כשהנרטיב קודם למציאות

ביום רביעי התקיימה ההרצאה לזכרו של אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון - ביתו האקדמי של ניצול השואה, שזכה בפרס נובל לשלום בזכות ספריו שמתעדים את האנטישמיות האירופית ואת תקומת העם היהודי בציון. השנה, האוניברסיטה בחרה לכבד את הכומר האפרו־אמריקני וויליאם בארבר והוא זה שנתן את הרצאת ויזל. בארבר הוא מנהיג מוכר בזכות פעילותו נגד מה שמכונה "הגזענות המובנית" של ארה"ב. משמעות המונח היא שהגזענות היא מרכיב בדנ"א האמריקני ושניתן לעקור אותה רק באמצעות מהפכה.
בארבר לא רק נלחם נגד הגנטיקה הגזענית כביכול של ארה"ב, אלא גם נגד מדינת היהודים. כפי שדיווח ארגון CAMERA, יש לו רקורד עשיר באמירות אנטישמיות המופנות נגד התנועה הציונית ומדינת ישראל, ובין השאר הוא מכנה את ישו "יהודי־פלשתיני שחור עור". בארבר מאשים את ישראל ב"יירוט" ילדים פלשתינים "רק משום שהם חפצי חירות". מבחינתו, התנועה הציונית היא "פרויקט קולוניאליסטי", ובניגוד לציונים - הפלשתינים מעולם לא עסקו באלימות.
בתגובה לחשיפת הדברים, אוניברסיטת בוסטון תקפה את ארגון CAMERA וכינתה את החשיפה כ"מוטעית". תוך התעלמות מהחומר האנטישמי הגלוי של בארבר, מנהל המכון ללימודי יהדות על שם ויזל, מייקל זנק, הצטדק וציין כי הכומר "גינה פעמים רבות את כל סוגי הגזענות, לרבות אנטישמיות. הוא מונה יהודים רבים בקרב חבריו ובעלי בריתו".

בתגובתו לחשיפת CAMERA, ניסה בנו של ויזל, אלישע ויזל, ללכת בין הטיפות. מצד אחד, הוא אמר, בארבר "מנהיג ופעיל מוכר ומכובד, שהיה במרכז עבודה מעוררת השראה במלחמה למען זכות ההצבעה ובקידום הקהילה האפריקנית־אמריקנית". ומנגד - "אנו מוטרדים לשמוע על חלק מדבריו מהעבר, שהדהדו שקרים מרושעים - שקרים שהופצו מעל מבמות נוצריות במאות שעברו - ואלו שקרים מסוכנים ופוגעניים מאוד לקהילה היהודית".

אנשים טובים באמצע הטרור

ויזל הבן פסל את השקרים שבארבר השמיע כנגד ישראל וחיילי צה"ל, אך לא ביקר את הזמנתו לשאת הרצאה לזכר אביו. הוא אף הושיט יד לבארבר, "ועם כל זאת, אנו מציעים את עזרת משפחתנו בעבודה העוצמתית שלו פה, בארה"ב, ובמקביל, פתיחת שיח על אודות דבריו מהעבר", אמר.
בהמשך הזמין את בארבר לנסוע לישראל יחד איתו, "כדי לבחון את המציאות בשטח מהצד הישראלי ומהצד הפלשתיני". דבריו של ויזל הבן הדהדו את הדברים שאמר שר החוץ יאיר לפיד ביחס לששת ארגוני החזית העממית, ששר הביטחון בני גנץ הכריז עליהם כארגוני טרור. בתגובה לגינויים שלהם זכתה הכרזת גנץ מממשל ביידן, מהאיחוד האירופי, מהמועצה לזכויות האדם של האו"ם ומחברי הקואליציה ממפלגות מרצ והעבודה, לפיד ניסה לרצות את כולם. מצד אחד אמר שר החוץ "זו החלטה שהיתה צריכה להתקבל". מאידך, "יש בארגונים האלה אנשים טובים מאוד ורעים מאוד". הבעיה בתגובת אלישע ויזל וגם בתגובה של לפיד היא שעובדתית, אין צדק בשני הצדדים. בארבר, שמפיץ עלילות דם נגד ישראל וחיילי צה"ל, ושולל את זכות הקיום של מדינת היהודים תוך שכתוב ההיסטוריה של התנועה הציונית ושל מלחמת הפלשתינים נגדה, הוא אנטישמי. וככזה, אינו ראוי לשאת הרצאה לזכרו של ויזל האב. נקודה. בהזמנתו, ביטאה אוניברסיטת בוסטון סלידה ובוז לזכרו של אלי ויזל כמו גם לקהילה היהודית בקמפוס ובארה"ב בכלל.

לפיד לעומתו רוקד בין הטיפות ונרטב; הרי אי אפשר להגדיר אנשים שעובדים עבור ארגון טרור "אנשים טובים מאוד". הם לא. אז איך אפשר להבין את אובדן יכולת השיפוט והאבחנה הבסיסית של לפיד ושל אלישע? השיתוק המוסרי שלהם הוא תולדה של הזהות הפוליטית־אידיאולוגית שלהם. אם לא שיתוק - רפיון ופחד.

הקרנות למימון שנאה

למחנה השמאל הפרוגרסיבי יש יחס פתולוגי למציאות. מה שקובע עבור מתפקדי המחנה הוא הנרטיב - לא המציאות. על פי נרטיב השמאל, אנטישמיות בארה"ב היא תופעה ששייכת לימין, לא לשמאל. על כן, בארבר רק "מהדהד" עלילות דם אירופיות שמסכנות ופוגעות בקהילה היהודית בארה"ב. בארבר לא יכול להיות אנטישמי בזכות עצמו. בארבר איש כבוד פרוגרסיבי.
כמו כן, על פי נרטיב השמאל הפרוגרסיבי, הפלשתינים הם הקורבן של ישראל הקולוניאליסטית. מי שתומך במאבק הפלשתיני נגד ישראל ומקדם אותו חייב להיות מהטובים, כי הוא בצד המדוכאים. ומי שפועל נגד הפלשתינים חייב להיות רע. כי ישראל היא הרעה. היא המדכאה.
בתור פרוגרסיביים־לייט, ויזל ולפיד מנסים להיות גם בצד המציאות וגם בצד הנרטיב. אבל זה לא הולך. בארבר לא מעוניין ללמוד את האמת על המערכה בת 100 השנים של הפלשתינים נגד המפעל הציוני והעם היהודי. הוא מעוניין לתקוף את מדינת היהודים. האיחוד האירופי, קרן פורד וג'ורג' סורוס מממנים ארגונים שמקדמים את המערכה הפלשתינית נגד ישראל, לא משום שהם אינם יודעים שארגונים אלה תומכים במערכה לחיסול המדינה היהודית. הם מממנים אותם כי הם יודעים בדיוק מה המטרה.

מיכאלי והורוביץ, וחבריהם לסיעות מרצ והעבודה, מגנים את החלטתו של גנץ לא רק משום ששותפיהם לדרך מ"בצלם", "יש דין", "שוברים שתיקה", "שלום עכשיו", האגודה לזכויות האזרח וכו' מתוקצבים על ידי אותן ממשלות וקרנות המממנות את ארגוני הקש של החזית העממית. הם מגנים את המעשה של גנץ גם משום שהם אימצו את הנרטיב של המחנה שלהם, שקובע שהפלשתינים הם הקורבן של ישראל.

השבוע, פרסם הוועד היהודי אמריקני סקר חדש על מצב האנטישמיות בארה"ב בשנת 2021. הסקר מצא ש־90 אחוז מהיהודים האמריקנים רואים את האנטישמיות כבעיה בארה"ב של היום. 72 אחוז חשים פחות בטוחים מאשר בעבר. 40 אחוז טענו שהם נקטו צעדים כדי להסתיר את יהדותם מתוך חשש לביטחונם. רבע מהמשיבים העידו שספגו פגיעות אנטישמיות (מרביתם ברשתות חברתיות) בשנה החולפת. רוב מוחלט רואים בתנועת החרם איום אנטישמי. רוב מוחלט מזהים אנטי־ציונות כאנטישמיות.

אך על אף העלייה התלולה בתחושת האיום, רוב היהודים האמריקנים לא מוטרדים מהעובדה שהבית הפוליטי שלהם - המפלגה הדמוקרטית - מעצים את הקולות האנטישמיים ביותר בפוליטיקה ובציבוריות האמריקנית. הם גם לא מתרשמים מהעובדה שהמפלגה הרפובליקנית נלחמת נגדם. רק 40 אחוז מיהודי ארה"ב מאוכזבים מהטיפול של המפלגה הדמוקרטית באנטישמיות (45 אחוז מרוצים). שני שלישים מיהודי ארה"ב מאוכזבים דווקא מהטיפול של הרפובליקנים באנטישמיות.

מוסר ההשכל ברור ומתסכל. בארה"ב כמו בישראל, יהודים פרוגרסיבים מעדיפים להגן על אנטישמים פרוגרסיבים יותר מאשר על יהודים.