולים לאומיים אל תוך השיקולים ההלכתיים.

בזמן שההלכה תובעת קבלת עול מלכות שמיים על ידי המתגייר והתחייבות לשמירת המצוות, החליטה אותה קבוצה כי בצוק העיתים מספיק שהמתגיירים יתחייבו לשמירת מסורת ומספר מצוות מצומצם כדי שגיורם יוכר. אלא שהדבר, בין שאוהבים זאת ובין שלא, מנוגד להלכה, וגיורים אלה לא יוכלו להיות מוכרים - גם אם המדינה תעניק לכל אחד שעבר אותם שלוש תעודות, ותוסיף קו מודגש תחת המילה "יהודי" עם שבעה סימני קריאה אחריה.

ההודעה של השר מתן כהנא השבוע כי הוא מקפיא לפי שעה את רפורמת הגיור בשל התנגדות בתוך הקואליציה, נועדה בעיקר להרדים את המתנגדים ואת הממסד הרבני. ההתנגדות בתוך הקואליציה, של ניר אורבך וכנראה גם של רע"מ, היא לחוק של ח"כ יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו - חוק שמלכתחילה נועד כנראה לשמש כ"עז" ולאפשר לח"כים כמו אורבך ואחרים להתהדר בכך שטרפדו אותו וקידמו תחתיו את החוק של כהנא.

מבחינת הספר אולי יש הבדל בין החוקים, אבל לא מבחינת היהדות. בימינה מקווים שיוכלו לגייס רבנים נוספים מהציונות הדתית באמצעות אותה התהדרות במיגור החוק של מילינובסקי. לא בטוח שיצליחו. הרבנים שתומכים ומקדמים היום את המתווה נחשבים לשוליים בעולם הרבני, ונראה שהרבנים המרכזיים יותר, גם אלה הנחשבים מקילים וליברליים, לא ימהרו להצטרף אליהם.