שני מנהיגים חלשים בגלזגו

בשבועות האחרונים נחשפה מדיניות החוץ של ממשלת בנט, ובמבחן שלה בגלזגו התוצאות היו חד־משמעיות.מדובר במדיניות שמבוססת על ויתורים מרחיקי לכת לפלשתינים ולדעת הקהל הבינלאומית, והיא באה לידי ביטוי בארבעה מישורים.

הראשון - הציונות עצמה. בשבוע שעבר ויתר שר הביטחון בני גנץ על הנדבך המרכזי של הציונות - גאולת קרקעות. השר אמר לשופטי בג"ץ כי ביטל את יוזמת משרד הביטחון משנת 2019 לתקן את החוק הירדני שחל ביהודה ושומרון, חוק האוסר מכירת קרקעות פרטיות ללא־מוסלמים. בשנת 1971, החוק תוקן באופן שאפשר לחברות ישראליות - אך לא לאזרחים פרטיים - לרכוש קרקעות, בתנאי שהעסקאות נרשמות במינהל האזרחי. בשנת 2019 היועצים המשפטיים של משרד הביטחון וצה"ל קבעו כי מן הראוי לאפשר ללא־מוסלמים פרטיים - לרבות יהודים - לרכוש קרקעות ביהודה ושומרון. כעת, גנץ ביטל את המהלך כדי לרצות את הקהילה הבינלאומית, כדבריו.

המישור השני הוא בתחום השליטה בשטחי C ביהודה ושומרון. מועצת יש"ע נכנסה לאקסטזה בעקבות אישור פחות מ־3,000 יחידות דיור. במקביל, כדי לרצות את ממשל ביידן והאיחוד האירופי, הממשלה מאשרת בנייה פלשתינית בשטחי C בקנה מידה אסטרטגי־היסטורי. משמעות הבנייה הפלשתינית (המורשית והבלתי מורשית) בשטחי C היא שבעתיד, כלל היישובים הישראליים ימצאו את עצמם מבודדים זה מזה, כמו נצרים וכפר דרום העקורים.
תחום הוויתורים השלישי הוא הכלכלי, מול הפלשתינים. גנץ מזרים מאות מיליוני שקלים לרשות הפלשתינית, בניגוד לחוק האוסר העברת כספים כל עוד נמשכים התשלומים של הרש"פ למחבלים כלואים ולבני משפחות מחבלים מתים. וכפי שנחשף בתקשורת, מפלגת רע"מ מהווה לכאורה צינור להזרמות כספים לעזה דרך חמאס.
וברובד נוסף, ישראל הפליגה בוויתורים בתקופה האחרונה בתחום האקלים. לקראת ועידת האו"ם בגלזגו הודיע בנט שישראל מחויבת למדיניות אפס פליטות פחמן עד שנת 2050. ההשלכה של מדיניות כזאת על המשק תהיה קטלנית, אבל ההשפעה על הטמפרטורה הגלובלית תהיה אפסית. אלא מה - זה מקדם את המעמד של ישראל בקהילה הבינלאומית.

הפגישה החסרה

וזה מביא אותנו, כאמור, לגלזגו. על פי אנשי בנט, אסטרטגיית הוויתורים עובדת. בשיחה עם שליח "ישראל היום" לוועידה, אריאל כהנא, הם התגאו: "חווינו צונאמי מדיני בקטע טוב. זו תקופה מצוינת ליחסי החוץ של ישראל. המפגשים - כמו ספיד דייט, במקום שרשרת נסיעות".
הבעיה היא שכמו מרבית הספיד דייטים האמיתיים, אין מהות מאחורי הריגוש הרגעי. לפי חברי הפמליה של בנט, הוא מיקד את שיחותיו עם מנהיגים זרים בסוגיית הגרעין האיראני. רה"מ ניסה לשכנע אותם להתנגד לחידוש הסכם הגרעין משנת 2015 שסולל את דרכה של איראן לארסנל גרעיני. אף אחד לא השתכנע. אף אחד לא הסכים לעמוד לצידה של ישראל נגד החזרה להסכם המסוכן והרע.
ייתכן שאחת הסיבות המרכזיות לכישלון המוחלט של בנט, על אף ויתוריו לפלשתינים ולהיסטריית האקלים הפרוגרסיבית, היא שעמדת ממשל ביידן בסוגייה האיראנית הפוכה מזו של ישראל. לא רק שהממשל להוט לשוב לחיק האיראנים, ביידן אפילו לא היה מוכן להיפגש עם בנט בגלזגו לדון במחלוקת. המנהיגים האחרים ראו זאת - והסיקו את המסקנות.

במובן מסוים, על אף העוינות המעשית של ביידן לבנט, שניהם לכודים באותה מלכודת פוליטית ומדינית. כדי לזכות בשלטון, שניהם עשו ויתורים מרחיקי לכת לגורמים הרדיקליים ביותר באגף השמאלי של המפה הפוליטית שלהם. ושניהם משלמים על כך מחיר פוליטי כבד. בנט, שמגרד את אחוז החסימה, שבוי של השמאל שהעלה אותו לשלטון. אין לו יכולת לשנות כיוון. הוא תקוע.

כתף קרה לרפובליקנים

רה"מ בנט כנראה היה המנהיג היחיד בגלזגו שנמצא במצב פוליטי חלש יותר מביידן. החלטת מנהיג סין שי ג'ינפינג לדלג על הוועידה - שידרה בוז לנשיא האמריקני. החלטת מארגני הג'י־20 ברומא, שקדמה לוועידה בגלזגו, להעמיד את ביידן בשולי התמונה הקבוצתית - גם היא ביטאה את הבוז שהקהילה הבינלאומית רוחשת לו. אבל ביידן בכל זאת מדשדש סביב כ־40 אחוזי תמיכה, בעוד בנט מגרד את אחוז החסימה. בזמן שביידן בילה בגלזגו עם כמחצית מחברי הקבינט שלו, זכו הרפובליקנים בגל ניצחונות אדיר בבחירות של יום שלישי.
הניצחונות הרפובליקניים במרוצים בווירג'יניה, ניו יורק, פנסילבניה, מינסוטה, ג'ורג'יה ועוד, מראים שלאחר שנה התפרקה הקואליציה בין אגף השמאל הרדיקלי לבין המתונים בפרוורים, זו שהביאה להדחת טראמפ. המתונים לא יכולים לסבול את הכיוון שאליו מוביל השמאל הרדיקלי של הדמוקרטים, והם נוטשים את המפלגה. הם צפויים להעניק לרפובליקנים שליטה בשני בתי הקונגרס בשנה הבאה. זה אומר שכבר עכשיו המתונים לא ימהרו לתמוך בתוכניות הרדיקליות של ביידן, לא בתחומי פנים ואף לא במדיניות חוץ. אז הרוב של הנשיא נעלם בפועל עוד לפני שייעלם באופן פורמלי.
ובדיוק כמו שבנט לא יכול לפנות ימינה, ביידן לא יכול למתן את מדיניותו כדי לחזק את הדמוקרטים המתונים. כי הנשיא חייב את שלטונו לשמאל הרדיקלי. אם יתמרד, הפרוגרסיבים ינטשו אותו.
כדי לרצות את ביידן ואת שותפיו בשמאל בממשלה, סירב רה"מ בנט להיפגש עם רפובליקנים בביקורו בוושינגטון בחודש אוגוסט האחרון. הם אמנם לא יפסיקו בגלל זה לתמוך בישראל, ולראיה - רק השבוע 200 חברי קונגרס רפובליקנים דרשו מהנשיא ביידן לבטל את כוונתו לפתוח קונסוליה לפלשתינים בירושלים, והסנאטור הרפובליקני ג'וש הולי חסם את אישור מינויו של תומס ניידס לשגריר בישראל בגלל תמיכתו בפתיחת קונסוליה בירושלים. אבל מצד שני, הרפובליקנים לא ייצאו מגדרם כדי לסייע למנהיג ישראלי שהפנה להם כתף קרה כשהם היו חלשים. ורה"מ בנט, השבוי בידי מחנה השמאל בארץ, לא יוכל לתקן את יחסים.

הכישלון המדיני שרה"מ בנט נחל השבוע בגלזגו הוא אות לכישלון התפיסה המדינית המניחה שוויתורים לפלשתינים מחזקים את מעמד ישראל. זו גם הוכחה שראש ממשלה נטול תמיכה ציבורית הינו נטול יכולת להניע מהלכים מדיניים משמעותיים. בנט, השבוי בידי השותפים הקואליציוניים השמאלנים שלו, לא יכול לשנות מסלול - לא כדי לקדם את האינטרסים של ישראל, ולא כדי לחזק את מעמדו בקרב הציבור בבית. הצונאמי המדיני השבוע מרטיב אותנו. זאת האמת. בהמשך תבוא הצטננות מדינית.