קמפיין הבחירות של 2013 העלה את סער על הרדאר של נתניהו

קמפיין הבחירות של 2013 העלה את סער על הרדאר של נתניהו. לגבי בנט, ליברמן ולפיד, זה קרה באופן טבעי יותר

מאז הבחירות ב־2013 חושד נתניהו שנעשתה עסקה אפלה להפלתו. השותפים: נפתלי בנט, יאיר לפיד, ליברמן וגדעון סער. לפי החשד של נתניהו, בנט, כנראה מדיי־וואן, פעל בהדרגה כמי שחותר תחתיו במגמה להביא לנפילתו. גדעון סער עלה על הרדאר העוין של נתניהו בעקבות מערכת הבחירות הכושלת שהוא וגלעד ארדן היו אחראים לה בינואר 2013, לדידו של נתניהו. מצד אחד, קמפיין כושל של הליכוד לכנסת (31 מושבים בלבד יחד עם ישראל ביתנו); מנגד, קמפיין מוצלח מאוד למינוי ראובן ריבלין לנשיא המדינה כעבור שנה. שניהם - גדעון סער.

ניכר כי כל משתתפי התוכנית הפוליטית שמכוונת את הפוליטיקה הישראלית זה שבע שנים, כשלו לחלוטין; כגודל כישלונם כך גבהות ליבם, הצירוף של ילדותיות ומגלומניה, כישורים מוגבלים גם כמנהיגים פוליטיים וגם ברמה המנהיגותית הלאומית.
הכישלון הגדול ביותר בסופו של דבר הוא יאיר לפיד. דווקא בעת שהיה אמור להיות האופוזיציונר הראשי, המועמד לראשות הממשלה, זכה לפיד בפחות מנדטים מאשר בריצתו הראשונה לכנסת ב־2013 כשיש עתיד קיבלה 19 מושבים. כמה קיווה להשיג ב־23 במארס השנה? בראיון לדיוויד הורוביץ ב"זמן ישראל" הוא נקב במספר 23 מנדטים, זה היה כשבוע וחצי לפני הבחירות. אלא שבתור הדמות המובילה בגוש הוא קיבל בסך הכל 17. זה כישלון. בני גנץ, שהיה מושא השיקוצים וההסתה הבכיר אחרי נתניהו עצמו, קיבל שמונה. חצי מלפיד. אין לך אמירה ברורה מזו של הציבור כי אין לו אמון במנהיגותו של לפיד. הציבור לא ראה בו מועמד לראשות הממשלה.

בחודשים שלפני הבחירות גלשו השותפים לפיד, ליברמן ובנט להכרזות שפלות ובלתי מוסריות. בשבוע שבין 18 ל־25 בינואר קראו שלושתם מתוך אותו דף מסרים. לפיד: "האחריות למתים היא על איש אחד, נתניהו". ליברמן: "נתניהו אחראי למותם של יותר מ־4,000 ישראלים בגלל שיקולים פוליטיים". נפתלי בנט: "חבורת הפלגמטים של רגב ונתניהו גרמה למוות מיותר של אלפים". בהזדמנות אחרת זעק: "אלף הרוגים רק בגלל המחדל שלכם".

כל הקמפיין של לפיד היה בנוי על כישלונו של נתניהו במגיפה ובכלכלה. עד שהתברר שבשני התחומים היתה הצלחה גדולה. באותו ראיון עם דיוויד הורוביץ, רמז לו המראיין שבנושא החיסונים "הוא" טיפל די טוב. "כמעט 6,000 האנשים שמתו לא יטענו כך", ענה לפיד. האיש השתיל בטון של "מבט שני" מסרים של הסתה קיצונית, שלא נשמעו כמותם בתולדות המדינה כלפי שום אדם.
מלכתחילה, ב־2012, כשהודיע שייכנס לפוליטיקה, הכוונה של נוני מוזס, הלל קוברינסקי ואנשי הממסד הביטחוני שליוו אותו והדריכו את לפיד, היתה שהוא זה שיפיל את נתניהו וישים קץ לסיוט הזה של "מדינה יהודית", ומדיניות ביטחונית כלכלית עצמאית המנוגדת לקו המפלגתי השליט במדינת העומק הישראלית. קצה הקרחון זה המעמד השליט, גוף הקרחון שמתחת למים הוא הדיפ סטייט. למה אני חוזר לביטוי הזה? לאחרונה קיימה הכתבת הבכירה של סי.אן.אן כריסטיאן אמאנפור כמה ראיונות מעניינים ביותר עם מומחים לאיראן, בעיקר בעקבות חשיפות זריף בהקלטותיו. פתאום בסי.אן.אן מדברים בחופשיות על "הדיפ סטייט" האיראנית. האם ישראל כל כך שונה? מלבד מבנה המנהיגות של האייתוללות.
ישראל שונה בכך שלציבור יש בכל זאת מילה. אחרת לא היה צורך להשקיע כל כך הרבה בהנדסת התודעה ובמניפולציות.

הגורל והאומה

סמוטריץ', שמצא את עצמו במעמד ממליך המלכים, לא הבין שממשלה עם רע"מ פחות גרועה מממשלת טלאים

היו כמה רגעים לאורך השנים שהבהב לפתע איזה פנס אזעקה וחשף את קבוצת "ראשי הממשלה" החתרנית בפעולה. זה היה בפעילות המדליפנית של בנט וליברמן בימי צוק איתן, או כמובן במאבק לסגירת "ישראל היום" - שניהם ב־2014. ב־2016 נחשפה פעילותה הקדחתנית של איילת שקד למנוע את חבירת הליכוד עם המחנה הציוני בראשות בוז'י הרצוג; היא עשתה זאת בתוך כמה שעות אינטנסיביות עם ליברמן. אותו ליברמן שנאמר עליו ששנאה חשכה מונעת ממנו להיכנס לקואליציה.
לאור פעילותם במרוצת השנים, הדאגה לארץ ישראל לא היתה בראש מעייניהם, אלא גיוס השותף לקנוניה כדי שיסגור לליכוד את האופציה לממשלה עם מפלגת העבודה. כעבור שלוש שנים, ב־2019, אותם כוחות נזעקו בחרי אף לשלול מסיבות אידיאולוגיות את החבירה האפשרית עם אבי גבאי. הם היו יותר קנאים לשלול את גבאי והרצוג מאשר את מנסור עבאס.

היום, לאחר מסע ההונאה הפוליטי של השבוע שעבר, נראה שהמניעים האישיים הנקמניים כביכול של השותפים לעסקה הם מינוריים בהשוואה למטרה הגדולה. הסיפורים על שנאה נקמנית של ליברמן או של גדעון סער, או של איילת שקד כלפי נתניהו, הם קרוב לוודאי סיפורי כיסוי. הם מתקבלים על דעתם של אנשי ימין ושמאל כאחד וכן על דעתם של פרשנים בתקשורת, אף שאלה בחלקם היו שותפים לקנוניה אך דאגו להסתירה מהציבור.

סיפור הכיסוי השני שייך להסברים על פחדים של ליברמן וסער מחקירות או מחשיפות לא נעימות. זה סביר, אבל לא מספק. הסיפור האמיתי הוא, שלאחר הקדנציה הטובה של נתניהו בין 2009 ל־2013, היה נראה שאי אפשר לעצור אותו כאשר מרכיבי האופוזיציה דומים במידה מסוימת להיום. עובדה שאפילו אחרי כישלון בבחירות, איש חוץ מנתניהו לא יכול היה להרכיב ממשלה. כך אירע גם ב־־2015.

מדובר אפוא בתוכנית גדולה במסגרת מלחמת ירושה, שרגל אחת שלה בתוך הליכוד ושלוש האחרות מסביבה, כולל לפיד, שנמצא מחוץ למחנה הימין. הם הצליחו לנטרל את נתניהו בשנתיים האחרונות - אך לא להדיחו.

עכשיו מצבם בציבור הולך ומחמיר, משום שהם כבר לא נתפסים כמי שמנהלים מאבק אופוזיציוני לגיטימי לרשת את נתניהו, אלא כלוזרים. שותפי הקנוניה הפכו לברית הנכשלים, מושג יסוד להבנת התרבות הפוליטית והארגונית בישראל. המעניין הוא שגם סמוטריץ' הנער הוא שותף סמוי או קצת פחות מסמוי בקנוניה, וראינו זאת השבוע בפרשת רע"מ. חוסר ההבנה שממשלת ימין עם רע"מ היא פחות גרועה מממשלת טלאים, הוא יותר מילדותי. הוא גורם נזק באובדן השלטון; בעבר מנהיג הימין - או השמאל - הוא שהכריע מה גורלי ומה פחות גורלי לקודשי האומה. עכשיו סמוטריץ' מכריע.

במארס 2020, לאחר שגנץ הזמין אותו לפגישה כדי להרכיב ממשלה, צייץ בנט: "השבתי לו שלא אפגוש אותו עד שיתנער מהרשימה המשותפת תומכת המחבלים". הוא סיים בקריאה לגנץ להצטרף לממשלת חירום בראשות נתניהו. כעת זה נראה כמעט כמו זריקת רימון עשן כדי להסתיר את מהלכיו העתידיים.

אבל לנפתלי בנט יש תפיסה לגבי ההיערכות הפוליטית וההגעה לשלטון. לפני כחמש שנים הוא הרהר בקול רם לגבי הדרך של מפלגה לאומית הנטועה עמוק בימין אל השלטון. היו אז לבית היהודי שמונה מושבים. הוא דיבר על הצורך של המפלגה הימנית הלאומית להתחבר עם כוח נוסף, ליברלי. ההשוואה ההיסטורית המתבקשת שהוא עשה היתה עם חרות של מנחם בגין, שחברה לציונים הכלליים בהקמת גח"ל (1965) ואחר כך הליכוד (1973). הפלג הלאומני היה הדומיננטי, הפלג הליברלי היה מאזן. לא היה ברור לאילו כוחות ספציפיים מכוון בנט. האם חשב על חבירה לליכוד? כנראה חשב על חבירה ליש עתיד; עובדה שהמלים "ברית האחים" הפכו למותג תקשורתי.
התפיסה הזאת הושתתה על התיאוריה של פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן, שלפיה מאז הבחירות של 2013 אין לדבר על מפלגת הציונות הדתית כעל מפלגה שמצביעיה ברובם הגדול הם חובשי כיפות, דתיים־לאומיים. פרופ' כהן עבר על יישובים ושכונות לפי קלפיות והוכיח שלא מדובר עוד במעוזים דתיים, אלא שיש מרכיב חילוני לאומי חזק שיוצר רצף. לכאורה זה היה ליכוד ב', רק נקי יותר מבחינה אידיאולוגית ומבחינה חברתית.

בלי עזרה מידידים

הסבך האיראני־רוסי־אמריקני, שנחשף במלוא עוזו בהדלפות זריף, מעצים את חשיבות אישיותו של ראש הממשלה הבא של ישראל

הקלטות ג'וואד זריף, שר החוץ האיראני, יצאו לאוויר, והן מוסיפות אמינות לגילוי שלו לגבי הבגידה של ג'ון קרי בישראל. זריף נשמע הרבה יותר אמין מקרי המכחיש, שמכנסיו עולים באש. אבל מה שיותר מעניין באמירות שלו בקולו זה בכל מה שקשור לרוסיה.

בהקדמה שלה לראיון עם הפרשן קארים סאג'אפור ממכון קרנגי בוושינגטון, מציינת כריסטיאן אמאנפור שרוסיה וקאסם סולימאני ניסו לחבל בעסקת הגרעין שעכשיו ארה"ב בריצת אמוק לחידושה. "קאסם סולימאני ואני לא חשבנו ולא רצינו אותו הדבר. לא היתה בינינו הסכמה", אומר זריף, "אבל הרגשנו שאנחנו צריכים לתאם אחד עם השני, ואת זאת עשינו, אבל אני אומר בפירוש: נאלצתי להקריב את הדיפלומטיה שלי לטובת השטח (הצבאי), וההפך לא קרה אף פעם". הוא מסרב לפרט מעבר לכך, והמסר שהוא היה חסר כוח בהשוואה לדיפ סטייט ולקאסם סולימאני.

זריף המשיך: "רוסיה היתה מאוד שמחה לחבל בעסקת הגרעין. אם אנחנו סוקרים פשוט סדרת אירועים של שישה חודשים - התקפה על סעודיה, תפיסת ספינות אמריקניות, מסעו של סולימאני למוסקבה. זה היה ביקור שהרוסים רצו בו, לא אנחנו. רצונה של רוסיה היה להרוס את ההישג של משרד החוץ האיראני (הסכם הגרעין)".

הפרשן סאג'אפור אמר כי באיראן מאמינים שרוסיה מרוויחה מהיותה של איראן מבודדת. "רוסיה לא רוצה לראות את איראן נחלצת מבידודה בן 40 השנים, וזאת מסיבות שונות. 1. איראן המבודדת לא מהווה תחרות לרוסיה בתחום הגז הטבעי. 2. כשהיא מבודדת היא תלויה מבחינה אסטרטגית ברוסיה, אז רוסיה לא רוצה לראות התקרבות איראנית־אמריקנית. 3. רוסיה אוהבת את המצב שאיראן היא קוץ בגופה של ארה"ב".

המסקנה מהטווח הישראלי: מטרותיה של רוסיה בנושא האיראני כמעט זהות למטרותיה של ישראל. אין שום עדות על תיאום בין הנשיא פוטין לרה"מ נתניהו, מעבר לפעילות בסוריה שנועדה למנוע התנגשויות בלתי רצויות.
אבל החידוש של שר החוץ זריף הוא שיש זהות אינטרסים. הישראלים צריכים לשאול את עצמם, למה הרוסים יותר קשובים לדאגות של ישראל מהאמריקנים? זאת התחושה. האמריקנים, ידידינו הגדולים, משדרים אטימות. אובאמה התייצב ברגע האמת לצד ישראל במשבר שנוצר לפני עשר שנים סביב ההסתערות על שגרירות ישראל בקהיר. קשה לראות דבר כזה קורה עם ביידן ובלינקן.
לישראל יש כנראה גם ידידים טובים בוושינגטון. עובדה שבשבועיים האחרונים בבת אחת מסתובבים שלושה מיריבי ישראל בלב הממסד הדמוקרטי כשמכנסיהם בוערים: ראש הסי.איי.אי לשעבר ג'ון ברנן, שנתפס בחוות דעת מוסרנית אנטישמית; ג'ון קרי, שספק אם יתאושש מההדלפות נגדו; וסמנתה פאואר, שנחשפה כמי שפעלה לטובת עמותה שהיתה קשורה לאל־קאעידה ועכשיו מתעוררים קשיים באישור המינוי שלה בסנאט.

מה שצריך לזכור, אם מישהו מגוש אנטי־ביבי יצליח להקים ממשלה, זה שיש משקל גורלי לאישיותו של ראש הממשלה. חילופי ראשים זה לא רק שינוי בקו ביטחוני או בקו של מדיניות חוץ; זה קודם כל עצם היכולת של ראש הממשלה להשתלט על הביטחון הלאומי. רוב ראשי הממשלה מאז פרישת בן־גוריון לא שלטו בביטחון הלאומי, ויצחק רבין הוא דוגמה קיצונית לראש ממשלה שאיבד את השליטה אפילו על התחום החשוב ביותר בנושאי החוץ והביטחון - הנושא הפלשתיני.
רוב אלה שלא שלטו בתחום, אלא קיבלו כנתון שאיזה מר ביטחון שולט בביטחון הלאומי - הסתבכו במלחמה. ראשי הממסד הביטחוני חלשים ביותר בהערכה ובחיזוי. שמעתי מקצין בכיר בדימוס אמירה, שהרמטכ"ל דן חלוץ הופתע ממלחמה שהוא בעצמו תכנן.