איש הזיקית

השבוע עסק שר החוץ וראש הממשלה החליפי, יאיר לפיד, בשאלה כבדת המשקל והקדומה - מיהו יהודי. לפיד מצא לה תשובה, או ליתר דיוק כמה תשובות. סותרות.
בטקס האזכרה הממלכתי בכנסת לבן־גוריון, לפיד נשא נאום כתוב היטב, נאום לפידי, טור קלאסי של לפיד בידיעות על ארבעת האבות, או האבות המייסדים. אם הקשבתם טוב, הבנתם שבן־גוריון של לפיד הוא הנביא שחזה את יאיר לפיד.
"בן־גוריון אמר... שהציונות היא רק דבר אחד: היא שיבת ציון". על פי לפיד בטקס, יהדות היא ציונות, וציונות היא לגור בארץ ישראל.
"היהדות שלי לא מתחילה בעשרת הדיברות, אלא באלוהים האומר לאברהם 'לך לך לארצך ולמולדתך'. זה נשמע לנו היום פשוט, אבל זה לא. בן־גוריון הכריע - או ניסה להכריע - בשאלת היסוד של העם היהודי - האם אנחנו דת או לאום? בן־גוריון אמר: אנחנו לאום! זה היה המהלך הגדול שלו. הוא אמר, הציונות היא תנועה לאומית יהודית, אין לה קיום בלי היהדות, אבל היהדות הזו היא לא דתית, הרעיון המכונן שלה הוא רעיון לאומי".

לפיד שם בפי בן־גוריון את הקביעה כי החילוניות היא זרם ביהדות. לפי לפיד, חילוניות ישראלית דוברת עברית מציעה קיום יהודי שלם ומוחלט.
רק מה, איך מצטרפים לזרם היהדות האטרקטיבי הזה שמבוסס רק על לאום? כי אם אני לא טועה, אם לא נולדת יהודי, כלומר, יהודי בדם שאמו יהודייה, הדרך ליהדות עוברת אצל המוהל. טקס הכניסה ליהדות הוא טקס דתי, אפילו אצל הרפורמים. אז איך מצטרפים ללאום היהודי בלי טקס דתי?
ובכלל, "לך לך מארצך וממולדתך". "מארצך", לא "לארצך". אברהם לא מגיע לארץ ישראל מולדתו, הוא נקרע ממולדתו אל הארץ שאלוהים יראה לו. השורות האלו לא מלמדות על לאום, הן מלמדות, כנראה, את ההפך המוחלט. עם שכל הווייתו מתחילה בהקשבה לציווי האלוקי.

לפיד לא טעה, לפיד הוא שרלטן. איך אני יודע זאת?
כי אולי בנאום הפוליטיקאי לפיד טעה, אבל פרשן התנ"ך יאיר מתייחס בספרו באריכות לציווי. המדויק. כשיאיר לפיד כתב ספר בשם "הגיבורים שלי", פירוש מודרני ופסיכואנליטי על התנ"ך (שעוד נדון בו בעתיד), הוא התייחס באריכות לחידוש שהוא מצא בטקסט המקראי. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך זה משפט מאוד דרמטי", כתב לפיד, "בייחוד בהתחשב בעובדה שהוא לא בארצו, לא במולדתו, ולא בבית של אבא שלו, אלא בחרן". אז למה הפוליטיקאי לפיד מעוות את הטקסט שאותו מתאמץ לדייק פרשן התנ"ך יאיר? כל זה לא באמת משנה, כי למחרת לפיד אמר את ההפך המוחלט.

לציון יום הזיכרון ל"ליל הבדולח", השתתף לפיד במיזם שבו שודרה תמונתו על חומות ירושלים ועל קירות מבנים באירופה אומר: ״ההיסטוריה מוכיחה שאפשר להרוג יהודים, אבל אי אפשר להרוג את הרעיון היהודי. אפשר לנפץ חלונות של בתי כנסת, אבל אי אפשר לנפץ את הרוח העומדת מאחוריהם״.
במבט לאחור, אם חוקרים של תורת התעודות ייחשפו לשני הטקסטים של לפיד, יום אחר יום, הם אולי ייאלצו לקבוע שמדובר בשני אנשים שונים בשם זהה.
איך לא? האחד מדבר בפאתוס על לאומיות והיהודי שיושב בארצו, וחילוניות ארץ־ישראלית כזרם ביהדות. השני מדבר בגולה על הרעיון היהודי והרוח שעומדת מאחורי בתי הכנסת, כאילו היה פרנץ רוזנצוויג בכוכב הגאולה המתאר את הקיום היהודי כמטאפורה לאנושות כולה.
בסרטון בן כמה שנים שהפך ויראלי, לפיד מיישיר מבט אל המצלמה ופוצח בפאתוס האופייני בניים־דרופינג צפוי: "אני ציוני. בשושלת שלי נמצאים משה רבנו, ישו, הרמב"ם, זיגמונד פרויד, קרל מרקס, איינשטיין, וודי אלן, בובי פישר, דילן, קפקא, הרצל, בן־גוריון". הלו, מה עם בוב ספוג? ומה משותף לכל האנשים האלו? מה ציוני בפרויד? בפישר? מה יהודי בקרל מרקס? האנטישמיות החולנית שלו? הדבר היחיד שמשותף לכל אלו, הוא שאם הם היו רואים את הרשימה הזו, הם היו לועגים לה ולמחברה.

עם הספר לא נקרא כך בגלל הסופרים שלו. הוא נקרא כך בגלל התנ"ך. או כמו שיאיר לפיד מכיר אותו, ההקדמה לפירוש הגאוני שלי.
ואם כבר מדברים על התנ"ך, הנאום של לפיד על בן־גוריון הוא למעשה מיחזור של מסה בשם מהי חילוניות, שפרסם לפיד במקור ראשון ב־2017. ומה הוא כותב שם? את הציטוט של בן־ גוריון של התנ"ך כקושאן, שאותו הוא דאג להלל השבוע, הוא מציב כמבוא לפולמוס ושאלות קשות.
השבוע הוא אמר "בלי התנ"ך אין לנו תשובה למה אנחנו פה", לפני ארבע שנים הוא שאל: "האם העובדה שאבותינו הסתובבו פה לפני שלושת אלפים שנה היא בסיס מספיק לתנועה לאומית שלמה של התחדשות מדינית?". אז זה היה בן־גוריון נגד רות קלדרון, השבוע לפיד עשה מהם צ'ולנט.

בפרולוג של "כה אמר זרתוסטרא", פרידריך ניטשה מתאר את "האדם האחרון" כאנטיתזה לעל־אדם, הפרויקט שנכשל. האדם האחרון הוא האדם הריק ממשמעות, העייף, הנינוח, בעולמו הזעיר־בורגני. הוא משתמש באותן המילים שלנו, אבל בעולמו הריק, אין להן שום משמעות. המגע שלו עם הנשגב ביותר, היהדות, הציונות, האבות המייסדים והתנ"ך, הוא כמעט נלעג. הוא לא מחויב לרעיון, הוא לא מחויב לערך, הוא שט בעולם הרעיונות ללא יכולת לחלום.

יאיר לפיד הוא הביטוי הפוסט־מודרני של הבורגנות הישראלית. סמל לחברה בתהליך התנוונות (עם שנאה לאדם אחד כמכנה משותף זהותי). לפיד הולך בין הרעיונות הגדולים כמו זליג של וודי אלן, זיקית. הוא מחקה כל פעם את המימיקות הנכונות ואומר את המשפטים הנכונים, מחר הוא ימשיך לרעיון הבא. אצל לפיד זה לא משנה מה הנושא, אלא מי עומד מולו. אלו הרעיונות שלי, ואם תרצו יש לי אחרים, אמר מרקס (לא קרל, גראוצ'ו.)
לפיד הוא האדם האחרון שהופיע מול עינינו במאה ה־21. הוא לירן חולצה אפורה של הרעיונות, דואג להצטלם עם כל צעקה אחרונה, הוא מתפקד לדמוקרטים ואז לרפובליקנים, הוא הרצל פינת אחד העם, הוא נביא החילוניות שמצטלם עם תפילין בכותל.

אם לפיד היה מסתפק רק בשאלת מיהו יהודי - דיינו, אבל לפיד שואל גם מיהו נורמלי. כי לפיד מחלק את הפוליטיקה הישראלית לנורמליים וללא נורמליים. לטובים ולרעים. הוא משסה ומפלג עם חיוך.
והאיש הזה הולך להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל.