דרום אמריקה על אופנוע

ניצחון השמאל הקיצוני בצ'ילה מלמד על התמורות שחלו בשנאת ישראל העולמית, ומהווה תמרור אזהרה גם לגבי צפון היבשת

המנצח בבחירות שנערכו השבוע בצ'ילה הוא מנהיג שמאל קיצוני, ואילו המפסיד הוא אנטוניו קאסט, איש ימין שמרני, בנו של קצין אס.אס. במבט ראשון - הפכים. במבט שני, כשמדובר בדרום אמריקה, יש לא מעט משותף לשני המועמדים באותה ארץ דרומית רחוקה שמהווה חלק מהציפוי של גביע הגלידה הדרום־אמריקני. המשותף הוא הנאציזם.
מהו הנאציזם כיום? חשוב להפנים אחת ולתמיד שהנאציזם הגרמני עבר טרנספורמציות לאורך השנים והוא ממשיך לפעפע, לא בהכרח בימין הקיצוני. העובדה שהנושא הפלשתיני כה מרכזי בהשקפת עולמו ובאקטיביזם של נשיא צ'ילה החדש, גבריאל בוריק בן ה־36, מדאיגה ביותר. זה גם לא סתם פלשתיניזם אלא בעיקר אנטי־ישראליות.

בוריק מאמין שישראל מבצעת רצח עם. כמו מכחישי השואה מטהרן, שחולמים לחזור על השואה, כך האמירות על ג'נוסייד שמבצעת ישראל מבטאות את התשוקה האידיאולוגית להשמיד את ישראל. הפרשנות המקובלת היא שעמדתו נגזרת מנוכחותה של קהילה בת מאות אלפים של ערבים ופלשתינים בצ'ילה. זה עוזר. אבל הפלשתינים אינם מקור האנטי־ישראליות של בוריק.

האנטי־ישראליות של השמאל הדרום־אמריקני, כפי שהתהווה בארגנטינה ומשם הוטמע בשכנותיה אורוגוואי, צ'ילה, פרו ואחרות, מקורה בהלחמה מיוחדת של מרקסיזם ונאציזם. במרכז הפיוז'ן הזה תנועה שנקראה "טאקוארה", שקמה באמצע שנות ה־50. השמאל הדרום־אמריקני הישן, שהציג דמויות כסלוודור איינדה, שנבחר בצ'ילה בתחילת שנות ה־70 והופל בהפיכה של פינושה, היה מחובר לשורשי הקומוניזם ולמיתוסים של מלחמת ספרד. השמאל הקיצוני הנוכחי ויתר אמנם על הטרור המאסיבי והרצחני של שנות ה־60, ה־70 וה־80 של המאה הקודמת. אך מקורותיו הם מאותן תנועות פשיסטיות בשנות ה־50 שהתפצלו בתחילת שנות ה־60 והפכו לשמאליות קיצוניות.

"הן הקומוניסטים והן הניאו־נאצים הראו רצון עז להרוס את המערכת הקפיטליסטית בארגנטינה ואת המוסדות הדמוקרטיים, כדי לפלס דרך לצורה קיצונית של ממשל", נכתב בדו"ח שנמצא ברשומות של הקונגרס האמריקני ב־1962, בעקבות גל של התקפות אלימות נגד היהודים בארגנטינה. זה היה, כמובן, אחרי שאחד מגיבורי טאקוארה, אדלוף אייכמן, נתלה בישראל.

עיתונאי שפגש שניים ממנהיגי הארגון, ג'ו בקסטר ואוריבורו, שמע מהם כי הם אינם אנטישמים אבל מתנגדים לכך שאזרחים ארגנטינאים יפעלו בשירות של מדינה זרה. "הם מאמינים שרוב היהודים כאן הם ציונים ולכן יש להם נאמנות כפולה. הם אמרו שאייכמן... מילא את חובתו כחייל גרמני והוא מת על פשעים שבהם לא היה אשם".

בין השאר אמרו, "אנחנו אויבי היהדות. בארגנטינה היהודים הם משרתי האימפריאליזם הישראלי, שהפרו את הריבונות הלאומית שלנו כשחטפו את אייכמן". זה הרבה שנים לפני שהאנטי־ישראליות הפכה לדקלום קבוע של רדיקלים. ג'ו בקסטר הפך באותה עת למנהיג שמאל, וכעבור כמה שנים היה ממנהיגי ארגון הטרור החזק בארגנטינה ERP.
טאקוארה יצרה בתחילת שנות ה־60 חיבור בין ההשקפה הקיצונית שלה לאידיאולוגיית העולם השלישי. באופן ספציפי, היא מחברת את הפרוניזם לעולם הערבי וצועקת סיסמאות במקצב של אוהדי כדורגל: "נאצר, פרון והעמדה השלישית".

בדצמבר 62' מדווחת סוכנות הידיעות היהודית JTA כי אחמד שוקיירי, מייסד אש"ף ששימש אז שגריר סעודיה באו"ם, הכריז בעצרת הכללית שהוא "מצדיע" לתנועת טאקוארה ואף הגיש הצעה שהאו"ם יעניק חסותו לארגון. שנה קודם לכן, מתוך ראיית הנולד בתחום התעמולתי, היה שוקיירי הראשון שהאשים את ישראל כי היא נוקטת מדיניות אפרטהייד כלפי ערביי ישראל. זה מפגש מיוחד בין נאציזם למהפכנות שמאלנית לבין העולם השלישי ובעיקר מצרים, אלג'יריה והפלשתינים.

הנקודה המעניינת היא שטאקוארה הניאו־נאצית היא שהתחילה את שיטת הלוחמה של גרילה עירונית עוד בשנות ה־50. השימוש בטרור והקיצוניות האידיאולוגית השפיעו, באמצעות קובה, ניקרגואה, ונצואלה וערוצים אחרים, על המהפכנות השמאלית בארה"ב. הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני התחברו באנטי־קפיטליזם, אנטי־אימפריאליזם ואנטי־ישראליות. כמו בוריק והנשיא החדש של פרו, פדרו קסטיו, יכולים לעלות בעתיד נשיא או נשיאה מהשמאל המהפכני גם בארה"ב.

מי נתן את הכותרת?

ה"ניו יורקר" עדיין כותב על סחלבים, אבל מידרדר במהירות למחוזות פוליטיים אנטי־ישראליים
גל ההידרדרות העיתונאית, בעקבות הרדיקליזציה השמאלית שתוקפת את אמריקה, גורף כלי תקשורת רבים, ובהם כתבי עת ועיתונים איכותיים. ה"ניו יורק טיימס" וה"ניו יורקר" הם הבולטים שבהם. ה"ניו יורקר" היה מהמובילים בתחקירי ההשחרה חסרי הבסיס בשתי פרשיות מרכזיות בציבוריות האמריקנית: המצאת הכזב על שיתוף הפעולה של דונלד טראמפ עם רוסיה ערב הבחירות ב־2016; ומסע ההשחרה של תקיפות מיניות של השופט ברט קבאנו לפני שלוש שנים.

עכשיו מתברר שהמגזין היוקרתי הפיק מהראיון של ברק רביד עם טראמפ סיפור על האנטישמיות של הנשיא לשעבר. בעוד בישראל הכותרות הפבלוביות היו על גידופי טראמפ נגד נתניהו, בארה"ב לקחו כמה הבחנות של טראמפ על יהודי אמריקה ובנו סיפור על אנטישמיות. "האם דונלד טראמפ הוא אנטישמי?", זועקת כותרת בגרסה היומית המקוונת של המגזין.

מי שמחזק את המגמה אלו החשודים הרגילים, המצוטטים תמיד ב"ניו יורקר" ביחס לישראל - אבישי מרגלית, משה הלברטל ואחרים. טראמפ דיבר על כך ש"אנשים מהארץ הזאת שהם יהודים לא אוהבים עוד את ישראל. האוונגליסטים אוהבים את ישראל יותר מהיהודים". הוא דיבר על כך שאובאמה וביידן, שגרמו לכך, עדיין מקבלים תמיכה יהודית רחבה.

אלה ואמירות אחרות תורגמו על ידי ראשי ארגונים יהודיים ועל ידי עורך ה"ניו יורקר" דיוויד רמניק כביטויים אנטישמיים אופייניים. מעניין יותר לבדוק את ה"ניו יורקר" ביחסו לאנטישמיות; יחס של עיוורון סלקטיבי. אפשר היה לצפות גם מאינטלקטואלים ישראלים, המכירים היטב את האקדמיה האמריקנית ואת כל עולם השמאל, שיעירו משהו על גל האנטישמיות האמיתי בארה"ב.

