ב־25 באוגוסט 1859 ניסה הארכיאולוג והמהנדס האיטלקי ארמטה פיירוטי, בסיוע ידידים מוסלמים, להתגנב אל מעמקי מערת המכפלה. אך אחרי שירד חמש מדרגות בלבד, תפסו בפיירוטי ידיהם החזקות של שומרי המערה ומשכו אותו בחזרה למעלה. "המכות שקיבלתי והקללות ששמעתי לא הפחיתו מהסיפוק הגדול שחשתי אז וגם היום" רשם פיירוטי ביומנו, "אני יכול לומר שראיתי משהו מהמערה - 'גלוסקמאות באבן לבנה... קיר סלע המפריד בין המערה התחתונה לעליונה' - בבוא היום, כשבן אדם יוכל להיכנס למקום החשוך הזה, הוא יראה שתיארתי תיאור נאמן".
ביקורו של הקולונל הבריטי ריצ'רד מיינרצהאגן, קצין במפקדתו של הגנרל אלנבי במלחמת העולם הראשונה, בחללים התת־קרקעיים שמתחת למבנה המוכר של מערת המכפלה - היה מוצלח מעט יותר. מיינרצהאגן נכנס לחללים הללו לאחר שהבריטים כבשו את חברון בנובמבר 1917, דרך פתח באזור הדרום־מערבי של המבנה, כדי לוודא שלא מסתתרים שם כוחות אויב.
ליד מצבת אברהם, איתר מיינרצהאגן דלת פתוחה במקצת, ומעבר צר שהוביל ל"מחבוא תת־קרקעי ובו בין היתר גוש סלע גדול, שסביבו ארבעה עמודים בעלי ראש שטוח ובהם חריצים מתפתלים", ככל הנראה מצבה.
פיירוטי ומיינרצהאגן, שביקרו בחללים התת־קרקעיים שמתחת למבנה העילי (ההרודיאני) של המערה - כיום המוסלמים מונעים כל גישה אליהם - אינם היחידים שהצליחו להציץ למעבה האדמה בניסיון לפענח את צפונות האתר. אלה ביקשו להבין אם זו אכן מערת המכפלה המקראית בשדה שקנה אברהם מעפרון החיתי.
עבודת דוקטורט רחבת היקף (600 עמודים) שעליה עמל בשמונה השנים האחרונות ד"ר נעם ארנון, מתארת וחושפת עתה עוד ביקורים כאלה, והרבה יותר מכך. המחקר שארנון כתב מקיף 2,500 שנה בתולדות המקום, וכמו ספרים ומחקרים קודמים שלו על המערה, עוסק במכלול שלם של פרקי גיאוגרפיה, גיאולוגיה, ארכיאולוגיה, יהדות ומקורות היסטוריים מגוונים, שלא כולם עמדו לרשות חוקרי המערה בעבר.
עד המדרגה השביעית
לאורך הדורות, המערה אמנם תפסה מקום מרכזי במדף ספרות המורשת, המסורת והאגדות, אך סיפורה התקבע בעיקר בתחומי האמונה הדתית והמיסטיקה. העבודה שהושלמה עתה (במסגרת המחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן), מעמידה בפעם הראשונה מסד נתונים מדעי על המערה וסודותיה. היתרון הגדול שלה הוא ההיכרות הקרובה של ארנון עם המקום, שאותו הוא נושם וחוקר כבר כמעט חמישה עשורים.
תזכורת: לאורך 700 שנה, מאז כיבוש ארץ ישראל על ידי הממלוכים בשנת 1267, נאסרה הגישה למערה על יהודים ולא מוסלמים. "המדרגה השביעית", בגרם המדרגות בכניסה למבנה - שרק עד אליה הורשו יהודים להגיע - הפכה למושג שציין את אפליית היהודים בכניסה למתחם. חוקרים שביקשו לעסוק במערה באותן שנים, כגון ארנסט מקאיי הבריטי, לואי־איג ונסאן הצרפתי, או המשלחת הבריטית בראשות קונדר שסקרה את המקום ב־1882 - התייחסו בפירוט רב למבנה המפורסם בן אלפיים השנה שהוקם מעל פני הקרקע, אך התקשו מאוד, אם בכלל, בחקר החללים שמתחתיו.
ארנון, תושב בית הדסה שבחברון, שמוכר יותר לציבור הרחב כ"דובר היישוב היהודי" בעיר, נוגע גם בלקונה הזאת. החלק המרתק במחקרו קשור לביקורים הגלויים והנסתרים, שלו ושל אחרים - ברשות וגם שלא ברשות - בחללים שמתחת לבניין המערה.
אחד הביקורים הקדומים במערה (במאה השנייה לספירה) מתועד בתלמוד, המספר על רבי בנאה שנהג לסמן מערות קבורה, כדי שאנשים לא ייטמאו מהן בטומאת מת. אלף שנים אחר כך, במאה ה־12, נכנסו אל החללים הללו נזירים מהמסדר הקאנוני שאיתרו במעמקי האדמה כמה חדרים במגוון צורות וגדלים לצד כדים מלאי עצמות. באותה מאה ביקרו במקום גם רבי בנימין מטודלה, רבי פתחיה מרגנשבורג ורבי יעקב בן רבי נתנאל הכהן.
פיירוטי ומיינרצהאגן הגיעו למעמקי המערה רק מאות שנים מאוחר יותר, והביקור המתועד הבא אחריהם, ב־1933, היה של צעיר יהודי בריטי בשם ג'ק (יעקב) סקלן.
סבא של תמר אריאל
המידע על סקלן הגיע לארנון מבתו של סקלן, יהודית, שמתגוררת בעפרה, לאחר שאביה החליט שהגיע הזמן לשחרר את הסוד שנצר בליבו כמעט 80 שנה. ארנון נפגש עם סקלן ב־2012. האיש היה אז בן 97, אך צלול לגמרי ובעל זיכרון מופלג. הוא תיאר באוזני ארנון לפרטי פרטים כיצד ירד שלוש קומות בלוויית קצין בריטי לאולם תת־קרקעי במעבה האדמה, ומצא שם דלת נוספת.
"מדלת זו", משחזר ארנון, "הם ירדו עוד כמה מדרגות, ואז הגיעו לחלון מסורג שמשקיף על אולם תת־קרקעי. סקלן סיפר שהיה זה אולם גדול למדי, בנוי אבן או סלע טבעי. באור הקלוש הוא הבחין במצבות המקבילות למצבות שניצבו בקומה העליונה שפתוחה כיום לציבור, אלא שבניגוד למצבות העליונות, המכוסות בפרוכות מפוארות, מצבות האבן במעמקי האדמה היו חשופות. המלווה המוסלמי הסביר לו שאלו הם קברי האבות עצמם וסקלן נשא במקום תפילת קדיש".
ארנון מספר שנותר נפעם מדברי סקלן, "וקבענו להיפגש שוב ביום ראשון, במטרה להציג בפניו תרשימים ותמונות ולנסות יחד לאתר את החללים שתיאר. במוצאי שבת, ערב הפגישה השנייה, קיבלתי שיחת טלפון מבתו שסקלן נהרג מפגיעת ג'יפ, כשיצא מתפילת השבת בבית הכנסת הגדול בירושלים. תפסתי את הראש. הצטערתי על האדם, שהיה איש ציבור רב פעלים, וגם על ההחמצה. שמחתי שערב מותו, לפחות הספיק לספר את סודו".
תיאור דומה מסר לארנון גם אריה אריאל, סבה של תמר אריאל, הנווטת הדתייה הראשונה, שנהרגה בנפאל ב־2014. ארנון נפגש עימו לפני שמונה שנים בביתו שבמשואות יצחק. אריאל סיפר לו שכילד בן תשע, נלווה לאביו באחת הפעמים שבהן נסע לחברון, אחרי פרעות תרפ"ט. שם, הצטרפו שניהם לביקור של ארכיאולוגים בריטים בחללים שמתחת לבניין המערה. "ירדנו במדרגות", סיפר גם אריאל, "ואני זוכר שהם אמרו: 'אלה הם קברי האבות'".
חודש לאחר מלחמת ששת הימים נכנס למערה אריה גולן, סמל מחלקה בסיירת צנחנים, בראש צוות לוחמים, כדי לחפש בה נשק, מחבלים ואמצעי לחימה. גם הוא מסר לארנון תיאור מפורט עליה. אלא שהאירוע המפורסם ביותר שקשור לכניסה של יהודים לחללי המערה, התרחש חודשים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים. שר הביטחון דאז, משה דיין, הוטרד מהעובדה שיהודים הקימו בית כנסת במערת המכפלה, וחשש מעימות בין־דתי בין המוסלמים ליהודים. הוא פנה ליהודה ארבל, ראש מחוז ירושלים בשב"כ, וביקש ממנו לנסות ולמצוא פתרון שיפריד בין שני הצדדים.
דיין, שהבין דבר או שניים בארכיאולוגיה, ציין שמערת המכפלה עצמה נמצאת מתחת לרצפת המסגד במפלס נמוך יותר. "אם נמצא כניסה מבחוץ אל המערות", אמר דיין לארבל, "פתרנו את הבעיה - המוסלמים יתפללו למעלה, והיהודים למטה".
ארבל המתין להזדמנות המתאימה וזו הגיעה כעבור עשרה ימים: רימון נזרק על מבקרים יהודים בפתח המערה, עוצר הוטל על העיר והמסגד במערת המכפלה נסגר. ארבל לא השתהה. הוא שלשל את בתו בת ה־13, מיכל, דרך "פתח הנרות" שברצפת אולם יצחק, כדי שתתעד את החללים במעמקי הקרקע, לא לפני שאימן אותה כמה שבועות בשרטוט ותיעוד חללים בנויים.
מיכל (כיום ד"ר מיכל ארבל, חוקרת ומרצה לספרות עברית) שולשלה בחבל אל תוך חור צר בקוטר 28 ס"מ, ב־10 באוקטובר של אותה שנה. היא צוידה בגפרורים ובנרות, כדי לוודא שבמקום יש אוויר לנשימה, וכן במצלמה, בנייר ובעיפרון. שלוש שעות וחצי ארך המבצע. מיכל זיהתה בקיר המערבי שלוש מצבות, שתיים חלקות ואחת מעוטרת, וגם פתח בצד המזרחי ובהמשכו מסדרון. היא שרטטה כל פרט שראו עיניה, וארבל העביר את השרטוטים של בתו לשר הביטחון דיין. הילדה הוכנסה פנימה פעמיים נוספות, ב־18 באוקטובר של אותה שנה, וגם בנובמבר, אבל אל המערה הכפולה עצמה - לא הגיעה.
כלים מבית ראשון
מבצע חשאי נוסף בחסות הצבא התרחש במקום בפברואר 1973. הוא כונה "מבצע אדר", ויזם אותו, למטרות מחקר, אלוף פיקוד המרכז דאז רחבעם זאבי. סגן אבנר צדוק, שנבחר למשימה עקב ממדי גופו הצנומים, הולבש בבגד ים ונמשח בגריז, כדי להקל את מעברו בחללים הצרים. התצלומים ופרטים אחרים שהתגלו במבצע זה, מצר ארנון, נותרו חסויים עד היום.
המערה עצמה נחשפה רק ב־1981, במבצע שאורגן בליל סליחות אחד. קולות הרקע שהסוו את הפעולה היו של המתפללים אומרי הסליחות, שהקפידו הפעם לשיר את הפיוטים בקול רם במיוחד. בחסות התפילה, כשהם מצוידים בפטישים ואזמלים, פתחו ארנון וחבריו את האבן ברצפת אולם יצחק. אפופי התרגשות הם מצאו עצמם יורדים בגרם מדרגות תלול שבקצהו מנהרה ארוכה, אפלה וצרה. הם זחלו בה עד שהגיעו לחדר תת־קרקעי גדול.
"התחלנו לחפש כניסה למערה המקורית, זו שהכרנו לכאורה מתיאורים היסטוריים", מספר ארנון, "בפינות ובקירות החדר נמצאו אבנים שונות. על חלקן היו אותיות לטיניות וערביות. לפתע חשנו, בנקודה אחת, בכניסה לחדר, במשב רוח שעולה מכיוון הרצפה. במאמץ רב הרמנו את אבני הרצפה סביב אותה נקודה, ולבסוף נחשף בפנינו פתח של מערה חצובה בסלע".
ארנון וחבריו העמיקו אל תוך אותה מערה, "והתברר שאכן מדובר במערת מכפלה, שמורכבת משתי מערות, זו לפנים מזו, מטיפוס קברי פיר כפולים שאופייניים לתקופת האבות. המערה הראשונה היתה גדולה יותר ומלאה בעפר כמעט עד תקרתה, אך ממנה הוליך עוד מסדרון צר למערה שנייה, נוספת, קטנה יותר. על רצפתה של המערה הקטנה, המלאה בעפר, בין שברי כלי חרס עתיקים, מצאנו עצמנו זוחלים בין עצמות רבות של בני אדם".
המערה הכפולה תוארכה לתקופת הברונזה התיכונה, תקופת האבות, אברהם, יצחק ויעקב. המשלחת נטלה עימה מהמקום ארבעה כלי חרס, שנבדקו על ידי קמ"ט ארכיאולוגיה ביהודה ושומרון באותה תקופה, ד"ר זאב יבין, שמצא שהם מתקופת הבית הראשון. רק לאחרונה, 40 שנה לאחר ההרפתקה ההיא, הסתיימה בדיקה מדעית נוספת של אותם חרסים על ידי פרופ' דוד בן שלמה, ראש החוג לארכיאולוגיה ולימודי א"י באוניברסיטת אריאל, בשיתוף פרופ' האנס מומסן מאוניברסיטת בון שבגרמניה, מומחה עולמי בזיהוי מקורות של כלי חרס לפי הרכבם הכימי.
הבדיקה העלתה שהכלים הובאו למערה ממקומות שונים בארץ - הרי חברון, ירושלים והשפלה, כפי הנראה, על ידי אנשים שחיו באזורים אלה ובאו לבקר בה. הדבר מלמד לכאורה שהאתר היה מוקד עלייה לרגל כבר בימי בית ראשון.
יבין עצמו, יחד עם דורון חן (מרצה לאדריכלות קדומה), נכנס למערה כמה חודשים לאחר מכן, במשלחת שארגן מפקד האזור דאז בנימין (פואד) בן אליעזר. השניים סקרו אותה באופן עצמאי, ואחרי שנים אחדות פרסמו מאמר מדעי מסודר. גם הם הגיעו למסקנה שמדובר במערכת קבורה ברונזאית מימי האבות. העצמות שנמצאו במערה לא הוצאו ולא נבדקו. יבין סיכם את ממצאיו וכתב: "מסורת קדומה ראתה בקבוצה אחת של המערות האלו (יש נוספות באזור - נ"ש) את קברי האבות ולפיכך הוקם המונומנט מעליה". הוא גם מצא זיקה ברורה בין חדר המצבות העילי והמערות שמתחתיו.
בדיקות רדאר ופחמן
אלא שארנון לא הסתפק בכל אלה, וב־2014 הזמינה מדרשת חברון בדיקת רדאר חודר קרקע אצל חברת "גיאוטק". פענוח הבדיקה העלה שבמערת המכפלה, בדומה לדרום הר הבית (באזור אורוות שלמה), נבנו קמרונות שעליהם הונחה רצפת המבנה העילי.
מי בנה את המבנה העילי?
ארנון: "הורדוס. הקירות במבנה העילי של המערה הם קירות כפולים, וביניהם יש מילוי של בטון ואבנים. טיפסנו לשם והוצאנו מעט חומר. היו שם גם גרגירי פחם, שדוגמיות שלהן נשלחו לבדיקה במכון ויצמן. הם תִארכו אותם למאה הראשונה לפני הספירה. זה יכול להיות או חשמונאי או הרודיאני, אבל מכל הנסיבות ההיסטוריות, סגנון הבנייה והשוואת המבנה למבנים נוספים, ברור לי שזה הרודיאני".
מערת המכפלה, מציין ארנון, "היא המבנה ההרודיאני היחיד בארץ ישראל ששרד בשלמותו והוא קטן בהרבה מהר הבית; רק אחד חלקי 77 מההר, 2 דונם מול 144 דונם", הוא מעלה השערה שלפיה "הפועלים של הורדוס עשו בחברון את הפיילוט לבנייה בהר", ומסביר שהמבנה העילי החיצוני של מערת המכפלה הוקם ללא יסודות, על גבי סלע האם, ושבחלקים ממנו, מתחת לכותל הדרומי ולכותל המזרחי של המבנה, ניתן לצפות עד היום. "זה כנראה 'קצה השדה' שקנה אברהם מעפרון החיתי, שמוזכר בספר בראשית", הוא מעריך.
ומתחת למבנה הזה טמונים לכאורה אימהות ואבות האומה?
ארנון: "לא מצאנו קבר שעליו כתוב: 'כאן נקבר אברהם', אבל כשאתה משקלל את כל הנתונים, הארכיאולוגיים, ההיסטוריים, המסורות, כתבי הנוסעים, המקורות בתנ"ך, הטופוגרפיה; כל המכלול הזה מלמד שאכן כך".
אנשים ודאי ישאלו את עצמם: אם ארנון היה מגיע למסקנה שזה אינו המקום, שזו אינה מערת המכפלה המקראית, האם הוא היה כותב זאת?
ארנון: "כן, הוא היה כותב זאת".
אתה מציין בעבודתך, בין היתר, שאין אפשרות לבצע במקום "מחקר גלוי". היו מחקרים לא גלויים?
ארנון: "איני יכול להשיב על כך".
ארנון: "כן, אבל לא דברים שמשנים את התמונה. רק פרטים כאלה ואחרים".
העבודה של ארנון חושפת גם כמה שמות ביוונית ובעברית מהתקופה הביזנטית (המאה ה־4 וה־5 לספירה) שצולמו על ידי הוואקף לאחר שקילף את הטיח מקירות במבנה. מדובר בשמות של יהודים שחרטו את שמם במקום, "כמו נחום, תנחום או יעקב".
אחד הממצאים היותר מעניינים של ארנון נוגע לקיומו של בית כנסת במקום לאורך כ־600 שנה, בצד הצפוני של המבנה, לצד כנסייה שפעלה במקביל בצידו הדרומי. "שיתוף יהודי־נוצרי שיש לו תימוכין גם במקורות ההיסטוריים, ונתמך בעדויות וממצאים נוספים מאזור חברון. המציאות הזאת" אומר ארנון, "מרככת מעט את המידע הרב על היריבות המרה בין שתי הדתות לאורך ההיסטוריה".
הממצא בשטח בנוגע לבית הכנסת, מציין ארנון, מתכתב עם מקורות מהגניזה הקהירית שחשפו את קיומה של קהילה יהודית בחברון באותה תקופה; קהילה שאכן קיימה תפילות במערה ושהאישיות הבולטת בה היתה סעדיה החברוני. סעדיה זה נשא בכמה תארים, שעניין כולם תפקידיו במערה. בית הכנסת חרב כנראה עם הכיבוש הצלבני של ארץ ישראל.
במחקרו, ארנון עוסק גם בתיאורי יוספוס פלביוס את מערת המכפלה, וכן מוצא דמיון בין הממצאים הארכיאולוגיים במערה לאלה שבתל חברון (תל רומיידה). אין לו ספק, כאמור, שמערת המכפלה המוכרת לנו כיום - היא מערת המכפלה המתוארת בספר בראשית, אך הוא מבהיר שבסיפור המערה עדיין רב הנסתר על הגלוי, ושהגבלות המוסלמים על מחקר מסודר שלה - משאירות מלאכה רבה גם לדורות הבאים.
