גרעין של אמון

חשיפת התקיפות הישראליות על התוכנית הכימית של סוריה, כפי שדווח לראשונה ב"וושינגטון פוסט", הגיעה באיחור ניכר. התקיפות עצמן התרחשו כבר לפני זמן רב: הראשונה במארס 2020, והשנייה ביוני השנה. האמריקנים הכירו את שתיהן היטב, משום שקיבלו עליהן דיווח מישראל בזמן אמת. ליתר דיוק, הם הכירו אותן עוד לפני שיצאו לפועל, משום שישראל חלקה עימם גם את האינדיקציות המודיעיניות לכך שסוריה מנסה לשקם את יכולותיה הכימיות.

אפשר להניח, לפיכך, שלא האמריקנים עמדו מאחורי פרסום התקיפות השבוע. ממילא לא היה להם שום אינטרס לעשות זאת; התקיפות הישראליות מציגות אותם ככלי ריק. הרי ארה"ב התחייבה מפורשות (בזמן ממשל אובאמה, וגם בכל הזדמנות מאז) כי לא תאפשר לסוריה לפתח מחדש יכולת כימית, והזהירה כי אם סוריה תעשה זאת - היא תותקף.

בפועל, האמריקנים הסתפקו בהסכם שהשיגו עם רוסיה להוצאת מרבית הנשק הכימי מסוריה. ההסכם הזה הושג לאחר שבאוגוסט 2013 הרג משטר אסד 1,400 אזרחים בנשק כימי בדמשק. מאז, בוצעו עוד כ־200 תקיפות כימיות בסוריה; האמריקנים גלגלו עיניים, ואפשרו אותן משום שנעשה בהן שימוש בכלור, שאינו נחשב נשק כימי על פי האמנות הבינלאומיות.

לפעול בגדול

המזרח התיכון מבין רק כוח. החזק שורד, גם אם הוא מבצע בדרך פשעי מלחמה. אסד הוא דוגמה חיה לכך: אחרי שהרג מאות אלפים מבני עמו והפך מיליונים לפליטים, תוך שביצע כל זוועה אפשרית, הוא חזר להיות לגיטימי. העדות האחרונה לכך היתה ביקורו בדמשק בחודש שעבר של שר החוץ האמירותי, עבדאללה בן זאיד, לראשונה מאז פרצה מלחמת האזרחים במדינה לפני עשור בדיוק.
היחיד שעדיין מערער על הלגיטימיות הזאת הוא ממשל ביידן. מבחינתו, אסד היה ונותר פושע מלחמה, וככזה הוא פסול חיתון או שיח. זאת גישה לגיטימית, שבבסיסה ניצב הרעיון שיש מעשים שאין עליהם מחילה. ניתן גם היה לצדד בה, לו הממשל בוושינגטון היה קצת יותר רציני ועקבי, ובעיקר - לו גם היה מגבה את שאיפותיו הנאצלות במעשים נחרצים.

כאמור, אסד חזר לעסוק בנשק כימי. זאת עובדה. וכאמור, ממשל ביידן (וקודמו, ממשל טראמפ) גלגל עיניים ולא עשה דבר כשזה קרה. שאלתי השבוע גורם ישראלי בכיר כיצד ייתכן הדבר. הוא השיב שאנחנו חושבים ב"מזרח־תיכונית", והם חושבים ב"וושינגטונית". תסביר, ביקשתי. אנחנו תוקפים כל דבר, הוא אמר. כל מי שמרים את הראש, אנחנו מורידים לו אותו. האמריקנים לא עובדים בצורה הזאת. אין להם עניין להיגרר לתגובה אחרי כל עניין באזור. יש להם פנקס, והם צוברים בו חשבון. כשהם פועלים, זה בגדול.

ביקשתי דוגמה. חיסול קאסם סולימאני, הוא ענה. האיראנים תקפו את הכוחות האמריקנים בעיראק, ותקפו, ותקפו, ללא תגובה, גם כשלאמריקנים היו הרוגים ופצועים. הם חשבו שהאמריקנים פראיירים, עד שהם חטפו את הבומבה. אפשר לאהוב את זה או לא, אבל כך ארה"ב מתנהלת.

נדמה שמי שהדליף ל"וושינגטון פוסט" את סיפור תקיפת הנשק הכימי, מאמין פחות בתיאוריית הפעלת הכוח האמריקנית הזאת. או ליתר דיוק: הוא מאמין בה פחות כשבבית הלבן יושב ג'ו ביידן. מי שהצהיר שמבחינתו הפעלת כוח תהיה האופציה האחרונה אולי ענה בכך למשאלות הלב של מצביעיו, שעייפו משפיכת דם אמריקני בשדות זרים, אבל הגביר דרמטית את דפיקות הלב בקרב ידידיו־שותפיו בכל הגלובוס - ובעיקר במזרח התיכון.
לא צריך להיות שרלוק הולמס כדי להבין שהמדליף היה ישראלי, מן הסתם אחד הבכירים שביקרו בוושינגטון באחרונה. ישראל כבר השתמשה בכלי הזה, של חשיפת פעולות באמצעות התקשורת הבינלאומית, לא פעם בעבר; בחירת הכלי נעשתה בהתאם לצורך ולהתמחות: לעיתים זאת היתה העיתונות הבריטית, לעיתים הגרמנית, לרוב האמריקנית.

הפרשנות האוטומטית לפרסום היתה שהוא יועד לטהרן. המשל אמנם היה על תקיפת נשק כימי בסוריה, אבל הנמשל היה הנשק הגרעיני של איראן. אין ספק שהאיראנים קראו את הפרסום הזה בעניין רב (וגם הסורים), אבל נראה שהיעד העיקרי שלו היה דווקא במקום הפרסום - בוושינגטון. ישראל הבהירה בו לממשל, דרך עיתון הבית שלו, שהיא ממש, אבל ממש, לא סומכת עליו.

גם כאן, המשל והנמשל פשוטים. האמריקנים הבטיחו לא לאפשר לנשק הכימי לחזור לסוריה, ולא עשו דבר כשזה קרה אף שידעו על כך בזמן אמת. מדוע, אם כך, צריך להאמין להבטחותיהם שלא יאפשרו לאיראן להיות גרעינית?
ספק אם בוושינגטון אהבו את המכה הזאת באף, אך היא לגיטימית: בטח כאשר בווינה מתנהלות שיחות הגרעין. על האמריקנים להוכיח שהם מתכוונים ברצינות לדבריהם, ושהם מחזיקים מקל גדול מאחורי המילים הרכות, כפי שהיטיב לתמצת הנשיא רוזוולט את המדיניות האמריקנית כבר בראשיתה של המאה שעברה.

באשר לישראל - ובשונה מהגרעין האיראני - תקיפת הנשק הכימי בסוריה היתה אירוע כמעט שולי. מי שטען השבוע אחרת פשוט לא מכיר את הפרשה. התקיפות היו פשוטות מבצעית, ובוצעו כמעט "על הדרך", כחלק מהפעילות האינטנסיבית שמתבצעת בסוריה במסגרת המב"מ. הן לא חייבו היערכות מיוחדת, ואיש לא התרגש מהן בזמן אמת - אחרת הן היו מתפרסמות. פרסומן כעת נועד למטרה אחרת, דיפלומטית; אסד, כך צריך לקוות, הבין את הלקח שלו כבר מזמן.

סנקציות ופציפיזם נאיבי

גורם ישראלי בכיר, שתדרך בשבוע שעבר עיתונאים במיאמי, נדרש לפרשת הסנקציות שהטיל משרד המסחר האמריקני על שתי חברות סייבר התקפי ישראליות (ועוד כמה זרות) - NSO וקנדירו. הוא הביע דאגה מהפרשה, ותקווה כי ניתן יהיה לפתור אותה.

צריך להיות אופטימי במיוחד כדי להאמין שזה גם יקרה. הממשל, כך נראה, סימן את תעשית הסייבר ההתקפי הישראלית. שתי החברות האלה (שאין קשר ביניהן, ולא ברור למה הן נכרכו ביחד) הן סנונית ראשונה, שאחריה יבואו נוספות. סיבות לא חסרות: מהסתכלות פציפיסטית־נאיבית על העולם שרואה בכל חדירה לפרטיות מעשה רע, ועד רצון ציני להשתלט על התעשייה הזאת ולהותירה בלעדית לשוק האמריקני.

NSO הפכה בשנים האחרונות "נער הפוסטר" של עולם הסייבר ההתקפי. כעת זה עולה לה במאבק קיומי; שלשום דרשו חברי קונגרס אמריקנים - שבהם כאלה שאינם נחשבים כה רדיקלים - להטיל עליה סנקציות מחמירות בהרבה, שיביאו לחיסולה. קשה לראות איך היא יוצאת מהמשבר, שרק מחריף, ללא סיוע משמעותי של המדינה. לפני 20 שנה נאלצה ישראל לבטל, בלחץ אמריקני, את העסקה למכירת מטוס התרעה מסוג "פלקון" לסין. בעקבות הפרשה, הוקם לדרישת ארה"ב האגף לפיקוח על היצוא הביטחוני (אפ"י) במשרד הביטחון. הסנקציות הנוכחיות מלמדות שהאמריקנים לא סומכים על הפיקוח הישראלי; לו חשבו אחרת, היו מסתפקים בתלונה/דרישה למשרד הביטחון לחקור את התנהלות החברות ולהגביל אותן.

זה מחייב את ישראל לחשב מסלול מחדש. הסייבר ההתקפי הוא חלק מהאקו־סיסטם של תעשיית ההיי־טק. לפגיעה בו יהיו משמעויות ביטחוניות, כלכליות ומדיניות. אם ישראל לא רוצה להפסיד את ההובלה העולמית בתחום, עליה להתעורר, ומייד.