קשה להיזכר מתי לאחרונה הטילה הממשלה סנקציות על עצמה. אבל השבוע זה קרה. בניסיון לקטוע רשומון מתמשך, החליטו השרים להעניש את עצמם ולקצץ בתקציב המשרדים שלא יצייתו להחלטות הרבות מספור של הממשלה לעבור לירושלים. הצעד החריג מבקש לקטוע סאגה בת 44 שנה, שבה מככבים הפרה מתמשכת של חוקי יסוד, החלטות ממשלה שנותרו על הנייר ודו"חות מבקר המדינה שחושפים פער בין מס השפתיים לבין הביצוע בשטח.
המהלך הוא יוזמה של השר לענייני ירושלים זאב אלקין. ממשלת נתניהו דחתה אותה בעבר פעמיים, ורק השבוע, אצל בנט, הוא צלח. מאחורי ההחלטה עומדת מטרה אחת: לצקת ממשות לצמד המילים "בירה שלטונית", שירושלים מתהדרת בו; להעביר לעיר עשרות משרדי ממשלה ויחידות ארציות - כולם סרבני מעבר, ששנים מספקים שלל תירוצים כדי להתחמק מהמהלך. אין מדובר רק בפטריוטיזם ירושלמי, אלא בעיקר בתוספת הכנסה שנתית של מאות מיליוני שקלים לקופת העיר ובבוסטר כלכלי בדמות עשרת אלפים עובדים לפחות.
כבר ב־1977 החליטה הממשלה על העברת משרדיה לירושלים (למעט משרד הביטחון ועוד כמה חריגים) ומאז היא אינה חדלה מלהחליט בעניין, סוג של העתק־הדבק; להצהיר, לדחות, לספק תירוצים, וחוזר חלילה. ב־2007 קבעה ממשלת אולמרט את 2015 כשנת היעד להשלמת התהליך, אבל ב־2014, ממשלת נתניהו העניקה לעצמה ארכה נוספת, עד מאי 2019, תאריך שגם בו לא עמדה.
מדי יום ירושלים הממשלה מפזרת הצהרות חגיגיות בנושא, לא פעם חסרות כיסוי. "התעוררות", סיעת האופוזיציה במועצת עיריית ירושלים, עוסקת בעניין כבר עשור. בלשכתו של היו"ר עופר ברקוביץ מתפקעים קלסרים שמנים מניירת שמתעדת את הסאגה.
ברקוביץ וחברי סיעתו אף עתרו לבג"ץ בניסיון לחייב את הממשלה לבצע את החלטותיה שלה. העתירה הוגשה ב־2019, אך כלל לא נדונה, מכיוון ששופטי בג"ץ נעתרו כבר שלוש פעמים לבקשות דחייה של המדינה. עכשיו, בפעם הרביעית, המדינה מבקשת לדחות את הדיון. ברקוביץ מקווה שהפעם הבקשה תידחה, ושב־6 בדצמבר שופטי בג"ץ ידונו סוף־סוף בסוגיה.
382 מיליון שקלים בשנה
בסיפור המתמשך הזה אין הבדל ממשי בין אופוזיציה לקואליציה בעיריית ירושלים. ראש העירייה משה ליאון ועופר ברקוביץ מדברים פחות או יותר באותה שפה. לפני חודשים אחדים הוקמה בעירייה מינהלת להעברת משרדי הממשלה לבירה, שבראשה עומד סגנו של ליאון, יוסי חביליו. הוא ואנשיו עוסקים במיפוי ובתיעוד המחדל, ובניסיון לנער את המשרדים ולכוונם לירושלים.
חביליו ספר לא פחות מ־200 יחידות ממשלתיות ארציות שנמצאות כיום מחוץ לירושלים. 59 מהן קיבלו פטור מוועדת חריגים, אבל 141 אמורות לעבור לירושלים, או שהגישו ערר לחריגים אך נדחו.
להערכת המינהלת מדובר ב"מינימום של 12 אלף עובדים", שמעבר שלהם לירושלים עשוי להזניק את כלכלת העיר. דו"ח של החוקר נדן פלדמן, שחובר במכון ירושלים למחקרי מדיניות, מגלה אף הוא כי מעברן לירושלים של היחידות הממשלתיות יוכל להניב תועלת כלכלית ישירה בשווי של 382 מיליון שקלים בשנה, ולהביא לתוספת של 9,540 עובדים לעיר לפחות.
"בהיבט ההכנסות", מציין פלדמן, "מדובר בתוספות של יותר מ־50 אחוז מתקציב מענק הבירה השנתי. בהיבט העובדים, מדובר בתוספת של כשליש מסך העובדים במגזר הציבורי בירושלים".
פלדמן ודו"ח מומחה נוסף שהזמינה "התעוררות" מציינים גם גידול שנתי צפוי של עשרות מיליוני שקלים בהכנסות מארנונה; יצירה של מכפילי תעסוקה - אלפי משרות חדשות כתוצאה מגידול בביקוש למוצרים, לבתי עסק ולנותני שירותים בעיר; וכן מעבר לעיר של גופים שונים שפועלים בצמוד לעבודת הממשלה, כמו ארגונים חברתיים ומלכ"רים, חברות לובינג ואיגודי עובדים.
אלא שעד שזה יקרה, הדרך ארוכה. גם ברקוביץ וגם חביליו מחזיקים ברשימת משרדים ויחידות שהדיור עבורם בירושלים כבר מוכן אך המדינה משלמת לכאורה עבורם פעמיים שכירות ופעמיים ארנונה, בתל אביב ובירושלים.
אחת הדוגמאות שגם החשב הכללי באוצר נדרש להן, היא המשרד להגנת הסביבה. המשרד, הן בימי השרה הקודמת גילה גמליאל והן כעת תחת תמר זנדברג, מסרב לפנות את היחידות שלו, ברחוב מנחם בגין 125 בתל אביב, לרבות לשכת השרה, אל המעון בירושלים. "אי־המעבר משית עלויות כפולות על משלם המסים בהיקף חודשי של כ־140 אלף שקלים, ומהווה זלזול בכספי ציבור", כתב במארס 2021 החשב הכללי לאנשי המשרד.
אבל הכסף הגדול של העלויות הכפולות נמצא במשרד הכלכלה. לפי נתוני המינהלת של חביליו, יש למשרד 26 יחידות סרבניות מעבר, שמפוזרות כיום בתל אביב. עבור כמחצית מהן, שטרם עברו, כבר הוכן דיור חלופי בירושלים, אך הן משלמות לכאורה שכר דירה וארנונה כפולים.
הנה עוד דוגמאות ליחידות שאינן עוברות לירושלים: השב"ס, להב 433, אגף התנועה של המשטרה, לשכת הפרסום הממשלתית ויחידות של רמ"י ומרכז מיפוי ישראל. היחידה להנצחת ראשי ממשלה ונשיאים של משרד רה"מ נמצאת ברחוב קפלן 17 בתל אביב. גם משרד המודיעין פועל משם, אף שבאתר של משרד רה"מ הוא רשום כמשרד שנמצא בירושלים.
אלו דוגמאות על קצה המזלג בלבד. ובכל זאת, יש אור בקצה המנהרה: השרה לשוויון חברתי מירב כהן (בעברה חלק מסיעת "התעוררות" במועצת עיריית ירושלים) מעבירה לבירה את הלשכה של הרשות למעמד האישה, ואת היחידה של היועץ הכלכלי למגזר הערבי. כהן אף סגרה את לשכתה במגדל צ'מפיון בבני ברק. באפריל הקרוב, יעברו מתל אביב לירושלים גם משרד הנגב והגליל והמשרד לשיתוף פעולה אזורי. לפני שנים אחדות עברה לעיר הרשות לחדשנות. אלא שמדובר בעשרות עובדים בלבד, מתוך אלפים. טיפה בים.
בטווח זמן של חמש שנים ויותר, מתוכנן מעבר וריכוז של יחידות משרדי המשפטים והחינוך בירושלים ובתל אביב למגדלים שנבנים עבורם בקריית בן־גוריון בירושלים, ומעבר של יחידות נוספות של משרד השיכון לקריית בגין בשייח' ג'ראח. הניסיון מלמד, עם זאת, שבדרך צפויים קשיים. רוב השרים חוששים להתעמת עם העובדים, הוועדים וההסתדרות שלא אוהבים - בלשון המעטה - את רעיון המעבר, בעיקר מסיבות של נוחות.
מנותקים מהמצב הנדל"ני
עופר ברקוביץ מעריך שהעיתוי של ההחלטה להטיל סנקציות על הסרבנים, קשור למועד הדיון שנקבע בבג"ץ, לעוד שבועות אחדים. "זה יצר לחץ", הוא אומר. הוא אינו שבע רצון מנוסח ההחלטה. "היא לא מגדירה זמן גג למעבר", הוא מציין. "זה פתח להרבה פרצות. אנחנו כבר יודעים עם מי יש לנו עסק".
ברקוביץ גם דוחה את הטיעון לפיו אין מספיק שטחים בירושלים. "יש בניינים רבים, קיימים או עתידיים, שמיועדים לשכירות. מי שירצה - יימצא עבורו דיור בבירה, מה עוד שבעתיד הלא רחוק, בנייני הענק של משרד המשפטים בצלאח א־דין ומשרד החינוך בשבטי ישראל יתפנו, והעובדים יעברו לקריית הממשלה".
סגן ראש עיריית ירושלים וראש מינהלת המעבר העירונית יוסי חביליו מקווה שהשינוי בפתח. "כל הממשלות, לאורך כל השנים, דיברו מאוד יפה על העברת משרדי ממשלה לירושלים אבל בפועל עשו מעט מאוד", הוא אומר. "יזמתי את הקמת המינהלת כדי לתרגם הצהרות למעשים. יש לנו הצלחות מסוימות, כמו עם המשרד לשוויון חברתי, אבל לצערי יש עוד משרדי ממשלה שפשוט מצפצפים על החוק ומבזבזים כספי ציבור. במציאות הזו חייבת להיות גישה יותר אגרסיבית כלפי משרדים, כדי שיפעלו בהתאם להחלטות הממשלה והחוק".
גם חביליו אינו מרוצה מהחלטת הממשלה. "הנזק שבהחלטה הזאת רב מהתועלת", הוא סבור, "זה אפילו לא מס שפתיים, אלא יותר אחיזת עיניים. ההחלטה גם מנותקת מאפשרויות הנדל"ן בעיר, ומעניקה בפועל למשרדי וליחידות הממשלה עוד מינימום של 10 שנות דחייה, וזאת לכל הפחות עד שתוכניות הבינוי של מינהל הדיור הממשלתי ייצאו אל הפועל ויבשילו".
ראש העירייה משה ליאון דווקא מברך על החלטת הממשלה ומגדיר אותה "חשובה ביותר". היא מהווה לדבריו "חלק נוסף מקיבוע מעמדה של ירושלים כעיר הבירה וכעיר ממשל". ליאון מציין, עם זאת, שכדי שניתן יהיה ליישם במלואה את ההחלטה - יש להשלים את בינוי המשרדים שאליהם היחידות יוכלו לעבור. "אנו פועלים יד ביד עם הממשלה כדי שזה יקרה".
המשימה אכן אדירה: בקריית בגין במזרח ירושלים מתוכננת בנייה של 200 אלף מ"ר עבור משרדי הממשלה, ובהם יחידות של המשרד לביטחון הפנים ומשרד השיכון. בקריית בן־גוריון במערב העיר מתוכננת בנייה של 443 אלף מ"ר משרדים, 82 אלף מ"ר מהם מיועדים למשרד החינוך שאמור לעבור למשכנו החדש ב־2025.
"שהשרים ייתנו דוגמה"
מי שרואה את הדברים באור שונה לחלוטין הם ועדי העובדים. ארז כהן, יו"ר נציגות העובדים של משרד הכלכלה והתעשייה, אומר שהעובדים והנציגות שהוא עומד בראשה מחויבים לקיים את החלטות הממשלה. אלא שלדבריו, מדובר בהחלטה פופוליסטית ולא מעשית, שנזקיה מרובים מתועלותיה.
"המדינה רוצה לקחת אנשים שגרים במרכז, אנשים שיש להם ילדים בבתי הספר, שכל מעגלי החיים שלהם נמצאים במרכז, ולהעביר אותם בכוח לירושלים. אם זה יקרה - זה יקרה רק בשוליים. הרוב יעזבו את השירות הממשלתי ונאבד כוח אדם מקצועי, הון אנושי ואיכותי, לטובת המגזר הפרטי. כולם יפסידו. חבל".
כהן גם תוקף את הראייה הגורפת שבהחלטות הממשלה. "יחידות רבות שלנו נמצאות במרכז מכיוון ששם הן מעניקות את השירות הכי טוב לצרכנים", הוא אומר, "הרשות לשיתוף פעולה תעשייתי מעניקה שירותים לכל חברות ההיי־טק במרכז - גוגל, מיקרוסופט ואחרות. עשרות פגישות וישיבות איתן נערכות במרכז. אם אני מעלה את אנשי היחידה לירושלים, אני מטיל עונש גם על מי שהם אמורים לשרת אותו".
"תל אביב, ולא ירושלים", אומר כהן, "היא בירת העסקים הלא רשמית של מדינת ישראל. אם אתה רוצה להוציא משם עובדי מדינה - תעביר אותם לשדרות, לירוחם, לקריית גת. אני, כירושלמי לשעבר, אומר לך שאת ירושלים צריך לחזק קודם כל בדיור לזוגות צעירים, בהבאת סטארטאפים ובהשכלה גבוהה. ירושלים חלשה לא מכיוון שיש יחידות ממשלתיות מחוץ לעיר, אלא מכיוון שההרכב שלה - שליש ערבים, שליש חרדים, ושליש חילונים עובדי מדינה - מחליש אותה".
כהן טוען כי "בלאו הכי אין כיום מספיק מבנים כדי לקלוט את העובדים שאמורים לעבור לעיר, אין בירושלים תשתיות, אין מקומות חניה, אין תחבורה ציבורית ראויה. הדרך של עובד שגר במרכז לירושלים תארך שעות רבות. מי יסכים להרעת תנאים כזאת?"
ובינתיים משרדי ממשלה רבים משלמים ארנונה ושכירות כפולים - בתל אביב ובירושלים. זה נורמלי?
כהן: "המינהלת של העירייה מנתחת את הנתונים בצורה אינטרסנטית; כשיש לשכת שר בירושלים ולשכה בתל אביב - זו אכן שכירות וארנונה כפולה, אבל כשיש מרחב עבודה לעובדים, בתל אביב ובירושלים, זה כמו שני מרחבי עבודה בירושלים. אין לי אופציה היום לאחד אותם בבניין אחד". הוא קורא לשרים ולמנכ"לים להעניק תחילה דוגמה אישית, ולהקפיד לקיים את כל הישיבות שלהם בירושלים, ו"רק אחר כך שיבואו לעובדים בתביעה לעבור לירושלים ולהרע את התנאים שלהם".
ב־1949 קיבל בן־גוריון את ההחלטה הראשונה על העברת משרדי הממשלה לירושלים. משרד האספקה והקיצוב בראשות דב יוסף היה הראשון שעבר לבירה. אחריו עלה לבירה משרד הדתות. "האחרים", סיפר לימים שר הצנע דב יוסף, "היו להם תירוצים לדחות את ההעברה". התירוצים נשארו עד היום.
עתה, צריך יהיה לבחון אם ההחלטה על סנקציות אכן תשנה את התמונה. הסנקציות, כך נראה, צריכות להיות מספיק חריפות כדי שוועדי העובדים, שהם המכשול העיקרי, יגיעו למסקנה שהן פוגעות בעובדים יותר מאשר המעבר של המשרדים לירושלים. לא ברור אם בדרג הממשלתי עשו חשבון מסוג זה. ניסוח החלטת הממשלה מלמד שהסנקציות, אם וכאשר, יוטלו בזהירות. ההרתעה, מלמד ניסיון של שנים, קיימת הן מכיוון הממשלה והן מכיוון הוועדים והעובדים. כך שאין ביטחון שגם הצעד הנדיר של סנקציות עצמיות, שעליו החליטה הממשלה השבוע, יזיז את העובדים לירושלים.
