חקירה בלי מנוח

פרשת מותו בכלא של קצין המודיעין חזרה השבוע להעסיק את צה"ל, לאחר שהוריו שיגרו לפרקליטה הצבאית הראשית מכתב תוקפני שבו דרשו כי תיפתח חקירה של "רצח" בנם.
ת' מת בכלא הצבאי החדש בבית ליד בחודש מאי האחרון. בצה"ל העריכו כי התאבד לנוכח העבירות החמורות שבהן הואשם, או שמת כתוצאה מתופעת לוואי של אחת התרופות הפסיכיאטריות שנטל. במשפחתו דחו את הטענות; ת', אמרו, לא הראה סימני מצוקה, וקודם שמת תקשר כרגיל עם סביבתו הקרובה ואף ביקש ממשפחתו להביא לו פריטים שונים מהבית.

החקירה בפרשה, שמתנהלת בצה"ל, טרם הושלמה. היא ממתינה לחוות הדעת הסופית של המכון לרפואה משפטית באשר לנסיבות המוות. זאת מתמהמהת בשל הקושי לברר את הנסיבות. דגימות מדמו נשלחו למעבדה מיוחדת בארה"ב כדי לבדוק את ריכוז התרופות שנטל בדמו, כדי לברר אם נטל מנת יתר.

מדובר במעבדה ייחודית מסוגה בעולם. למעשה, קיימות שתי מעבדות כאלה - האחת בקפריסין והשנייה בארה"ב - אולם לאחר שהתברר כי המעבדה הקפריסאית אינה עומדת בסטנדרטים המדעיים הנדרשים, נותרה המעבדה האמריקנית. התוצאות שחזרו ממנה לפני כחודשיים לימדו כי ריכוז אחת התרופות תואם את הצפוי בעקבות נטילה רצופה שלה, אולם בדיקה של ריכוז התרופה השנייה לא צלחה.
זאת תוצאה שמתקבלת לעיתים, אבל מבחינת כל הגורמים המעורבים בפרשה - היא הרע מכל, משום שהיא לא מאפשרת לסגור את הפרשה. המשפחה ממשיכה להאמין כי ת' מת בנסיבות שאינן טבעיות, וצה"ל - שכבר קבע כי שום אירוע חיצוני לא הוביל למותו - מתקשה להוכיח את גרסתו, ומכאן נותן דרור לכל תיאוריית קונספירציה אפשרית.

שרשרת של טעויות

ת' היה חייל מצטיין ביחידת מודיעין איכותית. המעשים שנחשד בהם היו מהחמורים שבוצעו אי פעם, ופוטנציאל הנזק שלהם היה מטורף. מי שטוען אחרת משקר או לא מכיר את הפרשה.
הוריו של ת' יודעים את האמת: באופן חריג, לאחר מותו של בנם, אפשרה להם הפרקליטות הצבאית לקרוא את 33 העמודים של כתב האישום, מהחמורים שידע צה"ל. הם גם יודעים שקודם למותו, התנהל גישור בעניינו אצל שופט מחוזי בחיפה. הרעיון היה להגיע לענישה מוסכמת בניסיון להימנע ממשפט ממושך, שעלול היה להוביל לחשיפת הפרשה.

ביטחון המידע והחשש מזליגת פרטים שעלולים לגרום נזק ביטחוני הם גם אלה שהדריכו את צה"ל מהרגע הראשון. זאת היתה טעות. ביטחון המידע הוא חשוב, אבל הוא לא התמונה כולה. העובדה שניהול הפרשה ניתן למי שאחראים על שמירת הסוד, ועליו בלבד, גרמה לשרשרת של טעויות מקצועיות שפגעו באמון המשפחה והציבור בצה"ל ובהחלטותיו. רק לאחר שהמידע על מותו בכלא פורסם, הבין צה"ל שהוא צריך לנהל את הפרשה הזאת לא רק במשקפיים ביטחוניים, אלא גם אזרחיים ותקשורתיים.
אלא שהנזק כבר נגרם. אמונם של גורמים שונים בצה"ל ובהחלטותיו (ובראשם הוריו של ת') התערער משמעותית. תרמה לכך הדחייה האוטומטית של בקשתם להכיר בבנם כחלל צה"ל. התגובה שקיבלו היתה שבנם השתחרר משירות על פי רצונו במהלך התקופה שבה היה עצור בכלא בהמתנה למשפטו, ולפיכך לא ניתן להכיר בבנם רטרואקטיבית לאחר שמת.

ההחלטה של צה"ל, ולמעשה של הרמטכ"ל, נמצאת בתחום הסבירות. יש לה גם סנגורים רבים בתוך הארגון ומחוצה לו, שבעיקר חוששים מתקדים. יש טעם רב בטענות שלהם, אבל תקדים אין פה. בעבר היו כמה וכמה מקרים של אזרחים שחוילו בדיעבד, כדי להעניק להם מעמד וזכויות של חלל צה"ל. היה לי אפילו חבר קרוב כזה: אילן רועה, כתב קול ישראל בצפון, שנהרג בפברואר 99' כאשר התלווה לסיור של תא"ל ארז גרשטיין בדרום לבנון. הרכב שבו נסעו נפגע ממטען של חיזבאללה. שלושה מהנוסעים היו חיילים - גרשטיין, הקשר שלו עומר אלקבץ ונהגו הנאמן עימאד אבו ריש. רועה היה האזרח היחיד ברכב, אבל בצה"ל הוחלט להעניק לו מעמד שווה ולחייל אותו בדיעבד, תוך הישענות על שירותו בחיל הרפואה בסדיר ובמילואים.
רועה היה איש יקר, שעשה רק טוב ונהרג במסגרת מילוי תפקידו. בינו לבין ת' - שסיכן את ביטחון המדינה באופן חסר תקדים - אין דבר וחצי דבר. אבל תקדים הוא תקדים, והיו נוספים, בין היתר של טייסים שחוילו בדיעבד. מכאן שהתעקשותו של צה"ל אינה מובנת, והיא בעיקר מזיקה.
בכל יום שעובר מעמיק הקרע בין הצבא לבין ההורים. סביר שגם גורמים שונים בציבור, שאינם בקיאים ברזי הפרשה בגלל סיווגה הגבוה, מאמינים לטענות כי היה מי שביקש להעלים את ת'. לתיאוריות קונספירציה לא חסרים קונים; בוודאי לכאלה שקושרות פרשיות מודיעיניות עם מוות מסתורי.

אי אפשר להאשים בכך את ההורים. הם מבקשים לדעת מה קרה לבנם. הבעיה היא שהחקירה, כאמור, לא תספק להם תשובה חותכת. ובהיעדר סימני קריאה, הם ימשיכו לדרוש תשובות. זאת זכותם, כמובן, אבל הסכנה הקבועה שעומדת מנגד היא שתהליך הבירור יוביל גם לחפירה של גורמים שונים במעשה עצמו, וחלילה לחשיפתו - שתוביל לקטסטרופה ביטחונית, לא פחות.

צה"ל חייב לשנות כיוון

זה התרחיש שצריך לעמוד לנגד עיני כל אדם סביר שעוסק בפרשה, לרבות עורכי הדין של ההורים שמכירים את הפרקליטות הצבאית. אחת מהם, שרון זגגי־פנחס, היתה התובעת הצבאית הראשית. ביחד עם עורכי הדין אפרת נחמני־בר ובני קוזניץ היא חתומה על המכתב ששוגר השבוע לפצ"רית החדשה, אלוף יפעת תומר-ירושלמי (עם העתקים לרמטכ"ל ולראש אכ"א), ובו דרישה כי תורה על חקירת "רצח" בפרשה.
הפרקליטים יודעים שרצח לא היה פה. תא הכלא היה מצולם ומנוטר בקביעות. להורים גם התאפשר לראות את הסרטים מ־24 השעות האחרונות בחיי בנם. הוא נראה בהם נוטל תרופות, אבל אי אפשר לדעת כמה כדורים בלע בכל פעם: מינון רגיל, או יותר מכך. מה שברור הוא שאין בסרטים שום עדות להתערבות חיצונית כלשהי מצד שני חבריו לתא, או מצד גורם אחר.

הבעיה, כאמור, היא שהחקירה לא תוכל לקבוע דבר באופן חד־משמעי. האפשרות של מינון חריג (כלומר התאבדות) קיימת, וגם של תופעת לוואי חריגה, מהסוג שמופיע על גבי כל תרופה. ההורים לא יקנו את זה, וספק אם הציבור. גם ועדה חיצונית, שדורשים ההורים, לא תניב מסקנות אחרות בהיעדר ראיות מדעיות נוספות.
במצב הדברים הזה חייב צה"ל לשנות כיוון. לבלוע את כבודו, ולהכריז על ת' כחלל צה"ל, תוך סיכום עם הוריו שבכך תיסגר הפרשה (בהנחה שלא יתבררו בהמשך פרטים חדשים). החלטה כזאת תפסיק את החיטוט של גורמים שונים, שעלול להוביל לחשיפת פרטים שיגרמו נזק, תשיב מקצת מהאמון הציבורי שאבד, ובעיקר תיתן מנוח, ולו חלקי, להורים השכולים שאיבדו את בנם.