חיי אוגדה

אוגדת יהודה ושומרון קיימה בשבוע שעבר את התרגיל השנתי שלה. כתמיד, התרחישים שתורגלו היו קיצוניים: ממעבר לחירום שמחייב השתלטות מהירה על שטחי הגדה, ועד להתמודדות עם פיגועי חטיפה מורכבים.

בשונה מתרגילים קודמים, הפעם קיננה במשתתפים התחושה שחלק מהדברים שתורגלו עלולים לקרות במציאות. אין אינדיקציה למשהו ספציפי - לו היתה כזאת היא היתה מסוכלת - אך חיבור של שלל אינדיקציות, והסתכלות מפוכחת לעתיד, מלמדים שהשטח עומד בפני שינוי, ולא בהכרח לטובה. או כמו שסיכם זאת מפקד האוגדה היוצא, תא"ל יניב אלאלוף: "אנחנו נמצאים בפתחו של עידן חדש, שההקדמה שלו נכתבת בימים אלה".

האירוע הדרמטי הוא אובדן המשילות המתמשך של הרשות הפלשתינית. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל יום, בכל גזרה. מעלייה בפשיעה הפלילית (כולל סמים, פרוטקשן וסחר בנשק), ועד לירידה בכמות המעצרים של אנשי חמאס שמבצעים מנגנוני הביטחון של הרשות. התוצאה היא שהגורמים השליליים בשטח מרימים ראש. בחלק מהאזורים בגדה אלה עבריינים, ובאחרים - גורמי טרור.
בראשית החודש מת אחד מבכירי חמאס בצפון שומרון מקורונה. הלווייתו הפכה למפגן כוח המוני של הארגון, כולל הנפת דגלים והתרסה גלויה כלפי הרשות הפלשתינית. אבו מאזן רתח, והדיח בתגובה את כל הצמרת הפיקודית של מנגנוני הביטחון בגזרה. השבוע הוא מינה להם מחליפים, שטרם נכנסו לתפקידם. מצופה מהם להחזיר את המשילות לשטח, אך צריך להיות אופטימיים במיוחד כדי להאמין שזה יקרה.

ירושה כבדה

אבו מאזן חגג ביום שני השבוע את יום הולדתו ה־86. מדינה פלשתינית כבר לא תקום בימיו, אבל דמדומי כהונתו מטילים צל כבד גם על מה שיישאר ממורשתו. עתידה של הרשות לוט בערפל: היא מכורסמת מבחוץ בידי חמאס שצובר כוח ועוצמה, והיא מכורסמת מבפנים כתוצאה מהיריבות על ירושתו של הראיס.
קשה להחמיץ את הדאגה בצמרת הביטחונית בישראל, שמבינה ששום דבר טוב לא יצמח מכך. בהיעדר אופק מדיני, ההגה והיציבות מסורים לצה"ל ולשב"כ. הם שמחזיקים את הביטחון ומבטיחים את השקט היחסי בשטח, והם שעשויים להידרש להחזיק בעתיד את הרשות הפלשתינית בחיים - כדי למנוע מאויביה (שהם אויבי ישראל) להשתלט על יו"ש, כפי שעשו לפני עשור וחצי בעזה.

כפי שפורסם השבוע, ראש השב"כ החדש, רונן בר, נפגש באחרונה עם אבו מאזן ברמאללה. זאת לא היתה הפגישה היחידה של בר בעולם הערבי. ביום ראשון השבוע הוא הצטרף אל ראש המועצה לביטחון לאומי אייל חולתא לפגישות בקהיר, ועוד קודם לכן הוא ביקר בירדן. המפגשים האלה היו חלק מהליך כניסתו לתפקיד: להכיר מנהיגים ובכירים במנגנוני הביטחון המקבילים, במטרה לייצר עימם יחסים אישיים שניתן יהיה להישען עליהם בעבודה השוטפת ובעיקר ביום פקודה.

זה קריטי מול הרשות הפלשתינית. התיאום הביטחוני הציל חיים בעשור האחרון, משני הצדדים. היחלשותם של מנגנוני הביטחון הפלשתיניים היא בשורה רעה לרשות, אבל גם לישראל. היא מטילה עומס נוסף על שב"כ, שמוביל את מאמצי סיכול הטרור. מעצרים שבוצעו בעבר בידי הפלשתינים מבוצעים כעת בידי צה"ל, שעורך 120-80 מבצעי סיכול בשבוע ממוצע (4-3 מדי לילה).
ברוב המקרים הטרור נחשף ומסוכל עוד בשלבי ההיערכות הראשוניים שלו. אבל ההתארגנות שנחשפה באחרונה בשומרון לימדה שיש חריגים. היא צמחה לשב"כ מתחת לאף, תכננה פיגועים גדולים (מפיצוץ מטענים ועד חטיפות) וצברה אמל"ח רב (ממטעני חבלה ועד רובים). עד כה נעצרו יותר מ־40 מחברי ההתארגנות הזאת, שהוכוונה ומומנה בידי חמאס בעזה.

