הכל נשאר במשפחה: פרשת שמות

האם אפשר למצוא בתורה אחים שאוהבים זה את זה? ספר בראשית, שאת קריאתו סיימנו בשבוע שעבר, רצוף כולו סיפורי שנאה וקנאה בין אחים. כבר בתחילתו קם קין על אחיו הבל והורג אותו, ובסופו אנו קוראים על יוסף שאחיו מקנאים בו ושונאים אותו עד מוות.

לאורך החומש כולו קשה למצוא קשר אוהב ותומך בין איש לאחיו, עד שעלול להתעורר הרושם שאין בתולדותינו משפחה שניתן למצוא בה דוגמה חיובית לאחווה.

ואז מגיע ספר שמות, המציב כבר בפתיחתו דגם שונה לחלוטין של קשר בין אחים.
משפחתו של משה, שעל אודותיה מסופר בפסוקים הראשונים של פרק ב, מתוארת בקווים כלליים מאוד: האב מכונה "איש מבית לוי", האם היא "בת לוי", שמם אינו נמסר. נולד להם בן, והאם נאלצת לנטוש את תינוקה על שפת היאור. אולם הוא לא נשאר שם לבדו - אחותו הגדולה (שגם שמה לא נזכר) מתייצבת להשגיח מרחוק ולשמור עליו: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב, ד).

בהמשך, היא מציעה לבת פרעה לקחת "אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת", ובכך מאפשרת לאחיה הקטן לחזור אל חיק אמו, לפחות עד שייגמל. והרי לנו מופת לקשר של אחווה: האחות הגדולה דואגת לאחיה התינוק ובתבונתה מצילה את חייו.
אף שמשה גדל בארמון פרעה, רחוק ממשפחתו ומעמו, הוא אינו שוכח את מוצאו. מנהיגותו מתגלה כבר בראשית הדרך: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם", ובהמשך: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (פס' יא). המילה "אחיו" החוזרת בפסוק זה אינה מקרית: משה, שניצל הודות לסולידריות שהפגינה אחותו, גדל להיות אדם שאכפת לו, שאינו יכול לעמוד מנגד כאשר נגרם עוול לאחיו.

בהמשך הפרשה מתגלה גם הקשר המיוחד שלו עם אחיו אהרון, ההופך להיות שותפו המלא להנהגת העם: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי ... הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (ד, יד). את הקנאה והשנאה שאפיינו את יחסי האחים בספר בראשית מחליפה שמחה כנה. האחווה של משה, אהרון ומרים היא שמאפשרת את גאולת עם ישראל.

ד"ר גילה וכמן היא מרצה למדרש ואגדה
במכון שכטר למדעי היהדות ובאוניברסיטה העברית

אוצר מילים

של נעליך

"שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". משה קרב אל הסנה וקול מצווה עליו "של נעליך". מדוע להוריד את הנעליים? יש התולים זאת בכך שנעליים מטבען הן מלוכלכות, וכיוון שכך - אין זה דרך כבוד להיות איתן במקום מקודש.

פירוש מעניין מופיע אצל הרלב"ג שכותב: "אמר לו זה, כדי שירגיש במה שידרך בו". הסרת הנעליים, לפיו, מאפשרת מגע עם האדמה המקודשת. פירוש נוסף רואה בנעליים סמל של עוצמה, ובהסרתן סמל של ענווה. הביטוי משמש כיום כמתייחס לכבוד שיש לנהוג בפני אדם רם מעלה. וכמה יפות המילים של לאה גולדברג: "הה, של את נעליך, בן אדם, לבל ישמע היקום את קול הצעד" (לאה גולדברג, על חוף אילת).

כתיבה: דניאל שרשבסקי

בשיתוף עם 929 - מיזם ישראלי תרבותי בראשות הרב בני לאו, המנגיש את התנ"ך בשיח פתוח www.929.org.il