הבחירות הרביעיות לא חילצו אותנו מהמבוי הסתום של הפוליטיקה הישראלית. תמונת המנדטים המתבהרת מסמנת שאנו עלולים להגיע לכדי בחירות חמישיות.
לכל בר דעת ברור כי מידה סבירה של יציבות ממשלתית הנה הכרחית למען תפקודה התקין של מערכת שלטונית. כאשר מדינה מתנהלת ולא מנוהלת, כאשר אין תקציב וכאשר מקיימים בחירות בכל חצי שנה, עלולות להיות לכך השלכות חמורות. החל מאובדן האמון והייאוש מהמערכת הפוליטית והדמוקרטית, דרך ערעור המרקם החברתי וערעור ההסכמיות שבסיס המשטר, ועד מחירים חומריים וכלכליים שאי-ודאות קיצונית כמו שלנו נושאת עימה.
אף שהימין ניצח בבחירות, הפוליטיקה הישראלית הפסיקה להסתדר סביב שאלות אידיאולוגיות, והיא מוצאת את עצמה סביב שאלה אחת - כן ביבי לא ביבי. הקללה של הפוליטיקה הישראלית היא שבמקום לנהל מאבק אידיאולוגי, השחקנים הפכו את המאבקים האישיים לסוגיה אידיאולוגית. הם לא מהססים להתפשר על אידיאולוגיה ולא מוכנים להתפשר על שאלות פרסונליות. כך, למשל, בשם ממשלת ימין מלא-מלא, נתניהו מוכן להקים ממשלה בתמיכת רע"מ. מפלגה שרק לפני שנתיים נפסלה מלרוץ לכנסת על ידי ועדת הבחירות המרכזית, מהלך שהובל על ידי הליכוד בעצמו.
נתניהו לא מוכן לזוז הצידה כדי לאפשר לראש ממשלה אחר לקדם את מדיניות הימין, משום שהוא חושב קודם כל על עצמו. ואולם, נתניהו הוא לא האשם הבלעדי. הצד הפוליטי השני נטש, הלכה למעשה, כל אידיאולוגיה והפך את נתניהו ואת מחנה תומכיו לדמון נוראי. דמון המצדיק את הגדרת המחנה עצמו כמחנה "רק לא ביבי". זהו דוגמטיזם מביך, משום שגם אם אפשר לבקר בקלות את נתניהו, הרי ההישגים שלו כראש ממשלה, הן במאבק בגרעין האיראני, הן במבצע חיסונים והן בהשגת ארבעה הסכמי שלום, הם משמעותיים בכל קנה מידה היסטורי.
הפתרון היחיד הנראה לעין מתהום הבחירות החמישיות שאליה נקלענו הוא באמצעות חזרה להלך חשיבה המקדם קודם כל תפיסות אידיאולוגיות. סער ובנט ניסו כל אחד בדרכו לקדם מפלגה לאומית אידיאולוגית שאינה מבוססת על אישיותו של נתניהו. הם גרסו, בצדק, כי נתניהו התעייף. הוא אינו מקדם עוד מדיניות ימין. הוא לא מפיל את חמאס, לא מחיל ריבונות על בקעת הירדן וגוש עציון, לא נאבק ברצינות במסתננים, מאפשר את התפוררות הריבונות בנגב ובגליל, מאפשר למדינות זרות ולארגוני דה-לגיטימציה לרדוף את חיילי צה"ל, מקדם מדיניות כלכלית של גירעון, ומעל לכל מפקיר את מערכת המשפט. אבל מתברר שהמיאוס מנתניהו איננו עמוק מספיק בימין. הפחד הברור משיתוף פעולה עם השמאל עמוק יותר מהתסכול מנתניהו.
הסיטואציה הפוליטית שנוצרה דורשת את קבלת דין הבוחר. המאמץ לייצר תנועה לאומית אידיאולוגית שתחליף את הליכוד טרם צלח. אבל גם מניעה של בחירות חמישיות, וגם קידום המטרות האידיאולוגיות הבוערות, הן הישג אפשרי. נתניהו, מעידים שותפיו הפוליטיים, הוא סך כל הלחצים המופעלים עליו.
שיתוף פעולה של סער ובנט ושילוב ידיים עם הליכוד יכולים לרפא את אי היציבות ולהביא לשינויים המתבקשים במערכת המשפט, בריבונות ובכלכלה. בסופו של דבר, גם הבוחר יודה להם על כך.
ד"ר רונן שובל הוא דיקן קרן תקווה וראש מכון ארגמן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו