הצעתי לניסן שור שניפגש בתא נידונים למוות. הוא צחק שדווקא מתאים לו להצטלם עם לולאת גרדום על הצוואר. ההצעה צמחה לא על רקע תשוקתי העזה להרג שמאלנים, אלא מפני ששור מוציא להורג בחדווה רבה את מנהיגי הציונות. בזה אחר זה מועלים לגרדום דוד בן־גוריון, יגאל אלון, פנחס שדה ומנחם בגין, כך בתיאור פלסטי למדי בפרולוג של הרומן המרתק והמאתגר "מנדט", שרואה אור בימים אלה בהוצאת "כתר".
"זה כיף להקיז דם בעולם הדמיון, אפשר לעשות את זה בדרכים יצירתיות", אומר שור במפגש שמתקיים במקום סולידי יותר, בית בן־גוריון בתל אביב. "המטרה היתה לנקות את השולחן ולהיפטר מהאבות המייסדים. תרבות צמאת דעת וחיים חייבת לבצע רצח אב, כדי להניע קדימה את הפוליטיקה והתרבות. אני חושב שבישראל, גם בימין וגם בשמאל, עושים פחות מדי רצח אב. השמאל מאוד נדבק לאלילים שלו. כשאני שומע ילד בן 20 שמעריץ את אריק איינשטיין, אני אומר - 'מה דפוק איתך, לך למקומות חדשים'. המרד לא צריך להיות אובססיבי, אבל חשוב שנראה את הפגמים והמקומות החשוכים".
את בגין לא רק הרגת, ממש ביזית. כמעט סגרתי בנקודה הזאת את הספר. במובן מסוים הפרולוג מזיק לספר, יש בו משהו פומפוזי ומעיק שלא מאפיין את המשך הרומן, שסגנונו שנון וקולח.
"אני שמח שהצלחתי להוציא ממך משהו, שזה נגע בך. אני אוהב את בגין, אבל רציתי להשפיל אותו כדי לתת אנטיתיזה לפומפוזיות ההיסטורית ולשפתו המליצית. הפרולוג חיצוני לעלילה, אבל מניע אותה קדימה, מכאן אפשר לספר סיפור חדש".
גם את ביבי היית מעלה בשמחה לגרדום?
"האמת שלא. בשיחות שיכורים עם חברים, אני תמיד אומר שאני חולה על ביבי. כבר לפני שנים כתבתי בעדו. הביביסטים ותמונת המראה שלהם, האנטי־ביביסטים, לא מקובלים עלי".
***
שור, במאי, סופר ובעל טור ב"הארץ", עלה ארצה ברחם אמו מצ'רנוביץ'. הוא נולד בשנת 1979 במרכז הקליטה בחדרה, ישראלי ראשון למשפחות עולים. אמו, מהנדסת כימיה, ואביו, רופא שיניים, דיברו עימו רוסית. מחדרה עברה המשפחה לשכונת שער העלייה שבחיפה.
שור ביים את הסדרה ״לרקוד עם דמעות בעיניים״, בערוץ 8, המבוססת על ספר שכתב על ההיסטוריה של תרבות המועדונים בישראל. ״אנשי המכירות״, סדרה נוספת שיצר וביים, עוסקת בהיסטוריה של עולם הפירסום הישראלי ושודרה גם היא בערוץ 8. בנוסף ביים את ״מקום בצמרת״, סדרה בת שישה פרקים על הסיפור של הפופ הישראלי ששודרה בערוץ הראשון.
"סיפור חיי הוא המתח בין הג'יפה של החיים בשכונת מצוקה כמו שער העלייה, לבין הסנוביזם של הלימודים בבית הספר הריאלי. ההורים שלי חסכו שקל לשקל כדי לשלוח אותי ללמוד עם עשירי הכרמל. כמובן שמאוד התביישתי להביא חברים הביתה".
שור זכה למעמד ייחודי - לא רק הצבר הראשון, אלא גם השמאלן היחיד במשפחתו המורחבת. "ההורים שלי הם ימינה מבן גביר. שמאלנים אומרים שהימנים מטומטמים, אבל אני חייתי במשפחה שבה ברור שהשמאלנים מטומטמים. זה קיבע בי את העמדה לא לפחד מהימין, כי זאת המשפחה שלי. אני לא אוהב שקוראים לימנים מטומטמים. לאנשים יש פחדים והיסטוריה, טעות לפסול את זה ולקרוא לזה טמטום. הדעות של הורי מפוצצות אותי, אבל אני מבין את הרקע. הם חוו אנטישמיות מאוד חזקה. לאבא שלי לא נתנו ללמוד רפואה בעיר הולדתו בגלל שהוא יהודי, אז הוא נסע אלפי קילומטרים לסיביר, ולא ראה את ההורים שלו שבע שנים. אני לא יכול להגיד שהסיפור הזה לא עושה לי משהו. אני מבין מאיפה הוא בא, אך לא מסכים עם המסקנות שלו".
אחרי שירות צבאי בחיל הים, התמקם שור בתל אביב והחל ללמוד ספרות אנגלית ופילוסופיה. "במשך עשר שנים ניסיתי לסיים את התואר ולא הצלחתי", הוא צוחק.
להורים שעלו מבריה"מ, לא לסיים תואר זה יותר גרוע מלהיות שמאלן.
"נכון. מבייש מאוד את הוריי שבנם לא סיים תואר, אבל זה המצב. אני מביים סדרות וסרטים דוקומנטריים, בלי הכשרה בתחום. למדתי את המלאכה מאנשים טובים שעבדו לצידי".
במה ההורים שלך כן גאים בך?
"הבאתי להם נכד, את דורי בן ה־6, שנקרא כך על שם סבתא דורה. אבי הבהיר שאם לא אקרא לילד על שמה, אני מחוסל. לקחתי את זה בהחלט בחשבון. אני מניח שהוריי לא קוראים את הטורים שלי. אמי קראה את רומן הביכורים שלי 'הישראלי הנצחי', שעוסק בבן של מהגרים שהוא לכאורה בן דמותי, ולא היה לה קל. היא התחילה לקרוא את 'מנדט', אך טרם קיבלתי ריקושטים".
תחקיר של חצי שנה
"מנדט" הוא רומן מסוגת מציאות חלופית, שעונה לשאלה - מה היה קורה אם הבריטים היו נשארים בפלשתינה. מדינת ישראל לא קמה, הציונות הובסה אחרי שמנהיגיה חוסלו על ידי הבריטים. אבינועם טובולסקי, צעיר שהתגלגל ארצה, מתאהב בתרבות האנגלית ומקים תנועה שקוראת להארכת המנדט הבריטי. טובולסקי נעשה לראש ממשלת בובות המופעלת על ידי הבריטים. הוא מכור לתרבות ואסתטיקה, יופי ונימוס. החלום להפוך להיות חלק מאנגליה הגדולה הופך לסיוט, אחרי שכת נוצרית בשם "בני ישראל הבריטים", משתלטת על המדינה ומגלה את תושביה.
למה לכתוב מציאות חלופית ולא רומן היסטורי, הרי המציאות עולה על כל דמיון?
"התשוקה לבריטים קיימת עד היום ברשתות חברתיות או בטוקבקים. תמיד כשיש כישלון ישראלי, הקולות הללו שואלים - למה הבריטים הלכו? וטוענים שאם היו נשארים היה טוב יותר. אמרתי לעצמי שמעניין לעבוד עם הפנטזיה הקומית הזאת. בעומק זה מייצג את הרצון להיות אירופה, להיות מקום שהוא לא דתי, לא מזרח־תיכוני ולא ערבי".
בינתיים אירופה הופכת להיות מוסלמית.
"לא הייתי אומר את זה. במהות שלי אני אנגלופיל, ינקתי את התרבות האירופית. כשהייתי בן 16 רציתי להיראות כמו כוכב רוק אנגלי. קראתי רק ספרות אנגלוסקסית ואמריקנית, ולא נגעתי בשום דבר ישראלי. גדלתי בישראל הפתוחה, שבה - בעיקר אחרי הסכמי אוסלו - היתה תחושה של התמערבות טוטאלית, של ריבוי, של אושר, של תשוקה.
"כשרבין נרצח הלכתי לחדר ובכיתי, ואבא שלי רץ אחריי וצעק: "אידיוט, מה אתה בוכה? רבין היה אידיוט, הוא הביא את זה על עצמו". לא חוויתי את רצח רבין כטראומה, לא הייתי מילדי הנרות ולא עליתי עם הכיתה לקברו. זה לא עניין אותי, העדפתי לשמוע מוזיקה. האובססיה בשמאל לרבין והאזכור התמידי שלו, זאת מחלה. זאת דוגמה לתרבות פוליטית של מחנה שאין לו מה להציע, לבד מן הפצע והטראומה. רבין מת, שימו אותו בצד.
"הפנטזיה שבה חייתי התפוצצה עם האינתיפאדה השנייה, שהיתה שבר נוראי. שם נחרב הכל. הימניות של החברה הישראלית נבטה שם, ואני נורא מבין את זה, זאת היתה תקופה מחרידה".
שור מוהל בכתיבתו את מה שהיה ומה שיכול היה להיות. את "מנדט" קראתי עם גוגל צמוד, כדי לפענח מתי הסתמך על עובדות היסטוריות ומתי כתב בדיה. כך למשל התוודעתי לתנועת "בני ישראל הבריטים", שמאמינים שהבריטים הם צאצאי עשרת השבטים, תנועה שהיו לה תומכים גם בין בכירי הממשל הבריטי וקיימת עד היום. בספרו התנועה מקבלת מאפיינים של כת, והופכת את החיים של היהודים בפלשתינה לסיוט.
"שיחקתי לך במוח", מגחך שור על קריאתי צמודת הגוגל. "האמת היא שעשיתי תחקיר רציני של חצי שנה כדי ללמוד את התקופה. הכת הזאת מדגימה כמה הרעיון של העם הנבחר הוא מצחיק ושרירותי. הם החליטו שהם העם הנבחר ובני ישראל האמיתיים, את יכולה להגיד להם שהם לא? מבחינת העובדות ההיסטוריות גם בן־גוריון, שבעיני הוא על־אדם, רצה לדחות את הצהרת העצמאות, כי חשב שאנחנו עדיין לא בשלים, כלומר היה לו אמון במנגנון הבריטי. אם כך לאב הבית, אז בהחלט הגיוני לתהות - מה היה לנו רע אם השלטון הבריטי היה מאפשר לנו ולאחינו הערבים חופש דת וחיי שלווה".
עם יכול לוותר על עצמאותו? לוותר על אקסודוס המודרנית זה כמו לוותר על יציאת מצרים. הבריטים לא היו כל כך נחמדים אלינו וסגרו את שערי הארץ לפליטי השואה.
"הבריטים היו אכזריים לכולם, לא רק כלפינו. מה שמטריד אותי בעומק כבר שנים, זאת השאלה אם תרבות יכולה להעניק משמעות לחיים, במקום הלאומיות והדת. הגיבור הראשי בספר חושב שהוא יכול להימלט מהלאומיות ומעברו היהודי, ולהמציא את עצמו מחדש כבן תרבות. במובן מסוים זה מה שאני ובני דורי עשינו. התרבות שלנו היא תרבות מערבית קוסמופוליטית. השאלה המרכזית בספר היא אם התרבות מספיק חזקה כדי להוות את סיבת קיומך בעולם.
"מצד שני זה גם ספר שמדבר על אסתטיזציית־יתר והתמכרות ליופי על חשבון המוסר. אני חושב שבספר אין הצהרה פוליטית, אלא אזור אפור. אנחנו חיים במציאות של טוויטר ומדורי דעות, ואמנות זה בדיוק ההפך מהשחור־לבן הדעתני והצייצני".
תרבות יכולה להוות תחליף ללאומיות? ולמה לא לשלב בין קוסמופוליטיות, לאומיות ודת?
"אולי אפשר לשלב, אבל אני גדלתי בבית שסולד מהדת. המעשה הדתי היחיד שעשיתי היה לעלות לתורה בגיל 13 בבית כנסת רפורמי. אם היהודים ימשיכו לפתח אובססיות לאומיות, הם ילכו ויידרדרו לבינוניות, תוך אובדן היכולת היהודית המקסימה להצטיין בסביבה של גויים. אבי הוא פטריוט ימני אוהב ישראל, אבל הוא תמיד הדגיש שישראל היא כפר קטן, ושכדאי לברוח מפה, מפני שכולם פה מטומטמים, וגם אם אגיע להישגים זה יהיה מול הבינוניות של השאר. ינקתי את הדואליות הזאת. רוב חברי הילדות שלי גרים היום בחו"ל, אבל אני מעולם לא חייתי בחו"ל. אין לי דרכון זר. אני לא באמת אדם בינלאומי כמו שאני חושב את עצמי".
אתה ציוני?
"אההה", מושך שור א' מתלבטת. "מה זה ציוני? אני חושב שבימינו המילה הזאת חלולה ונעדרת משמעות. מהות הציונות מרגשת אותי. היה נדרש בית לאומי ליהודים. זה לא נראה לי כמו הפשע הכי חמור שנעשה בהיסטוריה. אני ציוני מעצם זה שאני גר פה. אף אחד לא יעיף אותי, את בני או את נכדי מפה. אני מאוד בטוח בישיבה שלי פה ולא מטיל בה ספק. אני אוהב את תל אביב ואני אוהב חלקים בישראל".
כמה הרחקת לכת מזרחה לתל אביב?
"אני מת על השמש. אני אוהב את הארץ הזאת, אוהב־אוהב. לאחרונה, בתקופת הקורונה, עשיתי קמפינג בנחל אכזיב ובסחנה ומאוד נהניתי".
אשאל ברור יותר: ביהודה ושומרון, ביקרת?
"את כבר מזמינה אותי לשבת בהתנחלות? צילמתי פעם סרט במודיעין עילית, ואני זוכר שנבהלתי איך לא הכינו אותי לכך שאנחנו עוברים את הקו הירוק".
אפשר לכתוב על ההוויה הישראלית בלי להבין מה קורה בהתנחלויות ובערים הפלשתיניות? אפילו אני, המתנחלת, ביקרתי ברמאללה.
"מבחינתי זה אזור שהוא מערב פרוע. אני לא אקדוחן. אני משתייך לאלה שכשמתחיל קרב יריות בבר, מתחבאים מתחת לשולחן".
בפעם הראשונה שנקרא אל הקלפי הצביע חד"ש, בשנים האחרונות הצביע לרשימה המשותפת. הפעם התלבט אם להצביע לעבודה, בגלל חיבתו למרב מיכאלי. הוא לא מאמין בחלום שתי המדינות, אלא ב"מדינה אחת גדולה, לכל אזרחיה, תוך שימור הזכות היהודית להגדרה עצמית. אני לא מוכן לחיות במדינה שבה ילד מנצרת או ממזרח ירושלים לא יכול לחלום להיות ראש ממשלה. מצד שני אני לא אוהב שברשימה המשותפת תומכים בשתי מדינות, אחת פלשתינית והאחרת כל אזרחיה. גם ליהודים יש זכות למדינה.
"אני בעד לבטל את חוק השבות, אלא במקרים של צורך הומניטרי, במקומות שבהם מתפתחת אנטישמיות. אני גם בעד לבטל את זכות השיבה ברמה מסוימת. לא מקובל עלי שפלשתינים מחזיקים מפתחות אחרי 70 שנה. זאת תרבות של פצע. המציאות היא לא שחור ולבן. אני שמאלן, אבל גם קצת ימני ושמרן".
"מוסר הוא לא משחק ילדים"
שנינו מסכימים על כך שהמלחמה של השמאל בהרחבת הגבולות ב־1967 היא אובססיה של מי שלא מצליחים להתמודד עם חטאי תש"ח. ההסכמה בינינו מתפוגגת במהירות כששור מרחיק לכת בטיעוניו. "הכיבוש ב־67' זה לא האישיו, בו לא נעשו פשעים. ב־48' היתה נכבה, היה הרג ממוסד של אזרחים, גירוש, אונס, גניבה וגזל. ההקמה של מדינת ישראל מבוססת על טרור. מנחם בגין ויצחק שמיר היו טרוריסטים".
בספר אתה מתאר כביכול פיגועי התאבדות של לוחמי המחתרות ורצח מכוון של אזרחים. זה מעולם לא קרה. במציאות אפילו במלון המלך דוד התקשרו מהאצ"ל להודיע על הפצצות שהוטמנו, כדי למזער פגיעה בחיי אדם.
"לא היו מחבלים מתאבדים יהודים, אבל היו יכולים להיות. זה שמחבלים ערבים הפכו לחיות וביצעו פיגועי התאבדות, לא הופך אותנו לפחות חיות. חיות שעושות טלפון, אבל בסופו של דבר רוצחות קצינים בריטים או ערבים חפים מפשע. למה ישראל לא מוכנה להודות בנכבה? את יודעת איזו תרומה זאת תהיה ליחסים שלנו עם הערבים, אם נתניהו יכריז שהקמנו כאן מדינה כי זאת זכותנו הלאומית וההיסטורית, ויחד עם זאת אנחנו מוכנים לפצות את מי שנפגע מכך? אי אפשר להתכחש לכך שפעלנו באלימות, שהיתה נכבה. על השואה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אנחנו מקבלים רנטות".
מלחמת השחרור נכפתה עלינו אחרי שהערבים התנגדו להסכם החלוקה. אם בצד השני היה מי שייקח אחריות על מאורעות תרפ"ט או על הטבח ביפו או אפילו על גירוש יהודי המזרח, אז היה על מה לדבר. היינו ילד הכאפות של העולם, ותוך כדי התגוננות עשינו תנועה קטנה בזרת שפגעה במישהו, אז עכשיו נתנצל על זה?
"אני חושב, וזה מה שמלווה אותי בחיים, שלא צריך להוריד את הראש ולהיות עבד, אבל כן להכיר במה שעשינו. מוסר זה לא משחק ילדים - מי התחיל ראשון. בעיניי היהודים הם מהממים, והם תמיד יהיו כאלה, ולכן אני מצפה מאיתנו להיות הצד המוסרי יותר. אולי זה נאיבי".
אמרת על עצמך בעבר שרוחנית אתה הומו. הגיבור הראשי הוא הומו שחי עם ערבי. היה לך קל לכתוב אהבה בין שני גברים?
"קל מאוד. תרבותית אני הומו לגמרי, למרות שאני חי עם בת זוג כבר 16 שנה, ולא היתה לי התנסות עם גבר. אני יותר הומו מאמיר אוחנה".
אז תרבותית אתה גם ערבי?
"התמזרחתי. אני אוכל חריף ואני כהה יחסית. אני הרבה יותר ערבי מהוריי. אם הבן שלי יחליט להתחתן עם ערבי - אם הוא יהיה מתוק ויעשה לו טוב, זה לא יזיז לי. האחים שלי הם אנשים ששותפים לערכים שלי, ולא אכפת לי מה הם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
