עד החתונה זה יעבור

בעולם שכולו העצמה נשית, קשה להציב את החתונה והמשפחה בראש סולם העדיפויות הנשי כאידיאולוגיה • אבל אז הגיעו "חתונה ממבט ראשון" וגיבורות הסדרה התיעודית "גבעת הנערות"

איור: שמעון אנג'ל

בסוף השבוע הזה תגיע לסיומה העונה הרביעית של תוכנית הטלוויזיה "חתונה ממבט ראשון". בפתיחת העונה מתקיים טקס כאילו־חתונה בין גברים ונשים זרים זה לזו, ששודכו מבעוד מועד בידי מלהקי ריאליטי וצמד פסיכולוגים שמצאו לעצמם דרך מעניינת להשלים הכנסה ולהתפרסם. במהלך העונה אמורים הכאילו־בעל ואישה לבנות מול המצלמות מערכת יחסים, ובסופה - אולי יתקיימו חתונה אמיתית ויחסים אמיתיים בלי ליווי פסיכולוגי, בלי מצלמות ובלי קהל. מתוך 25 זוגות שהשתתפו בתוכנית - אחד התחתן. כל המשתתפים, מלבד אחת, הגיעו לתוכנית אחרי גיל 30. כמעט כולם בעלי מקצועות חופשיים, אינטליגנטים במידה, נאים במידה, ודאי שלא מוזרים או חריגים. כולם הגיעו לתוכנית אחרי שתרמו את שלהם לתופעה ישראלית הולכת ומתחזקת: רווקות הולכת ומתמשכת, עליית גיל הנישואין ועליית מספר הרווקים, שככל הנראה לא יינשאו תחת חופה וקידושין ולא יקימו בית בישראל.


על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2019 אחוז הרווקים בקרב הגברים היהודיים בגיל 49-45 הוא 13%. אצל הנשים - 11%. פי ארבעה משנת 1970 לגברים ופי חמישה לנשים. גיל הנישואים עולה בהתמדה, גם לגברים וגם לנשים, אם כי משתתפי "חתונה ממבט ראשון" כבר עברו מזמן את 27, שהוא גיל הנישואים הממוצע הנוכחי.
אני האדם האחרון שידגים אנינות אריסטוקרטית לנוכח עצם קיומן של תוכניות ריאליטי, וממילא אין טעם להתווכח עם הצלחה מסחרית. ל"חתונה ממבט ראשון" יש בסביבות חצי מיליון צופים לתוכנית, שזה לא המון אבל גם לא מעט בימינו. אפילו ניסיתי לצפות בפרק אחד בעונה הראשונה, אך כמו שאומרים הצעירים: לא התחברתי. הניסיון לקפל נישואים - לא חתונה, נישואים - לתוך מכשיר טלוויזיה, נראה כמו עטיפת צלופן מבריקה שלא מצליחה להסתיר את מה שבאמת עומד מאחורי השעשוע הטלוויזיוני הזה: אומללות נשית.
התרשמתי שהגברים באו לשחק, אבל הנשים רצו לצאת עם בעל ובית וילדים, על אמת. אי־הסימטריה בין המשתתפים היתה עגומה בעיניי, ובעולם יש מספיק צרות גם בלי לצרוך עוגמות נפש יזומות של הזולת. "בנות", לחשתי בעצב לפני שכיביתי את הטלוויזיה, "אני לא חושבת שככה תמצאו חתן". ואז נזכרתי שבסביבה תרבותית ומתקדמת ממש לא מנומס שאישה באמת תרצה להתחתן. נאצל יותר להיות מנכ"לית, נגיד, או רווקה זוהרת בת ארבעים פלוס.


בעולם שכולו העצמה נשית קשה להציב את החתונה בראש סולם העדיפויות הנשי כאידיאולוגיה. בישראל מאבקים אידיאולוגיים שקשורים בנשים התרכזו בשנים האחרונות בתופעת האלימות נגד נשים (שהיא בירידה מתמדת למעשה, כמו כל עבירות האלימות), פתיחת תפקידי לחימה לנשים, התנגדות לאירועים בהפרדה, ללימודים בהפרדה, ייצוג שווה, וכמובן הנושא האולטרה־חשוב של פנייה בלשון רבים נקבה לקהל מעורב.
לא שהמדינה או ארגוני זכויות אדם יכולים או צריכים להפנות את האנרגיות שלהם כדי למצוא חתנים לבנות ישראל, אבל אולי כדאי לתת את הדעת לעובדה שגם אם כבר לא נעים להגיד שאין סתירה בין העצמה נשית לבין הקמת משפחה, ועוד עם גבר מהפטריארכיה, המפעל האנושי היחידני הגדול ביותר הוא לקשור את חייך בחיי אדם אחר, לבנות איתו בית ולעשות איתו כמה וכמה ילדים.
מוסד הנישואים לא זוכה לכבוד רב מצד הפמיניזם בן־זמננו, שכן הוא משעבד לכאורה נשים ומונע מהן להגשים את חלום הדורות להיות מג"ד בשלדג. למעשה, המקום שבו גם גברים וגם נשים זוכים לחופש הגדול ביותר הוא המשפחה. המשפחה היא ממלכה שמתקיימת כאוטונומיה שבה השליטים וקובעי החוקים הם בעל ואישה, אבא ואמא, ובתוך ממלכתם הפרטית אין למדינה דריסת רגל.
אין פלא שכל משטר דיקטטורי טרח להילחם בתא המשפחתי ולנסות להציב מעליו אידיאולוגיות אחרות: ברוסיה הסובייטית עודדו ילדים להלשין על הוריהם, שכן הנאמנות למדינה היתה חשובה יותר מהנאמנות המשפחתית. בארה"ב החליפו שירותי הרווחה של המדינה את האבות, בעיקר בקרב השחורים. יותר מ־60% מהילדים השחורים נולדים למשפחות חד־הוריות. גם האדרת מה שנקרא "אל־הורות" פעלה את פעולתה בעולם המערבי, שסובל מילודה נמוכה - אם בגלל טיפוח האינדיבידואליזם לרמת נרקיסיזם, אם בגלל הפחדות אקולוגיות, ואם בגלל מתירנות מינית. כולנו יודעים למה נכנסת כלה לחופתה, אבל אם היא נכנסת גם בלי חופה - תמיד יימצא הגבר שיוותר על כאב הראש.

בשבוע שבו המשיכו משתתפי ובעיקר משתתפות "חתונה ממבט ראשון" את מסעם אל התהילה ואל הבדידות (שיתחתנו כבר, הלוואי, אמן), הוקרנה ב"כאן 11" הסדרה התיעודית "גבעת הנערות" של כרמל דנגור. הסדרה עוקבת אחרי חבורת נערות בנות 18-13, שעזבו את בתי ההורים והקימו מאחז לא חוקי בשם "מעוז אסתר" בבנימין. הנערות ימניות מאוד, דתיות מאוד ועצמאיות מאוד, אם כי תענוג לראות שגם הן מתקשות בהחלפת גלגל מפונצ'ר, כמו כל בחורה נורמלית.


מה שמאפיין אותן, ונעדר מרווקי ומרווקות "חתונה ממבט ראשון", הוא שכל עצמאות הנעורים שהן מפגינות נובעת לא רק מאינדיבידואליזם, אלא מהעובדה הברורה שהן מחוברות לסיפור שגדול מהן. סיפור יהודי של יישוב הארץ, שמירת מצוות, הקמת משפחה. אחת מהן, אורה הודיה, בת 17, מתחתנת עם בן גילה. הוא בנה לשניהם בעצמו בית קבע, שגם הוא מן הסתם ייהרס בפינוי הבא. אבל גם אם תיאלץ לגור בסופו של דבר במקום אחר - היא תגור בו כמשפחה.
סקר שפרסם בשבוע שעבר מכון המחקר "פיו" מגלה שרק רבע מהאמריקנים בני 18 ויותר רוצים לעשות ילדים בעתיד. רבע לא רוצים בכלל, וחמישית - לא כל כך. עם כל הכבוד לחופש שיש בחיים יחידניים, מדובר באשליה. למדינה ריכוזית קל להתמודד עם יחידים, שכן היחיד חלש ואפשר לשלוט בו בעזרת כסף, ואם לא - קל יותר לדכא אותו, שכן הוא מדוכדך ממילא. משפחה זה עניין אחר. חבריה שואבים אושר וכוח זה מזה. הם זקוקים פחות למדינה - או לתוכניות ריאליטי - שיצילו אותם. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכירi