סוגרים אופציות

בעלות בריתה הפוטנציאליות של ישראל מגיבות לא לפי כמות האורניום המועשר שאיראן מייצרת, אלא לפי עוצמת הנחישות והפעולות המופנות נגד איראן כמכלול, כמדינה. ההתנגדות העזה והאפקטיבית שהפגינו ארה"ב וישראל במתואם, הביאה את נסיכויות המפרץ, סודאן ומרוקו להתחבר לישראל. היום, כשאיחוד האמירויות מפשירה כלפי איראן ויוזמת מהלכי שיתוף פעולה איתה, זה לא בגלל כמות האורניום המועשר שבצד השני של המפרץ; אלא בגלל הערכתם את העוצמות הנגדיות שמפעילות ארה"ב וישראל. אלו נראות להם בהיחלשות דרמטית.

הרקע לביקור רה"מ נפתלי בנט השבוע באבו דאבי הוא הקשרים המודיעיניים הנטווים בין איחוד האמירויות לבין איראן. השליח ששיגרו האמירותים לטהרן לא מכבר, לניהול מגעים עם ראשי המודיעין האיראנים, היה אישיות בכירה ממשפחת המלוכה - מה שמלמד על הגישה שלהם. לדברי גורמים בממשלה, המטרה העיקרית של בנט היתה להביא אותם ליישור קו עם ישראל בעמדתה, נוכח המשא ומתן בווינה על הסכם הגרעין. מול המגמה המסתמנת של הסכם בנוסח של "פחות תמורת פחות" (הקפאה בלבד של כמויות האורניום המועשר תמורת הסרה חלקית של הסנקציות), מעדיפה ישראל שלא יהיה שום הסכם, והסנקציות הקיימות אף יוחרפו. איחוד האמירויות לא נראית כשחקן מספיק משמעותי כדי להוסיף משקל לעמדת ישראל.

צריך לשים לב שבצומת הקריטי הזה, עיקר מאמצי התעמולה של הממשלה והתקשורת בישראל מופנה כלפי ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו.

מדברים על "הטעות" שלו כאשר האמריקנים יצאו מההסכם ב־2018. מהי הטעות? שלא הוכנה אלטרנטיבה למצב שבו אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי" מפסיקה לתפקד.

הכוונה של מבקרי מדיניות נתניהו, בעיקרה, היא קיפול "האופציה הצבאית". לפי גורמים שמכירים את הנושא, ולפי ברק רביד בספרו "השלום של טראמפ", הרמטכ"ל דאז איזנקוט אמר שבעידן הנשיא טראמפ חשבו שכשהוא אומר שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני הוא מתכוון לזה. בכיר בממשל טראמפ אומר שבשום שלב האיראנים לא הגיעו לנקודה שמצריכה לשקול פעולה צבאית. ברגע שיצאו מההסכם והחלה מדיניות הסנקציות החריפות, המלוות בפעילות חשאית - היתה החרפה בפעילות המבצעית, ובין סתיו 2020 לאפריל 2021, ישראל - לפי מקורות זרים - הרסה פעמיים את המפעל לייצור צנטריפוגות בנתנז וחיסלה את ראש פרויקט הגרעין פחריזאדה.

השאלה המעניינת יותר היא מדוע ההנהגה הישראלית החדשה הכריזה בקול גדול שאין לישראל אופציה צבאית מוכנה. גם אם אין כזאת, הרי ישראל יצרה דימוי מסוים לאורך השנים, שהלך והתעצם בשנים האחרונות באמצעות פעולות חודרניות בתוך איראן. פתאום היא מכריזה במדור השידוכים, שאין לצפות ממנה ליכולות מסוימות? רק כדי לזכות בכמה נקודות תעמולה נגד נתניהו? הכל אפשרי. בהקשר הזה, סוכנות בלומברג פרסמה לפני כמה שבועות דיאגרמה שמראה את פעילות ההעשרה וכמויות האורניום המועשר באיראן: הכמויות ערב חתימת הסכם הגרעין המקורי ב־2015 היו גבוהות בהרבה ממה שיש להם היום. ההתקדמות בצבירת אורניום מועשר החלה בסוף 2019. אבל איראן הפסיקה ליישם את התחייבויותיה תחת הסכם הגרעין, כולל הפרוטוקול הנוסף, רק ב־23 בפברואר השנה. ההתקדמות האיראנית בנושא הגרעין נובעת מההתחייבות של הנשיא ביידן עוד לפני שנבחר, לחזור במהירות האפשרית להסכם הגרעין. הפיאסקו באפגניסטן עודד אותם ללחוץ על הגז של הצנטריפוגות. במצב הנוכחי, ההנהגה בישראל תנשום לרווחה אם יחזרו להסכם המקורי(!). זה בסופו של דבר ההסבר לבליץ נגד נתניהו. כדי לתרץ את חוסר היכולת המדינית, ולהצדיק את התפיסה שגורסת הישענות על ממשל דמוקרטי חלש ומנוכר.

החלטה, לא פה אחד

הרכב הקבינט הביטחוני, כפי שהוא נראה כיום, אינו מבטיח גישה אנטי־איראנית טוטאלית. גם לא בטוח שבנט־לפיד־גנץ יצליחו למשוך אחריהם את שאר השרים החברים בו
צריך, עם זאת, להזכיר כי לישראל אין רק אופציות צבאיות שהן אפס או 100. בכירים במטכ"ל אמרו מבלי לפרט שיש קשת של פעילויות חבלה, שבכוחן לאפשר להנהגה ללכת בלי ולהרגיש עם. אפשר לחבל, לעכב ולהרוס גם בדרכים שלא יגרמו להתלקחות של מלחמה גדולה. קיים פער גדול, בשלב זה, בין היכולת האיראנית להשיג חומר בקיע לפצצה אחת לבין היכולת הטכנולוגית לסגור מעגל ולהחזיק מתקן גרעיני ביד. להפוך את החומר לנשק. זו החלטה של ישראל באיזה שלב לפעול.

ד"ר דורי גולד, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, חזר בשבוע שעבר מוועידה של מכוני מחקר בבחריין. הוא אומר שמתפתח תחום מחקר ולימוד חדש והוא פענוח המערכת הישראלית, בעיקר מצד גורמים בעולם הערבי, כמו ירדן למשל. עובדה שגם בתוך ישראל נדרשת מומחיות מסועפת כדי להבין את תהליך קבלת ההחלטות כאן ואת תהליך שינוי המדיניות.

פרופ' מיכאל בריצ'ר הקנדי ניסה לעשות זאת כבר בתחילת שנות ה־70 של המאה הקודמת וקרא לזה "המעגל המצומצם של מקבלי ההחלטות". זאת לא היתה הממשלה, למי ששואל. רואים את זה בבירור בפרשת מלחמת יום הכיפורים. הממשלה היתה מחוץ ללופ. המעגל הזה היה מורכב מראש הממשלה, שר הביטחון ועוד איזה שר מקורב או שניים, ונוסף עליהם, לפי מידת האמון, היו נוכחים במעגל הרמטכ"ל או ראש המוסד.

בתקופת אשכול, למשל, היה משקל יתר לרמטכ"ל רבין, ואצל גולדה מאיר לרמטכ"ל דדו אלעזר. כניסתו של יגאל אלון לממשלה בשנת 1961, ואפילו רק כשר העבודה וחבר בוועדת השרים לביטחון, יצרה שינוי משמעותי במערכת קבלת ההחלטות והתפיסות.

כך יש המציינים שלמרות כל הטסטוסטרון בקבינט הביטחוני הנוכחי - כניסתו של ניצן הורוביץ למעגל הסגור של מקבלי ההחלטות מסמנת שינוי שעשוי להתפתח לכיוונים בלתי צפויים בטווח הארוך. הדיכוטומיה כאן היא בין אנטי־איראניות החלטית בנוסח נתניהו לבין גישה פייסנית הממעיטה בסכנה. ועל הסקאלה הזאת, מעגל מקבלי ההחלטות העכשווי, כפי שמתבטא בהרכב הקבינט הביטחוני, לא יכול להיחשב לבטון אנטי־איראני יצוק.

