המשורר נתן וסרמן: "אנשים כותבים שירים כהערות שוליים לחיים, וזה לא רלוונטי. הגעת למכרה שבתוכך? תפיק משם זהב"

לנתן וסרמן יש ידיד ושמו חמורבי. ואף על פי שהוא מת לפני כ־3,800 שנה, לדברי וסרמן הוא "מעניין אותי כדמות, הוא אמיתי בשבילי". מערכת היחסים עם מלך בבל, גם אם היא פעילה בדמיונות ובתחושות בלבד, היא חלק מלהיטותו של וסרמן אחר העולם הקדום, ואחר שפותיו האבודות. "זו אש שלא מפסיקה לבעור בתוכי עוד מילדות, מנוע שלא כבה", הוא מודה.
בניגוד לדיאלוג המתמיד של פרופ' נתן וסרמן עם שליטי התקופה העתיקה, נתן וסרמן המשורר כמעט לא מדבר ולא משתייך לקליקה או לקבוצה. הוא אולי המשורר המסעיר והמרתק ביותר בישראל בעשור האחרון, והוא גם אחד החידתיים שבהם. אף על פי ששישה ספרים פרי עטו ראו אור מאז תחילת המאה, הוא מעולם לא התראיין על שירתו, עד לראיון זה. הוא אינו מחזיק בחשבונות ברשתות החברתיות, והפרסומים של שיריו אינם מלווים, כמו אצל רבים מעמיתיו, ברוח גבית של פוסטים ושיתופים. הם פשוט עומדים בזכות עצמם, כמו נציב מלח מעל סדום; קולאז'ים פואטיים שבהם ההיסטוריה והגיאוגרפיה מהתלות זו בזו, דוחסים אינספור תרבויות, יקומים, מרחבים ודמויות לכדי שיר אחד.

מדרזדן ועד עין גדי; מגילגמש המסופוטמי ועד פולנית של בית אבא; ממחמוד דרוויש ועד אפסנאות בבסיס מודיעין צה"לי. הכל מותך בליריקה של וסרמן לכדי גרעין של משמעות וזמן. ולמרות מטען הידע והאינטלקט שהוא מביא עימו אל הדף, שיריו נקראים בבהירות ובנגישות. "סוֹדוֹת הַמִּיתוֹלוֹגְיָה יְדוּעִים לַכֹּל", כותב וסרמן בשיר "מביט בכוכבים" - ונדמה שגם מי שלא שינן את האודיסיאה בילדותו, ילכוד זיכרון או תחושה מן העולם המהפנט, הפוסט־אפוקליפטי, שהוא בורא.
בסוף כל הדברים, כמדומה, וסרמן כותב שירי אהבה; בין בני זוג, בין אבות ובנים. ושירי אהבה, הגם שהם פורצים מארבע רוחות השמיים בו בזמן, מחלחלים לנפשות רחוקות וזרות זו לזו. באחד השירים, מנלאוס, מלך ספרטה, נשלף מן המיתולוגיה ובוכה בתוך רכב, במגרש חניה בעמק המצלבה; בשיר אחר, זוג אוהבים פולש יחד לפוקלנד וללבנון, מנצח קרבות בניקרגואה ובאפגניסטן. "הַהִיסְטוֹרְיָה הִתְקַדְּמָה לְצִדֵּנוּ, מְלֵאַת עֲרֵמָה, שְׁקוּפָה כִּסְטְרִיכְנִין", כותב וסרמן ב"איסט המפטון". "העולם המודרני הוא עולם של גבולות נמסים או קורסים, אבל את ממד הזמן אנחנו לא מצליחים לפענח, לא כתרבות ולא כטכנולוגיה. זה מה שמרתק אותי", הוא אומר.

"לכל אחד יש סבל"

אנחנו נפגשים בבית קפה בקומה העליונה של תיאטרון ירושלים, ברדיוס שבו הוא מתנהל כל חייו. הוא נולד בעיר הזו בשנת 1962, למד בבית הספר אגרון ובתיכון ליד האוניברסיטה. זה כמעט 40 שנה הוא באוניברסיטה העברית, במדור האשורולוגי בחוג לארכיאולוגיה והמזרח הקרוב הקדום, חוקר את ספרות כתב היתדות - בעיקר מן השפות אכדית ושומרית.
הדנ"א הירושלמי של וסרמן מפוענח גם בלי מיקרוסקופ זמין, ניכר בשירים ובהקשרים, ובעיקר בספרו "שחור וכוכב" (כרמל, 2014), מסע בפרוזה שערך בעקבות המשוררת הגרמנייה־יהודייה אלזה לסקר־שילר, שחיה בירושלים המנדטורית ומתה ב־1945. את העיר, אהובתו־שנואתו, הוא מתאר בספר כ"מערבל בטון עקום שאליו נשפכים כתבי קודש וכתבי שטנה, התגלויות נביאים וסקילתם, היעדר האל ודחיסותו".

לאחר שירותו הצבאי עבד בחנות הספרים של הרברט שטיין במרכז העיר. שטיין שאל אותו מדי פעם מה ירצה ללמוד באוניברסיטה. "בכל פעם שעניתי, הוא פסל את הבחירה בטענה ש'אלו שטויות'", מספר וסרמן, "עד שהוא שלח אותי לקבוע פגישה עם חיים תדמור".
לפרופ' תדמור, שבשנות ה־60 ייסד את החוג לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית, לא היה קשה לכבוש את וסרמן בקסמי השפות הקדומות. "בהתחלה עוד חשבתי להירשם ללימודים קלאסיים, אבל הבנתי שיש אנשים בעולם שלומדים יוונית ולטינית מגיל 12, ויהיה לי קשה להתבלט בתחום. אז הלכתי לשפות אחרות".

לאורך כל שנותיו כחוקר, ועוד לפניהן, כתב שירה. את השיר הראשון פרסם, להשערתו, בגיל 11, בשבועון "הארץ שלנו" - אבל ספר פרסם עשורים לאחר מכן, בגיל 40, "שובר הלחם" (הליקון, 2002). מאז ראו אור "שנתיים" (2006), "ואין העולם מקומו" (2011), "סקסוניה, סְפר המדבר" (2014), ו"מנלאוס" (2018). בשנת 2008 זכה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית, ולאחרונה זכה בפרס חיים גורי לשירה עברית מטעם "מקום לשירה". בנימוקים לפרס כתבה ועדת השופטים כי שירתו של וסרמן היא "התכה בין מיתולוגיות עתיקות והיסטוריה, אשר יוצרת מיתולוגיה חדשה, אורבנית, טבעית וירושלמית. זוהי שירה מקורית, אקספרימנטלית, נועזת ונדירה".
הוא בעצמו לא חשב על זה - מדוע ראה אור רק בגיל 40? "היו לי כל מיני תהפוכות אישיות בחיים, ובכל מקרה הביוגרפיה, בעיניי, לא מספיקה בשביל יצירה".

מה זאת אומרת?
"יש לי קרבה גדולה למשורר ישראל פנקס, שגם עורך את ספרי הבא, והוא אמר לי - 'שמע, ביוגרפיה יש לכל אחד'. זו אמירה שנשמעת מזלזלת, אבל היא עמוקה. לכל אחד יש אמא, ולכל אחד יש סבל, אבל ההסתמכות על הביוגרפיה כמנוע יחיד להטיס את המטוס הזה - זה מאפיין את השירה העכשווית, וזה לא מדבר אלי. הביוגרפיה, גם כשהיא קיימת, היא יכולה לפעמים להיות לא אמיתית".

אתה מדבר על הפער שבין כנות לבין אמת. יש מי שקושרים אותן יחדיו ומתעלמים מן ההבדלים.
"הכנות נהיית עכשיו אמת מידה, נייר לקמוס יחיד לאיכות השירה. מעל הכל עומדת היכולת של האדם להוציא את הכאב שלו, את הזהות המינית שלו, את הזהות המגדרית שלו. יש גלישה של פוליטיקה של זהויות לתוך הכתיבה. וכשזה קורה, אני צריך להחזיק טוב את עצמי כדי להמשיך לקרוא את השיר. אין לי סבלנות לזה.

"הביוגרפיה היא לאו דווקא האמת; האמת היא איכות רוחנית שצריך לשאוף אליה, אם תרצה - איכות אלוהית. אנשים כותבים שירים כהערות שוליים לחיים, וזה לחלוטין לא רלוונטי. הם מקבלים עצות לא נכונות לגבי מה שהם מוצאים בתוכם. הגעת למכרה שבתוכך, מה אתה עושה עם זה? אתה צריך להפיק משם זהב, לא להוציא את העופרת החוצה. לעופרת אין ערך".

"המקומיות נותנת כוח עצום"

בשירה של וסרמן, יקומים שונים נפגשים בשורת שיר אחת. ובכל זאת השיר אפקטיבי גם למי שלא יבין את כל ההקשרים. איך ניתן להסביר זאת? "בשירה, כמו בפרסומות בטלוויזיה, יש דברים מסובכים ואבסטרקטיים ואתה אומר - וואלה, זה יפה. אבל בעומק, מה שמניע אותנו הוא רגש", הוא אומר. "במוזיקה, למשל, יש כוח עצום, שאין דבר שמתחרה בו, לדעתי, בכל המוזות. אני תקוע במוזיקה של שנות ה־70 כי גדלתי עליה, והיא מניעה אותי כמו ששום דבר אחר לא יניע. אם לא עולה רגש מתוך טקסט, איזשהו רגש, זה חסר תוחלת.
"שירה היא לא דבר של צורך. לא צריך שירה. מה שצריך זה מזגנים וטילים מיירטים ובטון כדי לבנות בניינים. שיר? לא צריך. המבע השירי הוא דבר שטבוע בנו, כנראה ביולוגית, ופועל בתוכנו על תדר אחר. וכשהוא פוגע, הוא פוגע חזק".

נורית זרחי אמרה פעם שהשירה שלך "מביאה את השורשים עם העץ". ובאמת יש בה מטען יהודי, וסיטואציות ישראליות מאוד, אבל מצד שני התודעה לא מחויבת לשום מקום.
"אנחנו לא יכולים לעקור את השורשים שלנו, אבל אנחנו גם לא יכולים לתחום אותם. זה מה שנהדר במקום הזה, שהוא מורכב ומסוכסך וכל הזמן משתנה. שפת האם שלי בכלל פולנית, התחלתי לדבר עברית מתוך מערכת החינוך. אבל כמו חיים גורי, אני בן המקום, ואין עוררין על כך. אדם שנלקח למחנה מעצר באי השדים, סביר שלא ירגיש בן המקום. כך גם עבד שהועבר מאפריקה לשדות הכותנה של קרוליינה. אבל זו לא הסיטואציה שלנו. המקומיות היא דבר שנותן כוח עצום, וכל המקטרים והגונחים נמצאים כאן מרצונם המלא".
להיות שייך למשהו גדול - למקום, לרוח, להוויה - זו אולי הנקודה שבה רגל אחת של וסרמן ניצבת בעולם המחקר, ורגל שנייה בעולם השירה. לדידו, לתחושת השייכות יש יתרון על הממצאים המדעיים. "אני לא מפריע לאף אחד להרגיש חיבור, ואני לא מצפה שאף אחד יטיף לי אם אני מרגיש חיבור לעולם העתיק. החיבור הוא תודעתי. הטורקים רואים את עצמם כממשיכי החיתים, אבל מה בינם לבין החיתים? כלום. סדאם חוסיין סבר שהוא ממשיכם של נבוכדנצר ושל חמורבי, ואני יכול להבין את זה. שתי הדיביזיות שלו, שירדו דרומה ושחטו את השיעים, נקראו על שמם. וזה כשהוא במפלגת הבעת', שהיתה חילונית במקור".

הוא מספר שסטודנטים שואלים אותו תכופות על אברהם אבינו, "ואני אומר להם - אני לא יודע עליו כלום חוץ מהמקרא, וזה נפלא. נניח שיגלו קבר, ימצאו גולגולת, ויגידו - הנה אברהם אבינו. זה יעזור לנו? זה רק יפחית מעוצמתו. אברהם הוא אבי האומה - גם בשבילי, שאיני שומר מצוות. אני לא רוצה לגלות אם הוא היה מטר שבעים או שהיה לו אף כזה או אחר. זה יגרום לי להאמין יותר באל? בסיפור? לא.
"אין לאום לא מומצא. גרמניה? היא מומצאת יותר מכולם. בדרום צרפת חיו עמים נפרדים, הפכו אותם לצרפתים, דחפו אותם למגירה בכוח. עַם זה עניין תודעתי. ליהודים יש מרכיב גנטי לאומי ברור, אבל זה לא הדבר המהותי. המהות זו התודעה. אז אברהם הוא אבי האומה. נקודה. זה כמו שאתונאי אומר - את אתונה ייסד תזאוס".

להתכונן למכת הקראטה

בשדה הספרות הישראלי, שבו הוצאות לאור כמעט שלא מוציאות ספרי שירה שלא בתשלום, ובוודאי לא משקיעות בז'אנר יחסי ציבור, ההשתייכות לקבוצה או לקליקת משוררים היא כמעט הכרח, בניסיון למשוך תשומת לב. וסרמן מעיד על עצמו שדגל בפנאטיות נגד התופעה, אבל מאז מעט התרכך, ובשנים האחרונות הוא אפילו עורך את כתב העת "כרמל" לשירה.

"היו תקופות שזה נעשה באופן גס, הייתי לא נחמד לאנשים", הוא אומר, "בדיעבד, אני מרגיש לא נוח, כי דחפתי אותם אחורה באסרטיביות". עם זאת, הוא מבהיר: "אין לי בעיה לדבר ואין לי פחד קהל, אבל יש לי בעיה עם ההסמכה העצמית של אנשים. יש הבדל בין פרוזה לשירה. בפרוזה, התחושה היא שכושר השיפוט של רוב האנשים תקין לגביה. אבל בשירה, לא תמיד ברור מה עושים ואיך קוראים. לכן, כותבים רבים מתחילים לדבר על עצמם ועל היצירה שלהם, וזה מדלל את העוצמות של השירה. הרי רוב האנשים מדברים טובות על עצמם ועל כותבים קרובים אליהם, והליטוף העצמי פסול בעיניי, כי הוא עוצר את הכנות והחדות ואת היכולת להתמודד עם קשיים הכרחיים בכתיבה. זה דילול של העיסוק השירי".

מה נחוץ לעיסוק השירי?
"בדומה לסמוראי, שכל חייו מתכונן לקרב - עד שמגיע רגע אחד שבו הקרב קורה - כך גם המשורר מתכונן כל הזמן לרגע שבו השירה תתרחש. לא צריך להפוך את זה ליותר מדי דרמטי - יש גם טכניקות ויכולת, ולפעמים כתיבה מתוך הרגל ואימון, כמו נגינה בכינור. בעיניי, המשורר הוא אדם שמתאמן בשבירת עצים במכת קראטה: לא תמיד זה מצליח לו, אבל הוא כל הזמן מתכונן לכך. וכשאתה מדבר על התהליך, אתה מתרחק מהעשייה".

הוא מספר על גברת מבוגרת שלמדה אצלו פעם בחוג באוניברסיטה, שבפתח השיעור סיפרה לו ש"קראה שיר בעיתון של נתן וסרמן" ותהתה אם זה הוא. "אמרתי לה, לא־לא, יש עוד נתן וסרמן. אבל במהרה הבנתי שהיא קלטה את זה כאמת. לא רציתי לשקר לה. ואז אחרי כמה דקות אמרתי לה, כן, זה אני. לא הרגשתי נעים. אבל בשנים האחרונות ישנה גלישה, פעפוע בין כלי אחד לשני, מבחינת הנכונות שלי לשלב בין התחומים בפומבי".
כחובב קטן מאוד של הרשתות, הוא סולד מהיוזמות האקדמיות להקליט את שיעורי המרצים כדי ליצור מאגר הוראה מצולם. "אני ילד טוב ירושלים ועושה מה שאומרים לי, אבל יש משהו שטני במעשה הזה. היתרון בהוראה טמון בחד־פעמיות שלה, זה קיים ביהדות באופן משמעותי, בעיקר בחסידות - הכוח של הסיפור ברגע שהוא מסופר. בהוראה יש רגע של הארה. הרב אומר משהו, והתלמיד - זה יכול להיות בודהיסט או טאואיסט, ביפן או במאה שערים - פתאום משהו נפתח אצלו. וכשאתה מקליט, אתה גומר את זה".

זה אולי מתחבר לשירה שלך? באחד מספריך אתה מדמה את הסיפור לנחש שאוחז את זנבו בפיו. אמנות אפשרית רק מתוך חוסר יציבות, מתוך כאוס?
"לא רק לא־יציב, אלא אפילו מעורער. אמנם יש שירה גדולה שנובעת מתחושה של ביטחון וסדר, למשל האודיסיאה, אבל שירה מודרנית זקוקה למשהו לא צפוי. כמו להבחין לפתע בחלון, ולהשקיף מבעדו אל נוף שלא ציפית לראות. הורסים לך את הבית, בונים תמ"א 38, ופתאום הכל נראה אחרת. לדעתי, זה מה ששירה צריכה לעשות - להשיב רוח, להזרים אוויר".

אתה חושב שהשירה מבקשת לשלוט בחיים? ללכוד את הזמן החולף ולמסגר אותו?
"לתפוס את החיים אי אפשר. גם את המוות לא ניתן לנצח, אבל יש יותר היגיון, לכאורה, לנסות לשלוט במוות מאשר לשלוט בחיים. כי שליטה בחיים פירושה סיומם. אם אני מבין נכון את השירה, היא מנסה להיכנס פנימה, לתפוס את החיים כמו גלשן על הגל. בגלל זה אני כל כך נמשך לממד המיתולוגי, שהוא סוג של עיסה, או תנועה של חומר, של קיום, של הוויה, שכל הזמן מתרחש. העולם המיתי הוא עולם של קישוריות, והוא נמצא על העין שלי כמו קטרקט. ה'וירטואל ריאליטי' שלי זה איזה קול, שקופץ הלוך חזור לתוך הספֶרה המיתית".

אוסף לחשים מאגיים

יש פער בשפת הגוף של וסרמן כשהוא מדבר על כתיבת שירה, לעומת דיון במושאי מחקריו. כשאנחנו עוברים לדבר על כתב יתדות הוא מתרווח בכיסא, מרגיש בבית.

מהו בעצם כתב יתדות, ולמה הוא נעלם מהעולם?
"כתב יתדות התקיים במשך 3,000 שנה. הטקסט האחרון המתוארך שכתוב במסורת זו הוא שנה אחרי נפילת מצדה, סביב 70 לספירה. בדרך כלל הכתב נעשה על לוח בגודל של קופסת סיגריות, אבל יש לוחות גדולים יותר. למה המסורת הזו נעלמה? כי כתב היתדות היה חלק מתרבות. וברגע שהבבלים הפסיקו להיות בבלים והתחילו להיות משהו אחר, בהתחלה הלניסטים ואחר כך ארמים ואז ערבים, התרבות השתנתה ואיתה הכתב".

אז זה לא עניין של פריצת הטכנולוגיה?
"לא, זו מסורת, כי כתב ותרבות שזורים זה בזו. זה לא שהמסופוטמים המסכנים חיכו אלפי שנים, ואז, בערך אלף לפני הספירה, הביאו להם את האלף־בית והם אמרו, אה־מחייה. ממש לא. עד היום בבוקר, אם קראתי נכון באינטרנט, שולטת בעולם מדינה שלא כותבת אלף־בית - קוראים לה סין. הסינים לא חושבים לרגע להחליף את הכתב שלהם, הבלתי אפשרי לטעמנו".

כיום, הוא מספר, יש כחצי מיליון כתבי יתדות במוזיאונים בעולם, "הקדום ביותר הוא מ־3,100 שנה לפני הספירה. יש לנו כמות מופרעת של טקסטים". הוא עצמו עוסק ב"כל מה שהוא ספרות, על דרך השלילה: לא כלכלה, לא משפט ולא טקסטים טכניים־רפואיים. מה כן? מיתוסים, תפילות, לחשים מאגיים. כתבתי עכשיו ספר על מאגיה שייצא לאור בגרמניה. זו ספרות חכמה וענפה, נפלאה, קרובה לספרות המקראית. אני לא חוקר פרפר אחד שגדל בדרום אוסטרליה; אני חוקר הר, היסטוריה ששינתה את העולם. ואני עושה מאמץ להנגיש אותה".

איך עושים את זה?
"זה בעייתי כי זה חוזר לאופי הסנובי שלי, אבל הנה, אני מפרסם בקרוב ספר שהוא אוסף של לחשים מהעולם הקדום, וגם ישנן אנתולוגיות של ספרות מסופוטמיה".
במדור שלו באוניברסיטה סופרים סטודנטים על שתי כפות ידיים, אולי שלוש, אבל הוא מבהיר שבניגוד לכותרות על היעלמות מדעי הרוח - הוא פוגש מערכת שמבינה את חשיבות התחום. "יש חשיבות רבה ללימודי יתדות ואשורולוגיה, ואני פוגש הבנה עמוקה לגבי זה. נכון, העברית קרובה לאכדית, ואנחנו ארץ המקרא, אבל האמת היא שזה בגלל שהעניין מוטמע באנשים, בפקידים, שאנחנו רגילים לזלזל בהם ולכעוס עליהם. בעומק המציאות, כפי שאני חווה אותה באוניברסיטה משנות ה־80, אני לא חש שהתחום מאוים".

כמה אנשים בעולם עוסקים בתחום שלך?
"כמוני, חוקרים הארדקור עם הידיים בתוך לוחות כתב היתדות, יש אולי 200 בכל העולם. זו קבוצת ייחוס ברורה. אנחנו כמו מטפסי קירות, מקצוע קצת אולימפי שבו מגיעים לכנסים ואתה מזהה - זה הסובייטי, זה השבדי".

אילו שפות מסתתרות אצלך בראש?
"בתחום המחקר, אני עוסק בעיקר באכדית ובשומרית. בשפות מודרניות אני מסתדר עם עברית, אנגלית, צרפתית, פולנית, גרמנית. חמש שפות. לא מציאה גדולה".

ואיך השפות העתיקות, המתות, משתלבות בשפות החיות שלנו?
"יש מילים רבות בעברית שמקורן באכדית, וכמובן בלשון המקרא יש מילים אכדיות. המילה 'עיר', למשל, היא מילה שומרית, וזו שאלה גדולה איך היא התגלגלה לעברית. גם המילה 'שיר' היא בשומרית. 'אדריכל' - מקורו באכדית. המילה מלח - SAILOR, מקורה בשומרית, שהגיעה דרך אכדית לעברית. השילוב בין עברית לאכדית הוא הרבה יותר חזק מאשר מילים. אוצר השורשים המשותף הוא עצום. יחד עם הארמית, וכמובן הערבית, אנחנו נמצאים במשפחה עשירה ונהדרת". 

נתן וסרמן

בָּרֵאשִׁית
לֹא הָיָה אוֹר וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיֹּאמַר שֶׁיְּהֵא,
אֲבָל אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת מָה קוֹרֶה.
הָיָה קָרִיר, אוּלַי קַר, וְהֵם עָמְדוּ בָּעֲרָפֶל,
אִישׁ לֹא צָעִיר, לֹא מֻכָּר, וּמוּלוֹ אִשָּׁה צְעִירָה,
יְרֻקָּה־כְּחֻלָּה, כַּאֲגַם סֵוָאן בְּאַרְמֶנְיָה שֶׁעוֹד לֹא נֶאֱגַם.
נְקָבִים וּשְׁקָעִים מָלְאוּ מַיִם וְאֵד. הָעוֹלָם הִתְנַדְנֵד.
הֵם דִּבְּרוּ בְּשָׂפָה בְּלֹא דִּקְדּוּק וְקוֹלָם הִדְהֵד.
הָיוּ אֵלֶּה הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, לְבַדָּם, בָּרֵאשִׁית,
זֹאת אוֹמֶרֶת בַּהַתְחָלָה, לִפְנֵי הַיְּדִיעָה, לִפְנֵי הַנְּפִילָה.
הַשָּׁמַיִם הֵסִיר אֶת כִּתְרוֹ וְהָאָרֶץ פָּשְׁטָה שִׂמְלָתָהּ,
וְהֵם הֵסִיטוּ אַבְנֵי מַיִם חֲבוּיוֹת וְשָׁכְבוּ בְּגֻמָּה עֲגֻלָּה,
וּבְלֵית בְּרֵרָה, לְלֹא כִּוּוּן אוֹ מַטָּרָה, נָעוּ וְחָדְלוּ,
וְשׁוּב זֶה קָרָה. שִׁבְעָה יָמִים וְשִׁבְעָה לֵילוֹת
בַּת קוֹל לֹא קָרְאָה, וּבַת עַיִן לֹא רָאָתָה, וְהֵם הִבִּיטוּ זֶה בָּזוֹ,
שְׁמוּרָה מוּל שְׁמוּרָה, וּתְהוֹם נִפְעֲרָה בֵּינֵיהֶם וְנִסְגְּרָה,
וְרוּחַ חָלְפָה מֵעֲלֵיהֶם וְחָזְרָה, וְהֵם דִּבְּרוּ כְּדַבֵּר עָנָן
אֶל עָנָן, הֲבָרָה וְעוֹד הֲבָרָה, וְהַחֲשֵׁכָה הִתְבַּהֲרָה,
וּכְנַף שָׁמַיִם נֶאֶחְזָה בְּפַאֲתֵי אֶרֶץ, וְהֵם נֶאֶחְזוּ זֶה בָּזוֹ
כְּאַנְקוֹל בְּאַנְקוֹל וְהִתְכַּסּוּ בִּשְׂמִיכַת מְצוּלָה.

כְּבָר אָז, בַּגַּן הַיָּרֹק־כָּחֹל, כְּשֶׁהַיּוֹם הָיָה שָׁוֶה לָאֶתְמוֹל,
יָדַעְתִּי שֶׁאִתָּךְ אֶשְׁכַּח שֶׁעָלַי לְצַוּוֹת עַל הָעֵשֶׂב לִצְמֹחַ,
עַל הַדָּגִים לִשְׂחוֹת, וְכִי צָרִיךְ לָתֵת לַדְּבָרִים שֵׁמוֹת.
כִּי פָּגַשְׁתִּי בָּךְ, וְהָיִיתִי שֶׁלָּךְ, כְּאֶבֶן הַצּוֹלֶלֶת בְּמַיִם,
וְלֹא אָמַרְתִּי דָּבָר, וְכָךְ זֶה נִשְׁאַר, הָאוֹר חֲסַר הָאוֹר,
הַיָּרֹק, הַכָּחֹל, וְהַצַּעַר.

בחניה
בַּשַּׁחַר נֶעֱלֶמֶת אַרְטֵמִיס בֵּין הַמְּכוֹנִיּוֹת הַחוֹנוֹת.
הוֹ, אֵלָה, הוֹפִיעִי אֵלַי מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ הַמְּכַסֶּה
אֶת יַעֲרוֹת הַגֶּשֶׁם הַמְּרוּטִים שֶׁל רְחַבְיָה.
הַרְעִידִי אֶת מֵיתַר קַשְׁתֵּךְ וְאֶשְׁמַע אֶת צְלִיל הַמְּצִיאוּת.
אֲנִי עוֹמֵד אָבֵל, מוּכָן לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ, שְׁתֵּי בִּרְכַּיִם, לַעֲצֹם עַיִן
אַחַת, שְׁתֵּי עֵינַיִם, אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל, אֲבָל מוּכָן לִשְׁתֹּק,
לֹא אֲסַפֵּר מָה קָרָה, אוֹ מָה רָצִיתִי שֶׁיִּקְרֶה. לִי. לָךְ.
אִם שׁוּב תַּעַמְדִי עֵירֻמָּה מוּלִי, אֵלָה, אָסֵב מַבָּטִי.
אִם תִּתְלַבְּשִׁי וְתֵצְאִי אֶל הַשָּׁמַיִם וְתַמְשִׁיכִי לִשְׁקֹעַ,
לֹא אַמְתִּין לְבוֹאֵךְ, אֲבָל בּוֹאִי אֵלַי,
חִרְתִי עַל מִצְחִי אֶת שְׁמֵךְ כְּמוֹ עַל פְּלַסְטֵלִינָה,
גַּלִּי לִי, בְּתוּלָה, אֶת סוֹד הָעִבּוּר,
הִדְפִי אוֹתִי אֶל הַבַּיִת הַסָּגוּר.

בַּשְּׁבִיל מֵעַל עֵמֶק הַמַּצְלֵבָה נוֹבְחִים כְּלָבִים
עַל תַּנִּים לֹא נִרְאִים שֶׁחוֹזְרִים לְמִרְבְָּצָם.
מֵנֵלָאוֹס מַבִּיט בַּתְּרִיסִים הַמּוּגָפִים שֶׁל הַבַּיִת שֶׁעָזַב.
עַמּוּד הַשַּׁחַר עוֹלֶה עַל רְחוֹב עַזָּה, דֶּקֶל פּוֹרֵשׂ כַּפּוֹתָיו,
עֵץ חַד־פְּסִיגִי שֶׁאֵינוֹ בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁסַּנְסִנָּיו נוֹטְפִים גֶּשֶׁם,
שֶׁשָּׁרָשָׁיו מְחַפְּשִׂים אֲדָמָה אַחֶרֶת וְדוֹחֲקִים בָּאַסְפַלְט לְהִשָּׁבֵר.
הוּא נִכְנָס לַמְּכוֹנִית שֶׁהִמְתִּינָה לוֹ כָּל הַלַּיְלָה, חַלּוֹנוֹתֶיהָ,
כָּךְ נִדְמֶה, גּוֹעִים בְּבֶכִי.
מתוך "מנלאוס" (כרמל, 2018)

מלכת שבא
אִשָּׁה בְּהִירָה יוֹשֶׁבֶת לְיַד אִישׁ אָפֵל.
שְׁנֵיהֶם עַל כִּסְאוֹת בַּרְזֶל. סְמוּכִים
זֶה לָזֶה תַּחַת חַלּוֹן הַפּוֹנֶה אֶל הַגַּג.
הָאֲפֵלָה מִתְקַמֶּרֶת סְבִיבָם וְאוֹגֶרֶת צֵל.
נְשִׁימַת עֲלֵי הַמּוֹנְסְטֶרָה לַחָה וּכְבֵדָה.
הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה נִמְלָאִים אֹשֶר וַחֲרָדָה.
הָאִשָּׁה מוֹשִׁיטָה לָאִישׁ הָרָחוֹק אֶת יָדָהּ.
הָאִישׁ מַעֲנִיק לָאִשָּׁה מֵחָכְמָתוֹ הָאֲבוּדָה.
הָאִישׁ מִתְכּוֹפֵף אֶל הָאִשָּׁה כְּמוֹ בַּחֲדַר כֹּשֶר.
הָאִשָּׁה מִתְמַתַּחַת אֶל הָאִישׁ כְּמוֹ בַּחֲדַר הַלְבָּשָׁה.
כְּבָר אֵין בֵּינֵיהֶם כָּבוֹד וַעֲדַיִן אֵין בֵּינֵיהֶם בּוּשָׁה.
הָאִשָּׁה מֵינִיקָה אֶת הָאִישׁ מִן הֶחָלָב שֶׁבְּלִבָּהּ.
הָאִשָּׁה קָמָה וְשָׁבָה לְבֵיתָהּ וְהוּא נוֹתָר כַּאֲשֶׁר בָּא.
וְהוּא נוֹתָר לְבַדּוֹ וְטַעַם הֶחָלָב מִתְקָרֵר בִּגְרוֹנוֹ.
הוּא נוֹתָר וְטַעַם לִבָּהּ שׁוֹקֵעַ בְּזִכְרוֹנוֹ.
וְכָךְ חוֹשֵׁב לוֹ שְׁלֹמֹה: מַה לִּי וְלִשְׂדוֹת בֵּית לֶחֶם?
מָה רְחוֹקָה יְרוּשָׁלַיִם, מַה קְּרוֹבָה אֶרֶץ שְׁבָא.
זֶה יָדוּעַ: מִי שֶׁבּוֹנֶה מִקְדָּשׁ מִשְׁתַּגֵּעַ מֵאַהֲבָה.
מתוך "סקסוניה, סְפַר המִדבר" (מוסד ביאליק, 2014)