דניאל פומרנץ
מנכ"ל עמותת דיווח נאמן (Honest Reporting)
פועל למען סיקור הוגן ביחס לישראל בתקשורת העולמית. עורך דין ומרצה בתחומי עסקים, משפט ויזמות
דניאל פומרנץ, עלית לישראל בגיל 36, ובארץ הפסדת את כל כספך אחרי שהיית זכיין של מגזין "פלייבוי" בישראל. משם הסיפור מתחיל להיות מעניין, משום שהחיבור שלך למדינה נוצר בדרך לא טריוויאלית.
"סיימתי ללמוד משפטים ופתחתי משרד עורכי דין בניו יורק. ב־2011 עליתי ארצה, ואכן הייתי זכיין של מגזין 'פלייבוי' בישראל, שנסגר בשלב מסוים. באותה תקופה נשארתי בלי כסף, והתחלתי להתנדב בצה"ל. בגיל 40 נעניתי למודעת דרושים לעמותת 'Honest Reporting' הפועלת למען סיקור הוגן ביחס לישראל בתקשורת העולמית, ומשם אפשר לומר שחל מפנה בחיי. הניסיון שצברתי, ההיכרות עם האופי האמריקני והחיבור לישראל, יחד עם ניסיוני כעורך דין והצורך שלי לעזור ולהשפיע - נתנו לי את התפקיד, והשאר היסטוריה".
ומאז עבודה לא חסרה. אנחנו בסיומה של שנת 2021, ונתוני סיכום השנה על אודות הסיקור של ישראל לא מאוד אופטימיים.
"התמונה מורכבת. מצאנו, למשל, שהמילה 'אפרטהייד' הוזכרה השנה 704 פעמים, בממוצע פעמיים ביום; 'פשעי מלחמה' 570 פעמים, עם ממוצע של פעמיים ביומיים; ו'רצח עם' 494 פעמים, בממוצע פעם ביום. המושגים האלה גם הוזכרו בצורה שאינה מתאימה לסיטואציה. מצד שני, אזכורים על אודות ישראל ופעולותיה מול מגיפת הקורונה היו נפוצים גם הם, עם 7,000 אזכורים.
הסכמי אברהם הוזכרו יותר מ־700 פעמים, וגם 36 פעמים הוזכר ההיי־טק הישראלי.
"הקמנו גם מיזם שנקרא בתרגום חופשי 'רביעי ישראלי': בכל יום רביעי אנחנו מעלים לאתר שלנו תכנים שניתן לשתף כדי לקדם את ישראל. כשנוצרת מאסה קריטית של אנשים שעובדים יחד, נוצר הבדל משמעותי".
כמגמה, בשנים האחרונות אתה רואה שיפור בסיקור, או הידרדרות?
"בגלל המעבר למדיה חברתית, אפילו אם אובייקטיבית לא נצפתה הידרדרות בנתונים - הדברים נחווים בצורה בולטת יותר. אנחנו רואים את ארגון Human Rights Watch, משמר זכויות האדם, שפועל בתיאום עם בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ורוצה להוכיח שאנחנו מדינת אפרטהייד שמבצעת רצח עם ופשעים נגד האנושות. זו הסיבה שבגללה ראינו השנה תשעה דו"חות של משמר זכויות האדם שהביאו לחשיפה בתקשורת המיינסטרים. הדברים שמתרחשים בהאג ובעמותות הבינלאומיות מפחידים, כי זו ממש משימה נגד ישראל.
"אני שמח שיש את ההיי־טק, החיסונים והסכמי השלום שמאזנים את התמונה, כי מי שלא מכיר את ישראל - נוטה לחשוב שהיא מדינה של מלחמות ודת. כשאתה אומר מה אנחנו לא, למשל לא גזענים או נאצים, המסר לא מחלחל. אבל כשאתה מראה מה אנחנו כן עושים - אז הסיפור מתחיל להשתנות".
יש כלי תקשורת שאפשר לומר שפעל השנה באופן המובהק ביותר נגד ישראל?
"בתוך המיינסטרים ראינו הרבה סיקור לא הוגן מכלי התקשורת המוכרים - ה'ניו יורק טיימס', ה'וושינגטון פוסט', 'בי.בי.סי', 'סי.אן.אן'. מצד שני גם פעלנו נגד הסיקור הזה. אני שמח שאנחנו נחשבים גוף אמין, שגופי תקשורת מסתמכים על המידע שלו".
מה קורה עם בן אנד ג'ריס?
לאחרונה היתה לכם לא מעט עבודה - ההתנגדות לאישור התקציב לכיפת ברזל בפרלמנט האמריקני, סערת גלידת בן אנד ג'ריס, מבצע שומר החומות.
"בשומר החומות, למשל, פעלנו יום ולילה. התראיינתי בתוכניות טלוויזיה, גם בזמן אזעקות, מהמקלט, וזה יצר אימפקט גדול. יש מי שמוכן להקשיב לנו כשנותנים לנו את ההזדמנות לספר. גם במקרה של בן אנד ג'ריס - הרבה מדינות בארה"ב מטילות עיצומים על חברת האם יוניליוור בזכות מאמצי ההסברה השונים. גם הגשנו תלונה רשמית במשרד האמריקני נגד חרמות, משום שחרם נגד מדינה זרה אינו נחשב חופש ביטוי. פעלנו באופן דומה גם בחרם של 'אייר בי אנד בי' ב־2018, שלבסוף התקפל וביטל את החרם על דירות ביהודה ושומרון".
מעבר לפעילות מול המשרד נגד חרמות, אתם פועלים במקביל מול גופי התקשורת. איך מתייחסים לתלונות שלכם?
"זה תלוי בעיתונאי. יש מי שחושב לעומק על הביקורת שלנו, אבל גם כאלה שפחות מעוניינים בכך".
ומה עושים אז?
"אפשר להפעיל קצת לחץ. בסופו של דבר לעיתונאים אכפת מהתדמית שלהם".
תכניס אותי לשיחה כזאת עם עיתונאי.
"לפני כחודש פורסמה באתר 'אן.בי.סי' כותרת שלפיה שוטר ישראלי ירה למוות באישה פלשתינית, מבלי לציין שמדובר היה במחבלת שניסתה לפגוע באנשים. יצרנו קשר עם העיתונאי שהיה חתום על הידיעה, הראינו לו את הסרטון מהזירה והבהרנו לו שחייבים לשנות את הידיעה. הוא כמובן הסכים, וגם אמר לנו תודה.
"דוגמה אחרת אירעה לפני כשנתיים, כאשר בהפרות הסדר בגבול עזה נכתב שצה"ל יורה במפגינים, בשעה שהיו שם גם אנשי חמאס וג'יהאד אסלאמי. אחרי הרבה שיחות שערכנו עם כלי תקשורת, גם עם ה'ניו יורק טיימס' ו'סי.אן.אן', ראינו שינוי בטרמינולוגיה. הם הפסיקו לכתוב 'הפגנות', והחלו לכתוב 'הפרות סדר אלימות'. וזה שינוי חשוב מאוד. רק השנה סוכנות הידיעות אי.פי, למשל, הפסיקה להשתמש במילה 'Activists' בהקשר לאנשי חמאס שמבצעים הפרות סדר בגבול עזה".
קורה גם שאין שיתוף פעולה ואתם נאלצים להגיע עד לראש הפירמידה - עורך ראשי או מו"ל?
"זה קורה לא מעט, אבל מבחינתי סוד ההצלחה הוא לא להגיע לבוס של הבוס, אלא שעיתונאים יידעו שכל דבר שאנחנו אומרים מבוסס".
אתה נתקל בעיתונאים עם אג'נדה מובהקת?
"כמובן, ולרוב הם ידברו עליה רק מאחורי הקלעים. יש גם מניעים אישיים. שמעתי על עיתונאי שהגיע למסעדת בשרים כשרה בישראל, וביקש בסיום חלב. המלצר צעק עליו בצורה לא מאוד מנומסת, וזה שינה את הסיקור שלו. לפעמים הקשרים הבסיסיים בין בני אדם עשויים ליצור שינוי גדול".
רגשות ומִקלטים
סיפרתם לא מזמן שבאמצעות וידיאו קצר הצלחתם להעלות בקרב גילי 24-18 את שיעורי התמיכה בישראל ב־32 אחוזים. מה למעשה עובד ומשפיע לחיוב על דעת הקהל?
"במקומות רבים בעולם, בוודאי בארה"ב, השיח הוא של תוקפן וקורבן, ובסיסו בכך ש'היהודים הלבנים' הם התוקפנים. אבל אם משנים את השיח לכך שהפלשתינים חיים תחת שלטון טרור שנגדו יש לפעול - האפקטיביות של המסר גדולה יותר. לעומת זאת, מה שלא עובד לקהל הצעירים, למשל, הוא לומר שישראל היא הקורבן הקטן, או לומר שאנחנו פועלים בהגנה עצמית. הם הרי מבינים שלישראל יש את צה"ל. השיח צריך להתמקד בכך שישראלים ופלשתינים שוחרי שלום הם קורבנות של ארגוני הטרור".
עוד בהקשר של קהל הצעירים - לאחרונה גייס משרד החוץ כוכבי רשת לשיפור התדמית של ישראל. זה צעד חשוב?
"זה צעד חשוב כי אנחנו צריכים לפעול בכל סוגי המדיה. המדיה החברתית חשובה כשם שהמדיה המסורתית משפיעה. אנחנו מכירים את האופן שבו פועלת המדיה - ואם Human Rights Watch טוען שישראל היא מדינת אפרטהייד, זה כמובן יכול להתפרסם גם ב'סי.אן.אן', וגם ברשתות החברתיות".
פלטפורמה אחת מזינה את השנייה, והדברים מחייבים מהירות תגובה. אלא שבעבר ציינת שישראל וחלק מתומכיה נוטים לפעמים להתעלם מפעילות מזיקה, עד שדיפלומטית והסברתית כבר נהיה מאוחר מדי.
"בסבב האחרון, ישראל תקפה בניין חמאס בעזה, שבו ישבו גם 'אל־ג'זירה' ו'אי.פי'. במקרה כזה צריך להוציא בתוך דקות דיווח לתקשורת העולמית ולהסביר מדוע ומה תקפנו. במקרה הזה הדברים יצאו קצת מאוחר מדי, ואלה דקות קריטיות. בשומר החומות ראיתי גם יהודים אמריקנים שהחלו להבין שהשיח האמריקני לעיתים גם אנטישמי, מה שהביאם להבנה עמוקה יותר של ישראל".
אז יהודים אמריקנים מבינים אותנו טוב יותר, והדברים מתחברים לתזה אחרת שלך, שלפיה האנטישמיות או האנטי־ישראליות אינה סוגיה של ימין או שמאל.
"אני סבור כי בשני הצדדים של השיח בארה"ב יש אנשים קיצוניים. במהלך מבצע שומר חומות ראינו שהאמריקנים הכי קיצוניים מימין תומכים בהיטלר ובנאציזם, ואילו האמריקנים מהצד הקיצוני השמאלי מדברים בעד זכויות אדם מצד אחד, אבל מצד שני תוקפים יהודים - אפילו פיזית ברחוב. חשוב להגיע גם לדמוקרטים וגם לרפובליקנים, וגם למדינות אירופה - עם עובדות, עומק, חום וסוג של רגש. כשהתראיינתי ממקלט, לדוגמה, זה יצר אימפקט רגשי".
אסיה מתעניינת
בוא נשוחח על מקרים ספציפיים יותר. ב'ניו יורק טיימס' פורסם לאחרונה הסיפור על המורה העזתי, רפעת אלאריר, שתואר שם כמקדם הבנה ואמפתיה בין הישראלים לפלשתינים, אך למעשה תומך באלימות ובטרור, ומכנה את הישראלים "נאצים".
לבסוף הם התנצלו על הפרסום. עד כמה התנצלות כזאת חריגה?
"ההתנצלות היא לא חריגה, משום שכאשר עיתונאי כתב דברים שחוטאים למציאות - הוא צריך לקחת צעד אחורה. אבל למען האמת, אני פחות נוטה לחגוג דברים שכאלה, כי מה שמשמעותי יותר הוא שינוי כללי, עמוק, באופן שבו גוף תקשורת נותן ביטוי לדברים, למילים שבהן הוא משתמש, כפי שציינתי קודם לכן".
חלק מהשינוי עשוי גם לגרום לעיתונאים אנטישמים לא להכפיש את המדינה מלכתחילה. זה אפשרי?
"בזכות העבודה שלנו גם פוטרו חמישה עיתונאים אנטישמים בכלי תקשורת מרכזיים. האם אפשרי לגרום לעיתונאים שכאלה לא להכפיש את ישראל? זו משימה מורכבת. בעבר, לדוגמה, ראשת תחום החדשות בטוויטר כתבה דברים נוראיים על ישראל, וכשהדברים פורסמו היא התנצלה. אז אנחנו בוודאי לא מתעלמים, ולעיתים יש גם תמורה לעבודה שלנו".
כחלק מהפעילות הישירה מול העיתונאים אתה מזהה בעימותים מול חמאס שיפור מסבב לסבב במצב הסיקור שלנו?
"בסיקור באופן כללי יש הידרדרות. זה הפך קשה יותר ויותר בתקופה האחרונה לספר את הסיפור כהווייתו. במקביל, יש יותר אנשים שמתחילים להבין את האמת, וזאת למרות הסיקור בתקשורת המסורתית. באשר לפלשתינים, בעיני רוב העולם הם עם חלש מישראל, וזה כל הסיפור. בסך הכל התדמית שלהם בעולם טובה, משום שהם נתפסים כקורבן".
ישראל משקיעה מספיק בהסברה הישראלית?
"לדעתי אנחנו צריכים לעשות הרבה יותר. אנחנו צריכים להשקיע לא רק בסיקור של ערוצי טלוויזיה או עיתונים בישראל, אלא בסיקור של 'סי.אן.אן' וה'ניו יורק טיימס'. יש התחלה מעודדת בנושא, וההיסטוריה מלמדת שכל מה שהשקענו בו נחל הצלחה בסופו של דבר. ואם אנחנו לא מצליחים - כנראה לא השקענו מספיק".
יש מי שטוען שאין בארץ סיקור אותנטי ואמיתי למצב של ישראל בעולם, שבעצם גם אנחנו לא מסקרים את עצמנו בצורה מספיק טובה, מפרגנת ואמינה. אתה נוטה להסכים?
"זה נושא עדין. לצד שיח פנימי וביקורת פנימית שקיימת כאן, יש גם נושאים שכולנו יכולים להסכים עליהם. כך למשל, יש קרן שאהידים של הרשות הפלשתינית. מכל קצוות הקשת הפוליטית אפשר להסכים שזה דבר בעייתי, שנוגד את דרך השלום. אבל לצערי אין מספיק דגש על הבעייתיות שבדבר".
מה קורה באירופה, באסיה ובמקומות אחרים בעולם מבחינת סיקור ישראל?
"באירופה אני מזהה סיקור עוין מאוד, פרו־פלשתיני, אבל יש עם מי לדבר. ממשלות בלגיה והולנד פתחו בתחקיר על הרשות הפלשתינית לאחר שכתבנו על שימוש של הרשות הפלשתינית בכספים שהגיעו מהאיחוד האירופי ונותבו לטרור. באסיה אני מזהה התעניינות בקונפליקט, יש לא מעט עיתונאים שמגיעים למסיבות העיתונאים שלנו וכותבים על ישראל".
אז כותבים עלינו בכל העולם, זה זמן רב. אבל מתי, להערכתך, נרשם שיא התמיכה בישראל?
"לפני 67' ישראל זכתה לתמיכה הרבה ביותר, משום שנחשבנו קטנים וחלשים. לאחר 67' דברים החלו להשתנות, ועכשיו בארה"ב ובאירופה אני מזהה פילוסופיה פופולרית שנקראת 'ווקיזם', מלשון 'התעוררות' בתרגום לעברית, שלפיה אין מקום לניואנסים, ויש רק קורבן ותוקפן. זו גם הסיבה שבגינה אנחנו צריכים להמשיך לפעול ביתר שאת, עם עוד מימון ואנשים. זה מבחינתי החלום, להמשיך בעבודה החשובה הזאת. כשהייתי ילד שמעתי על ישראל דברים גדולים וטובים, וכשהגעתי לכאן - הרגשתי שאני מסתובב בין סלבריטאים של ממש. וכשאני פועל כיום למען המדינה, עבורי זה שווה הכל. זה הופך את החיים שלי למשמעותיים באמת".
להצעות ותגובות Ranp@israelhayom.co.il