סטודנטים יהודים ברוב האוניברסיטאות מסתובבים עם האף באדמה, לא מעיזים להזדהות כיהודים, בוודאי לא לארגן אירועים יהודיים וביחוד לא פרו־ישראליים. יש על כך אינספור עדויות, אך שמעתי על כך גם מנשיא "פיצ'ר קולג'" האיכותי, מלווין אוליבר, לפני כשנתיים. אוליבר סיפר כי בתקופות מסוימות סטודנטים יהודים בקולג' שלו הסתובבו מאוימים.

על האלימות הגלויה כלפי יהודים ברחובות בזמן שומר חומות דווח רבות. דו"ח מכון ראות מציין תופעה חדשה של מחיקת הנוכחות היהודית; יהודים מקוטלגים כלבנים. כבר אסור להם לגנות גילויים של אנטישמיות - ראו פרשת האנטישמיות הרלטיביסטית של שר החוץ לפיד. זה תואם את הרוח האמריקנית העכשווית. פלג רדיקלי, פרו־אסלאמיסטי ואנטישמי, משתלט על המפלגה הדמוקרטית. יש תופעות רבות של אנטישמיות שמכניסות יהודים למקלטים, כולל ההתקפות הרצחניות נגד יהודים בברוקלין ובעיירות סמוכות לניו יורק. במקומות מסוימים בלוס אנג'לס ובניו יורק הושחת ונהרס רכוש של יהודים, על ידי מתפרעי שמאל, רובם שחורים.

כל אלה אינם גילויי אנטישמיות של הימין, אלא הם תוצר הווקיזם של השמאל שתוקף את ישראל ללא הרף, כדי לייצר קהילות שנאה שהאנטישמיות היא תוצר הלוואי שלהן. ה־BDS הוא פס ייצור מצליח בתחום. על כל אלה לא נכתב דבר ב"ניו יורקר". בסלונים של הבורגנות האמריקנית, בייחוד של יהודים ליברלים, ישראל כבר איננה "סלון פהייג"; כלומר, לא מזכירים את המדינה היהודית בחברה מהוגנת, בייחוד לא כשאוכלים דג עם עצמות.
ה"ניו יורקר" מגלם בצורה מובהקת את התופעה של ישראל כנושא רעיל. בעניין זה טראמפ צודק. יהודי אמריקה זו הכללה מגושמת, אבל יהדות ה"ניו יורק טיימס" לא אוהבת את ישראל. היא אוהבת את האינטלקטואלים הישראלים שה"ניו יורקר" מראיין לפעמים, אבל ישראל בשנים האחרונות מוזכרת שם אך ורק בהקשרים שליליים; והכי גרוע, שהקורא יודע מראש למה לצפות, ואם במקרה הוא כן אוהב את ישראל - הוא לא ימהר להיכנס לרשמיו החדשים של ברנרד אבישי או של דיוויד רמניק.

אוהבי הקולנוע יכולים בימים אלה לראות סרט שהוא מכתב אהבה ל"ניו יורקר" כמיתוס. הסרט נקרא "כרוניקה צרפתית", ומציג את ה"ניו יורקר" שהיה פעם. זו יצירה אזוטרית לחלוטין, אבל כזו שנותנת מושג מסוים על רמת ההקפדה, הדיוק בדיווח, וכמובן סוג הנושאים שאפיינו בעבר את המגזין. המערכת היתה מסוגלת להקדיש חצי גיליון לכתבת סחלבים. עדיין יש שם כתבות מיוחדות ברמת דיווח ומקוריות שלא תמצא בשום מגזין אחר. למשל, כתבתה של רחל אביב על פרשת פדופיליה באימוץ ילדים בגרמניה שמובילה היישר לצמרת הפוליטית והממסדית. אבל אלה הופכות נדירות ב"ניו יורקר". כפי שמעידה התייחסות המגזין לפרשת טראמפ־רביד, גם המגזין היוקרתי הפך לבהמה פוליטית גסה.

למחוק את ג'יי קיי רולינג

הסופרת הפכה לפרסונה נון־גרטה כי היא לא מיישרת קו עם האופן שבו הוחלט שיש להגן על נשים
הפרשה הכי אורווליאנית של השמאל מגולמת במחיקת שמה וזכרה של ג'יי קיי רולינג מעולם ספרות הפנטזיה העשיר שהיא עצמה יצרה. מוצג אחרון: התאחדות משחק הקווידיץ' החליטה להרחיק את עצמה כמיטב יכולתה מרולינג. הם מתכוונים גם לשנות את שם המשחק כדי לטשטש עקבות.
למה נדרשת העלמת זכר רולינג? בגלל התבטאויות שלה, שהתפרשו נגד טרנסג'נדרים. וזה לא רק הקווידיץ'. יש משחקים ומוצרי לוואי רבים מסדרת הארי פוטר. שמה של רולינג לא מוזכר יותר בהקשרים שלהם. גם שחקני הקולנוע ששיחקו ב"הארי פוטר", שהתחילו את הקריירה שלהם כילדים ועשו לעצמם שם בתעשייה בזכות סדרת הסרטים, מתנערים מרולינג ולא מזכירים אותה יותר.

רולינג יצאה בזמנו להגנתה של עובדת, שפוטרה בגלל התבטאות שלילית על טרנסג'נדרים. פיטורים על רקע של התבטאות חד־פעמית הם דבר מפחיד. מה שקרה לרולינג - לא פחות מפחיד. לאחר מכן חשפה עצמה הסופרת כמי שמוכנה להגן על נשים שנאנסו בידי אנשים שהגדירו את עצמם כ"נשים". היא מגינה על מעמדן של נשים. זה הסיפור.
מאחר שטרנסג'נדרים נתפסים בשרשרת המזון הסטליניסטית החדשה כקורבנות אומללים יותר מנשים, הרי נשים לא מורשות להתגונן מפני שלילת זכויותיהן כאשר טרנסג'נדרים וקהילת הלהט"ב נמצאים בתמונה. ג'ורג' אורוול לא היה מתאר את מצבה של רולינג טוב יותר. כסופרת פופולרית וכמיליארדרית יהיה קצת קשה למחוק אותה לגמרי. אבל הכוונות וההתנהגות כלפיה מייצרות טרור סביבתי.

שתיקת הנסיך

דן מרידור עזב את הליכוד, ולמרות יושרתו הנצחית - חבל שאין לו מה לומר על עיצוב הדמוקרטיה בימינו
דן מרידור, שפרש רשמית מהליכוד לפני כשבוע, הוא הגרסה הסטרייטית של גדעון סער. בעברית, הוא יותר ישר. למה יותר? הוא ישר, נקודה. מרידור לא הסתיר את השתנות עמדותיו. אפשר היה לעקוב כמקובל בחברה דמוקרטית פתוחה אחר השתנותו כפוליטיקאי.

מעניין שמרידור נשאר חבר הליכוד גם אחרי פרשת מפלגת המרכז ב־1999. הוא גורם מרכזי בתופעה שמלווה את הפוליטיקה הישראלית מאז 1984, עת הופיעה לראשונה בבחירות תנועת ש"ס. אחרי 1981 הבינו בשמאל ששלטון הימין - גם אם אינו הגמוני - הוא לא תופעה זמנית או מקרית, כפי שיתברר יותר מאוחר גם לגבי בנימין נתניהו. ש"ס היתה המקרה הראשון שבו קולף מאגר בוחרים מהליכוד; ואכן מה־48 מנדטים של 1981 בימי בגין, הליכוד ירד לסביבות ה־40 מנדטים. ומשם - ל־30 פלוס.

קילוף מצביעי מרכז מהליכוד היה האסטרטגיה החדשה, ומרידור היה שם שחקן מרכזי. אבל דווקא עכשיו, כשמסתמנות שתי תופעות אנטי־דמוקרטיות במובהק, הוא בוחר להפנות את הגב לליכוד. האחת - זהו כמובן הפיאסקו של מערכת המשפט במשפט נגד נתניהו. סימני שאלה גדולים על המניעים שמאחורי הגשת כתב האישום. והתופעה השנייה היא הממשלה הנוכחית, שבה רה"מ בנט אינו נושא באחריות התפקיד משום שיש לו רק שישה מנדטים.
על הקרסת הדמוקרטיה בשיטה הזאת אין למרידור ולנסיכים הקשישים שפרשו מהליכוד מה לומר.