לפני שנה, רגע לפני גיל 60, הפך בועז יוסף ליו"ר הוועדה הקרואה של העיר טבריה. יוסף, שמתגורר בכפר חיטים המשקיף אל הכנרת ואל העיר בת 50 אלף התושבים, הגשים בכך חלום ישן מבלי לטבול את רגליו יותר מדי בביצה המעופשת של הפוליטיקה המוניציפלית. "באתי לשירות סדיר של שלוש שנים ובלי קבע", הוא אומר, "אני לא מתמודד ולא אתמודד על ראשות העיר בהמשך, כי זה יפגע לי בתפקוד היומיומי ואני אהפוך להיות אחד שחייב לזה וחייב להוא. לקחתי את התפקיד חרף ההתנגדות של אשתי ובנותיי, ושל כל מי שמכיר אותי. כל מי שמסביבי אמר לי שאסור לי להיכנס לזה, אבל ידעתי שעם החיידק שלי אף אחד לא יצליח לשנות את דעתי".
וממרחק שנה, מה אתה חושב?
"שהם צדקו לגמרי. זו היתה טעות. אבל אני לא מתחרט עליה לרגע, זו משימת חיי. כל חיי הייתי חלק מהעשייה הציבורית. היתה לי משרה בטוחה ב'אלביט' ומשהו משך אותי לחיים הציבוריים ומאז אני שם, ושם אשאר גם אחרי שאעזוב את התפקיד הנוכחי בטבריה".
טבריה מוגדרת לא אחת כאחד הפספוסים הגדולים של מדינת ישראל. העיר, שמאכלסת בתוכה את אחד מהמקומות היפים והקדושים בעולם הנוצרי, הכנרת, אמנם בת 2,000 שנה - אבל מרכז מבקרים אין בה, ואפילו לא מוזיאון אחד שיסביר למי שבא מבחוץ עד כמה חשוב המקום לכל הדתות.
התשתיות מיושנות, הטיילת של מי שאמורה להיות לאגו דה גארדה הישראלית - נראית בחלקה כמו אחרי הפצצה של חיל האוויר, מלונות חדשים נבנים במשורה, ומעל הכל - התמודדה טבריה עם מערכת בחירות מוניציפליות סוערת, שהולידה בסופו של דבר את הוועדה הקרואה.
ועדות קרואות מוקמות בדרך כלל כאשר עיר קורסת אל תוך עצמה, ולא ניתנת יותר לניהול, למשל כפי שהתרחש בשנים האחרונות בלוד או בטייבה. המקרה בטבריה שונה. בבחירות האחרונות לפני כשלוש שנים, ניצח רון קובי. גם אם אינכם חיות אקטואליה, סביר להניח שאת שמו שמעתם. המועמד החילוני עם מכשירי הטלפון שמעבירים שידורים חיים רצופים, חרש את השטח כל הדרך לניצחון סוחף בבחירות עם שישה מנדטים מתוך 15 שהרכיבו את מועצת העיר. תוצאה היסטורית בקנה מידה מוניציפלי. לכאורה היה נדמה שטבריה בדרך לעתיד חדש, אבל כמו כל כך הרבה פעמים בעבר, גם הפעם משהו השתבש לה.
כל מה שהיה צריך קובי זה לשריין לעצמו עוד סגן בחצי משרה עם ג'וב מובטח, והוא היה משתלט על העיר לחמש השנים הקרובות - משימה קלה במערכת מוניציפלית שבנויה מחמולות שמחפשות כבוד ושררה. אבל קובי לא הצליח לעשות זאת, לא העביר תקציב, ופתח צוהר לטובת אלו שניסו להפיל אותו עוד בשלב הבחירות. אריה דרעי מש"ס, אז עוד שר הפנים ומי שלא הסתיר את סלידתו מקובי, דאג יחד עם זאב אלקין להפיל את הקואליציה של הראש הנבחר ולמנות ועדה קרואה.
בעודנו חולפים ברחבי העיר המיושנת והמוזנחת, שיוסף מתעקש לומר שהיא עוברת תהליך של התתחדשות עירונית, הוא אומר לי: "אני כל הזמן שומע שטבריה מתחרדת. הנה, אנחנו נוסעים באוטו כבר רבע שעה, תגיד לי אם ראית חרדי אחד. מה אתה חושב, שהחבאתי אותם? תכף תגיד שאמרתי להם שאתה בא מתל אביב אז שלא ייצאו החוצה. אנחנו עיר ששותלת בשנת שמיטה, אז אתה רוצה לבוא ולהגיד לי שטבריה חרדית?".
אני מנסה להקשות, כמי שביקר רבות בטבריה בשנים האחרונות במסגרת הכנת כתבות וראה את העבודה של קובי בשטח, שאולי אכן הוא הביא משהו אחר לעיר - אחרת איך ייתכן שכל כך הרבה תושבים (45 אחוזים מקולות המצביעים) בחרו בו. "הם רצו משהו אחר, כי הם היו מיואשים והיו מוכנים לקחת צעדים קיצוניים", אומר יוסף, "אבל בזמן אמת הם לא הבינו לגמרי מה הם עושים, ולקחו צעד קיצוני מדי".
איש הברזל הגיע לעיר
אם לא היו שינויים של הרגע האחרון, הבוקר נערך מרתון טבריה המסורתי והיוקרתי עם חידוש שמעורר דעות לכאן ולכאן: סילבן אדמס, הפילנתרופ היהודי שמרבה לתרום לעולם הספורט הישראלי, התחבר גם לאירוע הזה ובנוסף הביא לעיר אליפות גלישה בינלאומית, וכן את תחרות איש הברזל שהתקיימה לפני כחודש בעיר. יש שיגידו שטבריה ממסחרת את עצמה לדעת והופכת לירושלים של תקופת ארקדי גאידמק, אבל יוסף מנפנף הכל בהינף יד: "אתה יודע איזו תרומה זו לעיר? כמה תייירות פנים חזקה האירוע הזה מביא?טבריה חייבת להשתחרר מתיירות שהיא רק דתית - יהודית או נוצרית - ולהביא קהל חזק.
"בתחרות איש הברזל פתאום הבנתי את זה, ואת מה שזה עושה לעיר. באו לפה אנשים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, עם אופניים ששוות 20 אלף שקלים, ובזבזו כאן כסף. זה מה שטבריה צריכה, וזה מה שהאירועים הללו עושים לעיר. אז סילבן אדמס רוצה לירות באקדח שמזניק את המרתון? בבקשה, שיזניק, מה אכפת לי? אני יודע שבתל אביב מסתכלים עלי ומקנאים, הם היו שמחים שתחרות האיירון מן היתה נערכת אצלם, הם נאבקים על זה".
אז כן, כמו שיוסף אומר, בסוף כשאתה רק ראש ועדה קרואה, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה מבלי לדפוק חשבון לשיקולים פוליטיים כאלה ואחרים. יש לו רקע של 25 שנים ברשויות מקומיות, ובהן 12 שנים בעיריית טבריה בתפקידי גזבר ומבקר העירייה. כמו כן, שימש יוסף בעבר חשב מלווה מטעם משרד הפנים. בשלוש השנים האחרונות כיהן כמנהל מחוז הצפון מטעם משרד הפנים, וסיים את תפקידו עם מינויו ליושב ראש הוועדה הממונה בטבריה.
יוסף נחשב למקורב לאריה דרעי, ולעיתים בין השורות קופץ להגנתו כאשר אני מבקש לשאול איך הגענו למצב שבו עיר כמו טבריה מסתובבת עם הכובע כדי שאדמס יזרוק לה כמה מטבעות לתוכו: "מה קשור משרד הפנים? טבריה הוזנחה במשך כל כך הרבה שנים, היא חטא של ממשלות מקום המדינה. פעם אחת הקליטו את ביבי אומר לישראל כץ שטבריה היא עיר מתה. אז אני שואל את אדון ראש הממשלה לשעבר, מה אתה עשית בשביל טבריה? אמרת מה שאמרת, אבל מה עשית כדי לקדם, מה עשו אחרים לפניך כדי לקדם?
"אני החלטתי לשים לזה סוף. אני הולך ודורש את מה שמגיע לעיר הזאת, כי אני וכל האנשים סביבי באים מתוקף מקצועי. לא בחרו בנו, אנחנו אנשי מקצוע, וככה נעשה את העבודה שלנו. כל משרד ממשלתי ישלם את מה שהגיע לנו, ואף ראש עיר לא בא לקחת ולדרוש את הכסף שלנו, שמגיע לנו".
לוקח את מה שמגיע
טבריה היתה בעברה עיר של מפא"י. בבחירות 1977 נסחפה כמו כל המדינה עם הליכוד, ובאמצע שנות ה־80 החל הריסוק שלה, שנמשך עד לקריסתה המוחלטת בסוף שנות ה־90 - מעיר שכל המדינה בילתה בה, לכזו שמבוססת על תיירות נוצרית בדצמבר ועל קהל חרדי בחודשי יולי-אוגוסט.
שילוב של שחיתות מקומית עם העובדה שהפכה לא־אטרקטיבית לאוכלוסיות רבות בישראל, נוכח ההזנחה והעזובה שבה, הוליד ראשי עיר שלא הצליחו לדפוק על השולחן ולהביא כסף, וראו איך אילת עוקפת בסיבוב כעיר הנופש האהובה על הישראלים.
"זה מאוד פשוט, עבור הליכוד תמיד היינו בכיס, אז לא עניין אותם להשקיע בטבריה. ידעו שמה שלא יהיה, תמיד יצביעו להם", מסביר יוסף כשאנחנו מטיילים בעיר הריקה מתיירות חוץ בעונה הכי חמה של השנה - נוכח הקורונה. "עבור האחרים היינו עיר של הליכוד, אז אנחנו לא מעניינים אותם, והם אמרו שהליכוד ידאג לכם. אבל הנה, מאז שאני בתפקיד אני מביא מכל המשרדים את מה שמגיע לנו. נכנס שר תיירות חדש, יואל רזבוזוב, אני יכול להגיד לך שהוא בא בלי אג'נדות ומנסה לעזור. אולי יש פה ניסיון לשינוי אמיתי".
טבריה מפוצצת בזבל, גני שעשועים שבורים ותחנות אוטובוס מנופצות. יוסף רואה את המבטים שלי ומסביר שבונים כאן עכשיו במקביל עשרות גני שעשועים חדשים. הוא מראה לי תמונות מתחנות אוטובוס שהותקנו זה עתה: "במשך שנים באו לפה יזמים, אנשים ממרכז הארץ שרצו להשקיע כאן, וראשי העיר לא מצאו זמן או מקום להיפגש איתם. אצלי זה לא יהיה, אני רודף אחרי יזמים ואנשי עסקים שיגיעו לעיר ויפתחו כאן מלונות, יקדמו כאן עסקים ובעיקר יביאו אלינו היי־טק. למה שטבריה לא תהיה מעצמת ההיי־טק של הצפון? אפשר לגור בחיפה ולעבוד כאן.
"אבל אף אחד בממשלה לא חושב בכלל על הרעיון הזה, לתמוך בחברות ההיי־טק הגדולות שיגיעו לטבריה ויעבדו כאן. אז אני הולך ועושה זאת בעצמי. אחר כך עוד יבואו המתנגדים שלי ויגידו 'תראו איך הוא רודף אחרי יזמים, שהמשטרה תחקור אותו מה האינטרס'. אז אני אומר כן, אמשיך לרדוף אחרי יזמים כי הגיע הזמן שטבריה תהפוך להיות מה שהיא אמורה להיות. האם אני אופטימי? לא יודע מה להגיד לך. ההתחלה שלנו טובה אז זה ממלא אותי אופטימיות לגבי מה שיכול לקרות בהמשך".
בית ספר לחיים הציבוריים
אנחנו מגיעים למסעדת "ביג בן" בטיילת. המושטים הטריים מיום חורפי באגם מוגשים עם חתיכות לימון וסלט ירקות. הכל תקוע כאן באייטיז, וגם בעלי המקום, מוני מזרחי בן ה־68, מודה ש"פעם אי אפשר היה להשיג כאן שולחן, מכל הארץ היו באים. הזמנים השתנו וראשי העיר לדורותיהם לא הבינו ולא ידעו מה עושים עם השינוי הזה. טבריה הגיעה לשיא מסוים מסוף שנות ה־70 ועד סוף שנות ה־90, ואז החלה ההידרדרות.
"היום אנחנו לא יכולים להתחרות עם קפריסין ויוון בגלל המחירים, אבל כן עם תל אביב. הייתי בשבת האחרונה בתל אביב. איך העיר הזאת נראית, כמה משקיעים בה. לך תשיג מקום במסעדה. פה מי משקיע? פה אם מישהו בא להשקיע ראש העיר אומר לו 'אני עסוק, אין לי זמן להיפגש איתך'. תאמין לי, אני יודע, זה היה ככה שנים. אבל אני מאמין שבועז מבין את החשיבות של פתיחת בתי מלון חדשים, של הבאה של קהל חזק לטבריה. ואז אולי זה ישנה את התמונה עוד פעם ונחזור לראות אנשים ממלאים את הרחובות ואת הטיילת".
היה עצוב השבוע בטבריה, אבל האופטימיות של יוסף מדביקה גם את הזר שהגיע לבקר רק לרגע וכבר שמע הבטחות מקודמיו לתפקיד. יש לכך כמה גורמים: תנופת הבנייה והמחירים הגבוהים כמו בשאר המדינה אינם מפחידים את המשקיעים ולא את המקומיים מהסביבה, ההתעוררות הספורטיבית עם אירועי ענק בינלאומים שכוללת גם חזרה אפשרית של קבוצת הכדורגל המקומית למרכז הבמה, בתי המלון החדשים והמשתפצים בטיילת שמושכים קהל מהמרכז, ובעיקר האיום המרחף של רון קובי, שגורם לכל הצדדים לעבוד קצת יותר קשה מהפחד שהאיש והטלפון יחזרו. אולי בסוף קובי יהיה רק השליח שהשיג את המטרה עבור העיר שכולם נלחמים עבורה, גם כשנדמה שמחוצה לה לאיש לא אכפת.
"מה שחשוב זה שיישאר פה ראש עיר יהודי אמיתי, לא ערבי ולא כזה שלא אוהב חרדים", תופסת בידו של בועז יוסף תיירת מקומית מקריית גת, "את הדרום כבר איבדנו, אל תאבדו לנו גם את הצפון, אתה חייב לשמור על העיר גם מבנט, אחרת טבריה תיעלם".
יוסף מחייך אליה: "תלכו לטיילת, הילדים ייהנו מאוד". אבל היא לא מתרשמת: "אני קלטתי אותך, אתה פוליטיקאי, אתם כולכם מומחים בלהעביר נושא".
"אני לא פוליטיקאי ואני לא מתכוון להישאר כאן דקה אחת יותר ממה שאני צריך", מזכיר לי יוסף לפני שאנחנו נפרדים, "אבל אני כל כך הרבה שנים בתוך המערכת הזאת, שאני יודע היטב מה אני עושה ואיך צריך לעשות את זה.
"מי יודע, אולי בסוף נצליח במה שאחרים לא הצליחו. וכשנסיים, נעבור לתפקיד אחר במערכת הציבורית. אחרי מה שעברתי ואני עובר בטבריה, אף אחד כבר לא יוכל להפתיע אותי בשום דבר. זה בית הספר הטוב ביותר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו