אז יש תקציב, ועכשיו מה?

שבועיים עברו מאז העברת התקציב והבטחות ראשי הקואליציה כי מעתה תקדם הממשלה את ענייני המדינה - ועיקר פעילות השרים עברה לרשתות החברתיות, ובראשן פייסבוק. כל פעילות שגרתית - סיור בשטח, השלמת פרויקט שהחל בכלל בממשלה הקודמת - זוכה מייד לסט צילומים, כיתוב מרגש וסיומת מהדהדת: "באנו לעבוד!", "עובדים בשבילכם!", וכיוצא באלה. מחוץ לעולם הדיגיטל המציאות הפוכה. כבר שבועיים שהממשלה משותקת, אפילו יותר משהיתה לפני התקציב.

השבוע אמנם היה לרה"מ נפתלי בנט ולשר החוץ יאיר לפיד רגע של נחת, כאשר המאמצים הדיפלומטיים - שנעשו בחשאיות ובצנעה מול הטורקים - הסתיימו בהחזרתם של בני הזוג אוקנין לישראל ביום חמישי לפנות בוקר. אבל בכנסת לא יתנו להם להתענג יותר מדי זמן על ההישג. לקואליציה אין רוב להעביר החלטות ממשלה שגרתיות שאמורות להיות מתורגמות לחוקים. ביום שני המליאה עבדה שעתיים ונסגרה לאחר שהממשלה רוקנה את כל סדר היום. ביום שלישי עברו חוקים רק בהסכמה עם האופוזיציה. ביום רביעי אושרו הצבעות של האופוזיציה, לפעמים בלי התנגדות הממשלה.

זה לא ישתפר. להפך. כל עוד הממשלה בהרכבה הנוכחי - השטף רק יגדל. כל חבר כנסת שיודע שעתידו לא ממש לפניו, ינסה לבלוט באמצעות חוקים שנויים במחלוקת. שרן השכל הצטרפה השבוע לאווירה הכאוטית כאשר הודיעה כי אם לא יקדמו את הלגליזציה של הסמים כפי שהיא תובעת, תצביע נגד הממשלה. שבוע קודם לכן היה זה מיכאל ביטון, שחשב שיהיה שר אבל מצא את עצמו רק יו"ר ועדה, שהודיע שיתנגד לחוק נתניהו הקובע כי מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לקבל מנדט להרכבת ממשלה. שלא לדבר על רע"מ שעושה דין לעצמה כבר חודשים, ולמרות עשרות המיליארדים שקיבלה בתקציב שעבר, רק מגבירה את קצב דרישותיה ואיומיה.

גם ראש הממשלה העביר את מרכז הפעילות לפייסבוק. בנט, שבזמן זה, אחרי ארבעה חודשים בתפקיד, כבר היה צריך לבנות לעצמו שם ותדמית של מנהיג - פשוט לא מצליח לעשות זאת. אפילו אהוד אולמרט, העסקן האפור ונטול הכריזמה, הצליח לשוות לעצמו חזות של ראש ממשלה בתוך זמן קצר, להרגיל את הציבור שבחירתו לתפקיד אינה כה מופרכת כפי שוודאי חשב לפני שהתיישב על הכיסא הרם בעקבות נפילתו של שרון, ואף לזכות במספר מנדטים גדול דיו כדי שיוכל להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה בזכות עצמו. גם את שרון עצמו רומם הכיסא יותר מכל דבר אחר. מברירת מחדל בבחירות לראשות הליכוד, שנערכו בהיעדר נתניהו שבחר לוותר, הפך לראש הממשלה הפופולרי ביותר בעשורים האחרונים, והוביל את הליכוד מ־19 מנדטים ל־38.

בנט הוא הראשון שלא מצליח לבנות את מנהיגותו למרות הכיסא, הלשכה והתפקיד. מעמדו הציבורי ממשיך להיות דל, ומספר המנדטים של מפלגתו ממשיך לדשדש. בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה בסקרים, ממשיך בנט לקבל מספרים נמוכים, שלא לומר אפסיים, כפי שהיו לפני שהתמנה לתפקיד. זה לא מצב טבעי, כי אחרי כמה חודשים הציבור כבר היה צריך להתרגל ולהפנים, אבל אולי כל המציאות שבה בנט ראש הממשלה אינה מצב טבעי. פוליטיקאים מפירים הבטחות על ימין ועל שמאל, עד הרגע שההגזמה הופכת לפרועה מדי, שכבר אי אפשר לקבל את השקר ולהכיל אותו.

תן לי ולא אתן לך

בכירים בימינה אומרים בשיחות סגורות כי אחרי שישלים בנט את כהונתו, לא יישאר לתפקיד שר בממשלה בראשות לפיד. לדבריהם, בנט ינסה למנוע את הרוטציה או שיפרוש מהפוליטיקה. על פי ההסכם הקואליציוני, בעוד יאיר לפיד מכהן כראש הממשלה החליפי ושר החוץ, בנט אמור בעוד שנתיים לכהן כשר הפנים. זה לא יקרה, אומרים בימינה, במצב כזה לא יהיה לבנט מה לעשות בממשלה והוא יעדיף לפרוש בשיא.

עושה רושם שהחלק המרכזי־שמאלי בקואליציה - יש עתיד, העבודה ומרצ - לא זקוק עוד לבנט, כפי שמעידה היוזמה לשינוי מפת העדיפויות הלאומית. הסרת התנחלויות והוספת יישובים ערביים - שמקדמת מפלגת העבודה במין אובססיה משונה - או ההתבטאויות של מרב מיכאלי על הרכבת הקלה בשבת (אף על פי שתחלוף לפחות עוד שנה עד שהרכבת הראשונה תניע נוסעים על הפסים), הן עדויות לתהליכים הללו בממשלה.

ברע"מ כבר איבדו לגמרי את הרסן. תאבונה של המפלגה הערבית הראשונה אי פעם בממשלה לא יודע שובע. חוק החשמל, שממילא שערורייתי ולא ייאמן, המעניק חיבור חשמל לבתים לא חוקיים, תוך עקיפת סדרי שלטון והסדרים בטיחותיים מינימליים - אושר בממשלה בשל דרישת רע"מ, אבל לאחר אישורו גילו במפלגה שהוא לא נותן את המענה הדרוש להם לכל חריגות הבנייה הערביות ברחבי הארץ ושינו אותו, ללא עדכון או תיאום. כשהדבר נודע לאיילת שקד היא זעמה, אבל בכיפופי הידיים האלה בינה לבין רע"מ די ברור מי ינצח.

בימים האחרונים, כשתחושות ההתפרקות באוויר נעשו סמיכות וקודרות, ניסו ראשי מפלגות הקואליציה לגבש עסקת חבילה. לסכם מראש על כמה הישגים לצד הימני, בעיקר בתחום הבנייה בהתיישבות, ועל כמה הישגים לצד השמאלי, בעיקר בתחום קידום המו"מ המדיני. כך כל צד ייאלץ לבלוע כמה צפרדעים ולהתהדר בכמה נוצות, במקום האלטרנטיבה שבה כולם דורכים זה לזה על הרגליים ותוקעים הכל.

רשימת ההישגים הועלתה על הכתב. מלכתחילה כל צד לא הלך על מהלכים מרחיקי לכת. גם הרשימה היתה אמורה להיות צנועה. ארבעה־חמישה סעיפים לכל צד. לא יותר. זאב אלקין ואיילת שקד מצד אחד. מרב מיכאלי וניצן הורוביץ מהצד השני. אבל אחרי כמה ימים של מגעים, עסקת החבילה התפוצצה. הפערים בין הצדדים גדולים מדי. הצד הימני היה פריך מעט יותר וגילה יותר גמישות. משמאל לא היו מוכנים לתת יד להתחלות בנייה ביו"ש, ויצאו מהחדר.

בשלט רחוק

שגרירת ארה"ב באו"ם, לינדה תומאס־גרינפילד, מעולם לא ביקרה בישראל. ביוזמת השגריר הישראלי גלעד ארדן, הגיעה השבוע לראשונה ארצה ובחנה מקרוב את המציאות המורכבת, הקונפליקטים האזוריים וגם את ההיסטוריה והמורשת, המתנקזים לשטח גיאוגרפי מיקרוסקופי במונחים אמריקניים. במסגרת הביקור פגשה את צמרת ההנהגה בישראל: נשיא המדינה הרצוג, ראש הממשלה בנט, שר החוץ לפיד, שר הביטחון גנץ וגם שרת התחבורה מרב מיכאלי. איש מהם לא ממפלגתו של המארח, גלעד ארדן, שנלווה אליה לאורך כל הסיור, ושבמהלך כהונתו כשגריר באמריקה התחלף השלטון ומפלגתו עברה לאופוזיציה.

כמו שהמציאות במזרח התיכון מורכבת, כך גם המציאות של ארדן. אלה שמינו אותו כבר לא בתפקידם, וחבריו לליכוד - שאיישו תפקידי שרים כשהמריא לניו יורק - עברו בינתיים לאופוזיציה. עם הקמת הממשלה החדשה הודיע לבנט כי הוא מבקש לעזוב מיידית את תפקידו כשגריר ישראל בוושינגטון ולהמשיך רק בתפקידו הנוסף כשגריר באו"ם. יש הבדל גדול בין שני התפקידים. בוושינגטון על השגריר להיות יד ימינו של ראש הממשלה, ולקדם את המדיניות שאותה הוא מוביל מול גורמי הממשל. זו עלולה להיות בעיה כאשר אינך מסכים לאותה מדיניות, בפרט בנושאים מרכזיים כמו איראן, הנעת התהליך המדיני ופיתוח ההתיישבות.

באו"ם אין הרבה הבדל בין הממשלות. כל הממשלות היו נגד החרם, פעלו לווטו אמריקני במועצת הביטחון, הדגישו את הסכנה שבתוכנית הגרעין האיראנית והתנגדו לשיתוף פעולה עם מועצת זכויות האדם. במרחב הזה לארדן נוח לפעול, גם אם הדבר מקשה עליו לעסוק בפעילות פוליטית אינטנסיבית כמו יתר חברי הליכוד.

כרגע נתניהו חזק, ופרט לאדלשטיין אין כנראה מי שיקרא תיגר על מנהיגותו. הפריימריז לראשות הליכוד לא נראים קרובים, אבל בעוד שנה או שנתיים הדברים יכולים להיראות אחרת. אם מצבו של נתניהו יתערער, מה שנראה כרגע בלתי סביר, גם אלה שכבר הודיעו שלא יתמודדו ימצאו את ההסברים הנכונים שיצדיקו את החלטתם לעשות זאת. במקרה כזה, או אם יפרוש נתניהו - מה שגם נראה לא סביר - ישמש ארדן ציר מרכזי בהתמודדות על ההנהגה הבאה של הליכוד. בעוד ישראל כץ, ניר ברקת, יולי אדלשטיין, צחי הנגבי, ואולי גם יואב גלנט ואבי דיכטר - נמצאים קרוב ללב ההתרחשות הפוליטית וקרוב לגוף הבוחר, ארדן צריך לעשות הכל בשלט רחוק. הוא צובר ניסיון מדיני ודיפלומטי שאין לאחרים אבל נעדר מחתונות ומאירועים - עניין חשוב לא פחות.

אם יוקדמו הבחירות לראשות הליכוד, מה שלא נראה כרגע בשל התנגדות פנימית, ארדן לא יקצר את שהותו בניו יורק כדי לשוב להתמודד. הוא גם יודע שלא יצליח לנצח את נתניהו. אבל, כאמור, דברים יכולים להשתנות. בשנתיים שנותרו לו בתפקיד ינסה השגריר באו"ם לפצות על המרחק מהפעילים באמצעות פעילות מדינית והישגים בזירה הבינלאומית, להיות מספיק קרוב לבנט על מנת שלא יעלו אצלו הרהורים להחליפו טרם הזמן או לצמצם את פעילותו, ובמקביל להיות מספיק מרוחק על מנת שלא ייחשד בעיני הפעילים כמי שמעניק לגיטימציה לממשלה הנוכחית.

ארדן בונה על הפופולריות שלו וההיכרות העמוקה עם השטח הליכודי, שהביאו אותו למקום הראשון והשני בפריימריז. רק פעם אחת הגיע למקום השלישי, אחרי הקדנציה כשר ביטחון הפנים. את הכתם שהדביקו לו בעקבות מינויו של אלשיך למפכ"ל לא הצליח למחוק. וזאת אף שהמועמד שלו היה בכלל גל הירש.

בתמיכת הנשיא

הוואקום המדיני הבינלאומי שנוצר אחרי שנתניהו עזב את תפקיד רה"מ, הכניס שחקנים חדשים לזירה - בעיקר את יאיר לפיד ונפתלי בנט. אולם למרות שיתוף הפעולה, שניהם יחד לא עומדים בקצב שבו עמד נתניהו לבדו בשנים האחרונות. לתוך החלל הזה נשאב גם נשיא המדינה יצחק הרצוג, שנרתם לסייע לשניים, בעיקר באירועים מורכבים שבהם נדרשת דמות עתירת ניסיון ובעלת משקל ממלכתי רב ערך, כמו למשל בפרשת בני הזוג שנעצרו בטורקיה.

מעורבותו של הרצוג הביאה גם את עמיתו הסיני שי ג'ינפינג להרים אליו טלפון, והנשיא ניצל את ההזדמנות להזמין אותו לביקור רשמי בארץ הקודש. מכל המדינות המנהלות מגעים עם סין, בחר נשיא המעצמה המתפתחת לטלפן להרצוג מייד אחרי שיחת הווידאו עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. ביום ראשון ימריא הרצוג לביקור רשמי בלונדון, שם ייפגש עם רה"מ בוריס ג'ונסון ויקיים שורת פגישות עם ראשי הממשל.

אחד ההישגים שמנסים בממשלה להביא לישראלים הוא הפטור מוויזת התיירים לארה"ב. מאז הכריז הנשיא ביידן כי בכוונתו לקדם את העניין, הפכה המשימה לפרויקט לאומי בעיני הממשלה הנוכחית. מי שעומדת בראשו היא שרת הפנים איילת שקד, שאף הגיעה השבוע לוושינגטון לפגישה מכרעת בנושא, אחרי עבודת הכנה, עם השר להגנת המולדת אלחנדרו מיורקס.

להערכת שקד זה לא יקרה מעכשיו לעכשיו, אבל בתוך שנתיים מהיום יש סיכוי טוב שהתייר הנושא דרכון ישראלי לא יזדקק לוויזה. זו לא הפעם הראשונה שממשלה ישראלית מנסה לקדם את הנושא, שעד כה לא צלח. שקד משוכנעת שהפעם התוצאה תהיה שונה. מעולם, היא אמרה, לא היה שר שלקח על עצמו את הנושא כפרויקט אישי כמו שאני לוקחת אותו. לדבריה, הדברים ייבחנו הפעם במבחן התוצאה, ואותו היא מתכוונת לעבור ויהי מה.