ישנה השלישייה המובילה, שהיא מתואמת ובראש אחד בנושא איראן - בנט, גנץ ולפיד. אם השלושה יגיעו ביניהם להחלטות מכריעות, תישאל השאלה אם בכוחם לסחוב איתם את שאר תשעת השרים בקבינט. איש המפתח הוא כמובן גנץ, שנחשב למתון ואמין, ואם הוא מגיע למסקנה שצריך פעולה מסוימת - יש בכוחו לשכנע. נוכחותה של שרה בלתי שקולה כמו יפעת שאשא ביטון במעגל הזה היא אבסורד.

אבסורד על אבסורד: למפלגה הקיקיונית של גדעון סער יש שלושה חברים בקבינט (סער, אלקין ושאשא ביטון), כלומר רבע מהקולות המכריעים ביום פקודה שייכים למפלגה נטולת כל תמיכה ציבורית. סער עצמו, שנספר בקטגוריית "הימין", כלל אינו יכול להיחשב לניצי בהקשרים האלה. מאמרים שפרסם ב־INSS מצביעים על רתיעה גדולה מעימות עם חיזבאללה.

אימפריאליזם זוחל

זהות הבוחרים את היועמ"ש הבא תוביל לכך שהנבחר לתפקיד ירגיש "חייב" למערכת שמינתה אותו. זהו עוד סממן להתפוררות הממלכתיות, מבית היוצר של שר המשפטים
מפלגת תקווה חדשה של סער היא בכלל הדוגמה האולטימטיבית לסירוס הדמוקרטיה ולהתפוררות הממלכתיות בשם השמירה על "שומרי הסף". המפלגה הכושלת הזאת, שזכתה בשישה מושבים בלבד בכנסת, מחזיקה נתח גדול מאוד של מה שניתן לכנות "ממשלת הפנים": תיקי המשפטים, החינוך, התקשורת והבינוי והשיכון. עכשיו גם סגן שר החינוך, וכן שלושה חברים בקבינט הביטחוני.

זה לא מתקבל על הדעת. עכשיו סער הושיב ועדה לבחירת היועץ המשפטי לממשלה. זהו תפקיד שבמקור ראש הממשלה ושר המשפטים צריכים למנות, כדי שיגשים מדיניות אכיפה לפי סדר העדיפויות של הממשלה הנבחרת. כמו כן, הוא צריך לתת ייעוץ להגשמת מדיניות כזאת, כמו למשל גירוש מסתננים.

הרכב הוועדה - שבו שני החברים הדומיננטיים הם העומד בראשה, נשיא ביהמ"ש לשעבר אשר גרוניס, ושר המשפטים לשעבר דן מרידור - מלמד שהיועץ או היועצת הבאה יהיה נציג מערכת המשפט - מי שחייב את מינויו לנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שביקשה להעמיד בראש הוועדה את אחד מקודמיה בתפקיד. זה אימפריאליזם זוחל של בית המשפט העליון אל תוככי הרשות המבצעת. לראש הממשלה במקרה הנוכחי אין שום אמירה בבחירת התפקיד שהפך לנציב העליון במדינה. המועמדת שמכונה "הבולטת" כמומלצת גדעון סער, היא גלי בהרב מיארה. היא גם מגיעה מכיוון הפרקליטות. ונשאלת השאלה: האם העם היהודי לא סבל מספיק? איזה מינוי היא תקבל מכת הגבאים בעוד שש שנים?

בלי טובות

גם אם היחסים האישיים בין נתניהו לטראמפ לא היו טובים, רשימת ההישגים מדברת בעד עצמה. ראשי ממשלה קודמים הוכיחו שליטוף מנשיא אמריקני זה סימן מדאיג
הביביפוביה וההסתה עוד קיימות ופעילות מאוד. זאת הסיבה שפרשת הגידופים של טראמפ נקלטה וזכתה לכיסוי כל כך נלהב בתקשורת. טראמפ, שלא היה אהוב על הברנז'ה, מקבל ספר המכיר בפועלו, ובתמורה משלם דמי חבר בכת הרק־לא־ביבי. קשה להאמין שיש עוד מדינה אחרת בעולם ששופרות התעמולה שלה היו מתגייסים כך כדי לתת הגברה להתבטאויות חולניות נגד ראש ממשלה שפעל בהצלחה לאורך שנים רבות לטובת המדינה.

כפי ששמו לב פרשנים אחדים, הראיון מספק הוכחה לכך שבכלל לא היה פשוט לעבוד מול טראמפ וכי נתניהו השיג ממנו את המקסימום. גם בנושא ההכרה החוקית ההיסטורית ביהודה ושומרון. דו"ח "שלום עכשיו" על "הסיפוח הזוחל" בימי טראמפ הוא העדות הטובה ביותר למה שנתניהו ואנשיו השיגו. ההצלחה הגדולה ביותר של טראמפ במדיניות החוץ היתה במזרח התיכון. פרשנים אמריקנים, מתומס פרידמן ועד ברט סטיבנס, הפצירו בנשיא ביידן שלא יקלקל את מה שנבנה כאן, כולל במאבק נגד הגרעין האיראני.

לפני מעט יותר משנה, נערך ב"מקור ראשון" סקר על מידת שביעות הרצון של מצביעי הימין מהביצועים של ממשלת נתניהו (ערב החיסונים, כארבעה חודשים לפני סבב הבחירות הרביעי). השאלה שהוצגה היתה האם נתניהו מוציא לפועל את השקפת העולם של הימין? 46.6 אחוזים השיבו - "במידה רבה". 27 אחוזים "במידה בינונית". זה סך של כ־73 אחוזים של שביעות רצון ממה שהושג. על השאלה - באיזו מידה שלטון הימין הצליח ליישם את מדיניותו בתחום הביטחון? כ־59 אחוזים ענו "במידה רבה", כ־23 אחוזים במידה בינונית. שוב, אלו נתונים גבוהים מאוד של שביעות רצון.

מנהיגי הימין שפעלו במשותף כדי להפיל את "שלטון הימין" ואת נתניהו עשו זאת נגד רצון בוחריהם. זה לא חדשות. ואנחנו חיים היום בעולם אחר.
שביעות הרצון מלפני שנה מעידה גם על מידת ההצלחה של שיתוף הפעולה הישראלי־אמריקני באזור. את ההצלחה של טראמפ בגזרה הבעייתית, שרוב נשיאי ארה"ב נכשלו בה, הוא חייב לנתניהו שנתן כיוון ועיצב את המדיניות המזרח־היכונית. היה קודקוד נוסף שבתיאום איתו יוצב המזרח התיכון, והאזור הגעשי של סוריה ואיראן לא גלש לגבולותינו, וזהו הנשיא הרוסי פוטין.

מול טראמפ, המקבל מערכת הגברה של תקשורת ישראלית משתוללת, בלטה תגובתו העניינית והמאופקת של נתניהו. זה ההבדל ברמה המנהיגותית בינו לבין טראמפ עצמו, ובינו לבין מנהיגים מקומיים וראשי מערכות במדינה, כמו מנדלבליט או בייניש וסער, שהתבטאו לאחרונה בצורה מופקרת ומסיתה. הציבור יכול לשפוט לפי צורת ההתנהגות וההתבטאות, מי אחראי יותר ועל מי אפשר לסמוך.

בסופו של דבר, מומחים אמריקנים למזרח התיכון כמו אהרון דיוויד מילר ודניאל פייפס, התנבאו בראשית כהונתו של טראמפ שבתוך כשנה יפנה הנשיא הכספיתי הנפיץ נגד ישראל. זה לא קרה. מתברר שמשך רוב התקופה היחסים האישיים בין נתניהו לטראמפ לא היו טובים, אולי אפילו גרועים. במבט לאחור על ראשי ממשלה ישראלים ונשיאים אמריקנים, כשנשיא בהווה או לשעבר מרעיף שבחים וליטופים מילוליים על ראש ממשלה ישראלי, זה סימן מדאיג. סימן לכך שהישראלי העניק שירות טוב לאמריקנים והזיק לאינטרס הישראלי.