הצד החיובי הוא שהמזימה הזאת סוכלה בטרם יצאה לפועל. הצד השלילי הוא משולש: שמאמצי הטרור של חמאס לא פוסקים והתחכום והתעוזה שלהם במגמה קבועה של עלייה, שהתארגנויות מצליחות לעיתים להתגלגל במשך זמן לא מבוטל עד שהן נחשפות, ושלא בטוח שכל הפרשה הזאת פוצחה. המעוז של חמאס ביו"ש נמצא בחברון, ואילו ההתארגנות הזאת נחשפה בכמה מוקדים בשומרון. החשש הוא שיש התפצלות נוספת שלה, שטרם סוכלה ועלולה להיות מופעלת בעתיד.
בניסיון לחזק את הרשות מנסה ישראל לפעול גם בצירים אזרחיים. השר לשיתוף פעולה אזורי, עיסאווי פריג', ביקר השבוע באוסלו כדי לגייס כסף לפרויקטים אזרחיים. התקווה היא שהעלאת רמת החיים תרחיק את האזרחים מטרור. מאמץ דומה מתקיים מול הרצועה: בר וחולתא דנו עם המצרים בפרויקטים לעזה, שמותנים כמובן בהתקדמות (שלא הושגה) בהסדרה, שמצידה מותנית בהתקדמות (שלא הושגה) בעניינם של גופות חללי צה"ל והאזרחים הישראלים שמוחזקים בעזה.

שדה מוקשים נפיץ

אבל יו"ש אינה יציבה לא רק בגלל הצד הפלשתיני. גם גורמי קיצון יהודיים מרימים ראש. לאחרונה נרשמה עלייה תלולה בהיקף האירועים שזוכים לשם המכובס "תג מחיר": ממסיק הזיתים - עילה קבועה לחיכוך על רקע הוויכוח המתמיד על בעלות על האדמות - דרך פרשת מותו של אהוביה סנדק במהלך מרדף משטרתי, ועד לתחושת הרפיון של גורמי אכיפת החוק כשנדרש טיפול באירועי אלימות של יהודים.

צה"ל פועל בגדה בכוחות מצומצמים יחסית: 12 גדודים, ועוד כמה פלוגות מג"ב. זה מאפשר להחזיק את השטח, ולהתמקד בטרור הפלשתיני. הטיפול באלימות של יהודים מקבל עדיפות משנית, וממילא הוא פחות נוח לצבא. חיילים שמאבטחים יישובים, ולעיתים אוכלים בליל שבת אצל תושבים, נתקלים במי שהם מגינים עליהם כשהם מתעמתים עם פלשתינים. "אנחנו לא טובים בזה", הודה השבוע קצין בגזרה. "זאת עבודה למשטרה, לא לצבא".
אבל המשטרה ביו"ש חלשה, וגם כוחותיה דלים. זה מחזיר את הכדור לצבא. אלוף פיקוד המרכז הוא הריבון בשטח, ומחובתו להגן על מי שגר בו - יהודים ופלשתינים כאחד. מהיכרות רבת שנים עם האלוף החדש, יהודה פוקס, הוא צפוי לעשות בדיוק את זה, גם במחיר של התעמתות עם חלק מהגורמים בשטח. כדי שהוא יצליח נדרשת לו תמיכה ברורה של מפקדיו ומנהליו - מהרמטכ"ל ועד לראש הממשלה - שנמנעים בינתיים מאמירות ערכיות ברורות שעלולות לסבך אותם בשדה המוקשים הנפיץ הזה.

מי שכן מתכוון לפעול הוא שר הביטחון גנץ. אתמול הוא כינס דיון כדי לדון במצב ביו"ש. בדיוק כמו בצד הפלשתיני, גם האופק בצד היהודי לא מבשר טובות. החיכוכים בשטח מתגברים (גם על רקע הקמת חוות חדשות), והאכיפה בירידה. משרד המשפטים, למשל, הגביל מאוד את פיקוד המרכז בהוצאת צווי הרחקה ליהודים - מה שמקרין מיידית על השטח.
המצמוץ הזה חייב להיפסק. לא רק כי מדובר בעניין של חוק וסדר במדינה דמוקרטית, אלא כי הפוטנציאל שלו נפיץ במיוחד. טרור יהודי יוביל בהכרח לעלייה בטרור הפלשתיני, לערעור נוסף במעמדה של הרשות ולהתחזקות של חמאס, ובמישרין - לפגיעה בביטחון של כולנו.