מדינת אויב מקדמת בחשאי פרויקט של תוכנית נשק להשמדה המונית. מדינת ישראל לומדת על כך כמעט במקרה, ויוצאת למבצע מורכב, חסר תקדים, כדי לחסל את המדען שעומד בראש הפרויקט - יריב אכזר שנחשב למת כבר שנים ארוכות.
מי שמובילים את המבצע הם המוסד, עובדיו וגם אחד הגמלאים שלו, אהוד, שהוחזר בדיוק למטרה הזאת - כדי לנהל את פרויקט Z. הצוות בראשותו הופך עולמות כדי להגיע למדען, ובסופו של דבר עולה רעיון שלא בוצע מעולם, שלכאורה גם לא יעלה על הדעת: להסתייע בלוחם שחולה במחלה סופנית למבצע שאין ממנו דרך חזרה. הרעיון הזה - שמתברר כדרך היחידה לסכל את הפרויקט - הוא מעורר מחשבה אך גם הופך בטן, לדמויות בספר אבל גם לקורא. "אף פעם לא עשינו דבר כזה", אומר ראש המוסד.
על פני 243 עמודים, סוחף "מוות שימושי מאוד" את הקורא בדרמה אנושית ומבצעית, שתכליתה להציל את מדינת ישראל. הוא עובר בדילמות המבצעיות הסבוכות שמלוות את עולם הצללים של הריגול ושל המוסד, על הקסם והסכנות שכרוכים בו יחדיו. אבל ספרו החדש של יפתח רייכר-עתיר, מבוגרי ומפקדי עולם המבצעים המיוחדים, גם חושף את הקשיים האישיים, האהבות, האכזבות ובעיקר הדילמות האנושיות שמלוות את מי שבחרו להתגייס למקצוע הזה, שמוכר לרובנו רק מצפייה בסרטים, ושהמציאות בו - בספר, אבל גם בחיים - באמת עולה על כל דמיון.
"אתוס של הצלת חיים"
רייכר-עתיר בן 72. נשוי ואב לארבעה, וסבא לשישה. נולד בקיבוץ שובל ומתגורר כיום בתל אביב. הוא התגייס לצנחנים ופיקד על הסיירת. אחר כך שירת ופיקד על יחידות מסווגות של חיל המודיעין (כולל תקופה כסגנו של יוני נתניהו בסיירת מטכ"ל), ובמשך שש שנים היה מפקד מערך המבצעים המיוחדים בצה"ל, בתקופה שבה אבו ג'יהאד חוסל בתוניס והשייח' עובייד נחטף בלבנון. בתפקידו האחרון בצה"ל היה נספח ביפן ובדרום קוריאה, ואז עבר למגזר העסקי.
"מוות שימושי מאוד" (הוצאת תכלת) הוא ספרו החמישי. לקורא שאינו בקי בנפתולי עולם הריגול, זה ספר מתח מצוין שנקרא בקלות. אבל מי שמכיר את העולם הזה לא יכול להימלט ממחשבות, מהשוואות, מתוכניות. הדמויות והעלילה אולי פיקטיביות, אבל הרקע שלהן אותנטי לגמרי. לא בכדי נוספה בגב הספר הערה, באותיות מודגשות, שלפיה "הספר אושר על ידי הצנזורה וועדת השרים למתן היתר לפרסומים, אחרי התדיינות ארוכה עימן".
יש סיכוי שהדילמה שעומדת בלב הספר, דרך החיסול של המדען, היתה קורית גם במציאות? שלוחם באמת היה מתנדב לצאת למשימה שאין לו סיכוי לחזור ממנה?
"דיברתי עם לא מעט לוחמים ומפקדים בתהליך הכתיבה של הספר. כל הלוחמים ענו לי במילה אחת: 'בטח'. כל המפקדים אמרו לי שלא היו מאשרים מבצע כזה. חלקם אמרו שהיו מסכימים לבצע אותו כלוחמים, אבל לא היו מאשרים אותו כמפקדים. למה? כי יש לנו אתוס של הצלת חיים, ולא של הקרבת חיים. גם אני הייתי מתנדב כלוחם, אבל לא מאשר כמפקד. או כמו שאהוד אומר בספר - 'לפעמים אני בעד לעשות דברים שאני נגדם'".
את המזימה של האויב הוא משאיר במכוון קצת ערטילאית. גם כדי לגרום לקורא לחשוב, וגם כדי לדלג על המכשלות הביטחוניות. הפתרון, לעומת זאת, צלול ובהיר. "הסיפור הזה בער בתוכי כסופר, משום שהוא מציג דילמה שהיא לכאורה בלתי אפשרית, אבל אפשר לדמיין אותה, ודרכה ללמוד איך המוסד מתייחס לאנשיו ולבעיות שלהם, ולקונפליקטים שבתוכם הם חיים".
המוסד, הוא אומר, משובץ באנשים טובים, פטריוטים ישראלים וישרים, בעלי משפחות, "שמשתמשים בזהות זרה, כפולה, כדי לעשות מעשים שגורמים נזק לאחרים". הדילמות המקצועיות שהוא מתאר - למשל אם לעצור מבצע כדי לסייע לסירת דייגים שטבעה ומשדרת אותות מצוקה - מלוות כל מבצע. "זה לא קרה במציאות, אבל פיקדתי על מבצע החיסול של אבו ג'יהאד, שלפי מקורות זרים הגיעו אליו בספינות של חיל הים. ואם במהלכו היתה עולה סוגיה כזאת, אם לשנות כיוון כדי לסייע לספינה במצוקה - התשובה היתה חד-משמעית לא".
עד כדי כך פשוט? מתעלמים וממשיכים לשוט?
"מתעלמים. אהיה אפילו קצת יותר נוקשה מזה. הצלחת המבצע קודמת להצלת האנשים".
עד לאן אתה מותח את הקו הזה? כי בספר, המוסד מרעיל את הבן של המדען כדי להגיע אליו.
"אם הייתי יושב בקבוצת הדיון של המבצע הזה, הייתי מנסה לוודא עד כמה שאפשר שאנחנו גורמים לנער הצעיר הזה לחלות, אבל שהוא לא ימות מהמחלה. אתה אף פעם לא יכול לדעת במאה אחוז, כי אתה לא עושה לו בדיקות מקדימות כדי לראות שאין לו איזו אלרגיה או משהו כזה. ועדיין, אני חושב שהייתי מאשר את זה".
אתה מביא בספר עוד דילמה שמן הסתם נתקלת בה לא פעם. המוסד מגייס בספר מדענית, שהיא לכאורה משוטה. היא לא יודעת שהיא עובדת עבור המוסד או עבור ישראל. ואתה כותב שהיא לא יודעת מה מצפה לה: שאם יתפסו אותה אולי יענו אותה, אולי יאנסו אותה, אולי יהרגו אותה. כמה אנשים נקלעו למציאות הזאת שלא בטובתם, רק כי מדינת ישראל החליטה שהם חיוניים לה?
"יש הבדל ברור בין היחס ללוחם שלנו, הישראלי, לבין מישהו מהצד השני. על האנשים שלנו נגן בכל מחיר, אבל כשנופל סוכן זר אז מצטערים, סוגרים את התיק ועוברים לסוכן הבא. רשתות של סוכנים נפלו לנו בלי סוף. חלקם גם הוצאו להורג. אני לא חושב שיש איזשהו מפעיל סוכנים שלא ישן טוב בלילה בגלל זה".
אין שום דילמות?
"מובן שיש, אבל אין לנו ברירה. מדינת ישראל נמצאת במאבק קיומי, וכמו שאמר לי פעם איש המוסד ישראל פרלוב, אדם רב-זכויות בתחום הזה של הפעלה - אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות צמחונים. פשוט אין לנו ברירה. אנחנו לוקחים אנשים תמימים, וגורמים להם נזק נוראי שגם עלול לעלות להם בחייהם. זה מחייב אותנו להיות מוסריים, כמעט ברמה של צדיקים. להיות צנועים כדי לעשות את הרע במיעוטו".
יש כאן דבר והיפוכו.
"תשאל אותי אם אני נגד עינויים? כן, אני נגד באופן מוחלט. ועדיין, האם במקרה ספציפי הייתי מאשר עינוי? כן. לצערי, לפעמים אני בעד לעשות דברים שאני נגדם".
"הגבול הוא ביושרה"
עולם הריגול השתנה דרמטית בשנים האחרונות. כבר לא ג'יימס בונד שפועל לבדו (או בקבוצה) מעבר לקווי האויב, אלא שימוש גובר בטכנולוגיות, בשיתופי פעולה, בשליחים שמבצעים את העבודה עבורך כדי שלא תסכן את לוחמיך. המוסד ביצע לא מעט פעולות בשנים האחרונות, על פי פרסומים זרים, אבל כמעט את כולן ביצעו עבורו שלוחים, לא לוחמים כחול-לבן.
זה שונה מאוד מהעולם שרייכר-עתיר גדל ופיקד בו. ועדיין, הוא מאמין, גם אם השיטות המבצעיות מתחלפות - הגורם האנושי נותר חשוב כשהיה. "אם אפשר לא לסכן את לוחמינו ולמצוא דרך אחרת, אני תמיד בעד, אבל לעיתים אין תחליף. בטח שלא למקורות אנושיים שנמצאים ליד, ששומעים, שמקורבים".
העולם שנגלה לקורא של ספרו החדש הוא מאתגר, יצירתי, נועז, אבל גם נטול גבולות - בדמיון ובכסף. אם צריך יאכטה, קונים יאכטה, אם צריך מלונות פאר או חופשות סקי - זה מה שיהיה. הצלחת המבצע היא מעל לכל, ולמענה מותר לעשות כמעט הכל.
רייכר-עתיר מבחין בין אנשי מטה, שחיים בצניעות על פי אש"ל מדויק, קבלות ובקרה קפדנית, לבין העולם המבצעי. "אצל הלוחם המבצעי, השיקול הכלכלי לא קיים בכלל. אתה עושה מבצע, אתה מכין אותו הכי טוב שאתה יכול, ואתה רוצה שהוא יצליח. מדובר במבצעים מסוכנים שהסתבכות בהם היא הרת אסון, ואף אחד לא רוצה להסתבך בגלל שחסכנו איזה 2,000 דולר".
אבל אין לזה גבול.
"הגבול הוא היושרה של האנשים. לעשות מבצע בזול ולחסוך בהוצאות זה שיקול רע. כשעושים מבצע אז מטרת המבצע היא העיקר, ולמענה מקדשים את הכל. מודיעין עולה כסף, הרבה כסף. כשהכנתי את המבצע של אבו ג'יהאד באתי לאהוד ברק, שהיה צריך לחתום על הצ'קים לטובת אמל"ח שהיינו צריכים. אמרתי לו 'שמע, אין מה לעשות'. הוא התפלץ, וחתם".
הוא משוכנע שזה נכון גם בהפעלת מקורות. "כל הסיפור הזה של הסוכנים זה בקושי שעת טיסה של אף-15. ולכן, אם צריך לטוס במחלקה ראשונה או לקבל כסף, שיטוסו במחלקה ראשונה ויקבלו כסף. הרי מקורות בצמרת של מקבלי ההחלטות אצל האויב זה דבר שלא יסולא בפז. תחשוב על אשרף מרואן, המרגל שהיה למוסד במצרים ערב מלחמת יום הכיפורים".
עוד מקצוע שקיים אצלך בספר, ואני תוהה אם יש בו עדיין צורך באותה העוצמה, הוא המחסלים כחול-לבן. כי היום, רוב החיסולים נעשים על פי פרסומים זרים בידי שליחים.
"אני בטוח שהיכולת הזאת חייבת להישמר. כי עלול לבוא יום שבו תהיה לנו מטרה שתהיה מספיק חשובה, ואי אפשר יהיה להשתמש באחרים".
ומדיניות החיסולים ככלל, רלוונטית עדיין?
"בעיניי זאת מדיניות נכונה. קודם כל יש בה צדק, והיא בוודאי הרבה יותר טובה מאשר להטיל פצצה על בית שיש בו 40 אנשים שרק אחד מהם הוא המטרה. היא גם הרבה יותר טובה מאשר לכבוש כפר בלבנון שלפניו יש מכת אש שהורגת רבים, ואולי גם גורמת לאלפי פליטים. אם במקום כל זה אתה יכול לחסל את הראש, זה מוצדק. אנחנו לא מחסלים חפים מפשע או בלתי מעורבים, אלא אנשים שיש להם אחריות למה שהם עושים".
יש שיטענו שהחיסולים האלה לא מובילים לשום מקום. הרגנו את עבאס מוסאווי, וקיבלנו במקומו את חסן נסראללה שגרוע ממנו פי אלף. בתקופתך הרגנו את אבו ג'יהאד, שעשוי היה להיות פרטנר פרגמטי לדו-שיח. בודדים החיסולים שבאמת שינו את פני ההיסטוריה לטובה.
"אנחנו לא מדינאים, אנחנו אנשי מבצעים. תפקידנו ליזום את המבצעים האלה, ולהניח אותם לפתחם של מקבלי ההחלטות, ושהם יחליטו. אני חושב שהעובדה שנסראללה מאוים ומוגבל היא מועילה מאוד".
כמי שהיה במבצעים כאלה לא פעם ולא פעמיים, כמה קשה לשמוע עליהם מהצד ולא להיות חלק?
"בשנים הראשונות אחרי שסיימתי זה היה קשה, כי יכולתי להרגיש בקצות האצבעות את מה שעושים שם. אבל עם הזמן זה מתעמעם. יחד עם זה, אני בן אנוש, ואם היו אומרים לי 'בוא לחפ"ק, תשמע מה התוכניות שלנו ותיתן עצה', לא הייתי אומר לא".
אהוד, הגיבור שלך בספר, אומר שבחיים הוא לא היה שולח לוחם למבצע שהוא לא היה מוכן לבצע בעצמו. זה נכון באופן מוחלט בכל המבצעים?
"זה נכון באופן מוחלט לגביי, וזה אחד הדברים שהיו קשים לי כשעברתי מהצד המבצע לצד ששולח את הלוחמים. כל מפקדי סיירת מטכ"ל עשו מבצעים בעצמם, והם ידעו היטב לאן הם שולחים את הלוחמים שלהם, ולעיתים הם גם הצטרפו אליהם בעצמם כמפקדים - בוגי היה באבו ג'יהאד, ורן שחור השתתף בחטיפת השייח' עובייד".
הדילמה שאתה מביא בספר היא יותר סבוכה - מבצע שאין ממנו דרך חזרה.
"אין מצב שמפקד ישלח לוחם למבצע כזה. קטגורית, זה לא יקרה".
הנושא עולה בספר בוויכוחים ובדיונים בין גיבוריו. לא כולם מסכימים על הדרך שנבחרה, וחלקם אף מנסים לסכל אותה. רייכר-עתיר אומר שדיונים כאלה מתקיימים גם במציאות. "בחלק התכנוני יש בלי סוף חילוקי דעות. גם בחלק של הערכיות יש ויכוחים, שעשויים להגיע לטונים מאוד גבוהים".
לא בכל מחיר
כאמור, רייכר-עתיר נאלץ לעבור דרך חתחתים לא פשוטה עד לפרסום הספר. למרות השנים שחלפו מאז פרש, עברו בעולם המבצעים המיוחדים וחשיפתו לסודות הובילו לבקרה מדוקדקת של כל סיפור ורעיון. "מי שהיה בשירות הביטחון, שמחזיק סודות אמת שעלולים לסכן בני אדם, צריך להיות מאוד רגיש לזה", הוא אומר. "עם זאת, לבוא לאותו אדם - שהוא סוג של אומן, שכתיבה היא אומנותו - ולהגיד לו שהוא לא יכול לכתוב בכלל, זה בלתי סביר. צריך למצוא את שביל הביניים".
ועדיין, הקפידו איתך.
"כי הם רוצים להיות על הצד הבטוח, ועוברים על כל מילה, ושולחים כל עניין לבדיקה בכל מיני מקומות. ב"קיסריה" (אגף המבצעים במוסד; י"ל) התנגדו למשהו שרציתי לפרסם בספר, שהשיק לדעתם לשיטות פעולה שמתקיימות מול אויב מסוים. זה שינה קצת את העלילה.
"יש בכירים ששומרים אצלם דפדפות עם דברים שהם כתבו, ואומרים שזה בכספת. אני לא עושה את זה, ומשתדל להיות זהיר. אני עדיין רואה את עצמי כאיש המערכת, ואם מישהו יגיד לי שאני גורם נזק, לא אכתוב את הספר. יותר חשוב לי לא לגרום נזק מאשר לכתוב עוד ספר".
אבל האויב לא מטומטם. הוא מבין.
"האויב יודע בשביל מה אנחנו באים, אבל לדעתי הוא לא מבין איך אנחנו עושים את זה. תמונת מודיעין, גם של האויב, נבנית מהמון פרטים. לא כדאי לתת להם בחינם דברים שלא חייבים".
