כולנו מכירים את הרגע הזה בתיאטרון: זה עתה הסתיים המחזה. ז'אן ולז'אן סיים לגווע, רומיאו ויוליה קיפדו את חייהם, והמסך היורד מסתיר את גופותיהם של המלט ושל יתר בני משפחתו, המוטלות שורה ארוכה־ארוכה.
עוד בטרם הסתיימה אצלנו תקופת האבל, מורם המסך - ומול עינינו המשתאות קמים כל המתים לתחייה. האויבים המרים מן המחזה משתחווים ומחייכים זה אל זה, ואת מקומה של הטרגדיה תופס מפגש רעים צוהל. במקום לתבוע את כספנו בחזרה, אנחנו משחררים אנחת רווחה. טוב שכל הזוועות נשארו מאחור, טוב שאת דמעות השחקנים אפשר לנקות בשולחן האיפור.
אם היינו חושבים שרצח אמיתי מתרחש מטרים מאיתנו - היינו מזועזעים, אולי גם מזמינים משטרה. האשליה התיאטרלית אפשרה לנו לשמור מהיגון מרחק בטוח. בשבוע הבא נחזור לראות את מדיאה רוצחת את ילדיה, רק צריך לוודא שלא שכחנו לארגן בייביסיטר לילדים.
חוויה דומה מספק לנו הקולנוע. אמנם פרצופם העולץ של השחקנים אינו מופיע בחתימת הסרט, אבל נוכל לאתרם על נקלה בכתבות בטלוויזיה ובראיונות בכל עיתון רענן. אנחנו יודעים שדניאל קרייג אינו הסוכן של הוד מלכותה, מאחר שהוא עצמו הסביר לנו שמדובר רק במשחק. כך אנחנו יכולים ליהנות מסרטי הפעולה שבהם הוא מככב מבלי שנידרש לחשבון נפש על צימאון הדם שלנו.
באופן פרדוקסלי, סרט טוב אמור לגרום לנו לצלול אל המתרחש בו, לשכוח שהוא סרט ובאותה מידה להבטיח לנו שהמחזות הקשים שהוא מציג, לא פעם, בפנינו - לא קרו "באמת". רגעים אלימים בחיינו מעוררים ברובנו חלחלה, אבל אם הם מופיעים בסצנת אקשן, הם משתלבים מצוין עם פופקורן.
לא היינו רוצים להיות עדים לרגעיהם האחרונים של נוסעי ה"טיטאניק", אבל בגרסה הדרמטית של ירידתם למצולות נצפה שוב ושוב. לא היינו מבקשים להיות עדים להוצאתם להורג של חפים מפשע, אבל בזכותנו "משחק הדיונון" היא הסדרה הנצפית ביותר. כך, על במת התיאטרון או על מסך הקולנוע, מסייעת לנו הדרמה לחוות בצורה בטוחה סיטואציות שמפחידות ומושכות אותנו כאחת, מאפשרת אימון "יבש" לתרגולות נפשיות נחוצות ללא כל סכנה ממשית של פגיעה.
בדומה לרכבת הרים המזמנת לנו עימות עם פחדים עמוקים בזמן שאנחנו חגורים היטב, מושתתים גם קרבות הירי הקולנועיים על ההנחה שהכדורים המשוגרים אלינו נטולי אבק שריפה. רק שמדי פעם, משהו משתבש. אותלו חונק את דזדמונה חזק מדי, הכדור שנורה על הסט גם פוגע. האלימות מתגלה כאלימה באמת.
להתמודד עם גידולי הפרא
לתאונה הקטלנית שפקדה את אתר הצילומים של הסרט "Rust" בסוף השבוע שעבר, והובילה למותה של מנהלת הצילומים הלינה האצ'ינס, קדמו תאונות דומות בעבר. ב־1983 נהרג שחקן האופי ויק מורו יחד עם שני ילדים ששיחקו לצידו בסרט "אזור הדמדומים", אחרי שמסוק סטה ממסלולו והתרסק עליהם. בתאונה אחרת, המזכירה יותר את אירועי השבוע האחרון, נורה למוות ב־1993 שחקן הפעולה העולה ברנדון לי מירי של אקדח שאמור היה להיות טעון בכדורי דמה בלבד.
נדמה כי הרצון לשוות לסצנות איכות ריאליסטית ככל שניתן, גרם לחוסר זהירות משווע מצידם של המעורבים בהפקה, והמשחק הפך למשחק דמים. קשה לדעת אם כתמי הדם ידבקו בכפות ידיו של אלק בולדווין, השחקן־מפיק של "Rust" שירה את הכדור, אבל ניתן לשער כי תעשיית הקולנוע תמשיך להפיק סרטים גדושי אלימות ותייחל לכך שתאונות מסוג זה לא תתרחשנה יותר. סביר להניח שבתוך זמן קצר שמה של האצ'ינס יישכח ומכונת הכסף תמשיך לעבוד, ובכל זאת, עובדת התרחשותה של התאונה דווקא במהלך צילומי מערבון מודרני, מעוררת כמה מחשבות מטרידות.
בדומה למערבונים אחרים, גם הסרט "Rust" אמור היה לגולל סיפור על אודות ראשית ההתיישבות הלבנה בספר האמריקני. עלילת הסרט מתרחשת בקנזס והיא מתארת, כמה אירוני, את מסע המנוסה של נער צעיר לאחר שירה בטעות בחוואי שכן.
במערבונים בכלל וב־"Rust" בפרט, מוצגת ארה"ב של שלהי המאה ה־19 כחברה המתגבשת לאיטה, הופכת לאומה שלווה ושומרת חוק אך כזו הנאלצת, מדי פעם, להתמודד עם גידולי פרא של אנרכיה ואלימות. המערבונים הקלאסיים הגדולים של המאה הקודמת, דוגמת "ריו בראבו" או "בצהרי היום", סיפקו לחברת המהגרים האמריקנית את אגדת הראשית שהיא היתה זקוקה לה.
צ'יזבט נטול היסטוריה
את אמריקה בנו, לפי המערבונים, אנשים קשים ומלאי נחישות שבמותם האלים ציוו לבניהם, האלימים פחות, את החיים. האלימות המחוספסת של המערבונים אשר הופנתה פעם כלפי האינדיאנים, ילידי היבשת, ופעם אל גורמים אינטרסנטיים נטולי עניין בפיתוח ההתיישבות האמריקנית, הוצגה תמיד כמוצדקת ואף כנחוצה. לקהל שגדש את אולמות הקולנוע סיפקו המערבונים זהות אמריקנית נוחה לעיכול ותחושת שייכות עם עבר שלא היה ולא נברא.
רק מערבונים שנוצרו מחוץ לארה"ב, דוגמת "הטוב, הרע והמכוער" האיטלקי, או כאלה שהופקו כבר בזמן מלחמת וייטנאם - יכלו להרשות לעצמם להעלות סימני שאלה ולתהות עד כמה ניתן להצדיק את האלימות על המסך ומחוצה לו. הם עוררו תהייה אם לא הגיע הזמן להישיר מבט אל ההיסטוריה האמריקנית המדממת, ולהימנע מיצירתם של צ'יזבטים קולנועיים נטולי בסיס היסטורי.
זו הסיבה לכך שבשנים האחרונות הופקו מערבונים מועטים בלבד. היחס האמביוולנטי למיתוס שהם שיווקו עשה את שלו, והאקדוחן הלבן יכול היה כבר ללכת. מי שייצג מגמה זו יותר מכל הוא קלינט איסטווד. מי ששיחק, וביים, כמה מן המערבונים המצליחים בתולדות הז'אנר - החליט לפני 30 שנה להפנות לו עורף.
כמי שגילם כמה בוקרים רצחניים, איסטווד החליט לקבל אחריות על מעלליו ולביים סרטים ששוחטים את הפרה המערבונית הקדושה. מסרטו החשוב ביותר, "בלתי נסלח" מ־1991 שעליו זכה באוסקר, ועד ל־"Cry Macho", שביים בשנה האחרונה והוא כבר בן 90(!) - מבקשים סרטיו האחרונים להזהיר מפני השימוש באלימות, המאכלת, לפי איסטווד, בראש ובראשונה את בעליה.
איסטווד, כידוע, הוא שמרן רפובליקני. אלק בולדווין משמש אחד מנציגיה המוחצנים של המפלגה הדמוקרטית. על המסך משמיע דווקא האיש מימין בשורה הומניסטית, בעוד המתנגד החריף לטראמפ ניסה להשיב את המערבון לחיים. אולי כעת יחשבו במאים פעמיים לפני שינסו להפוך היסטוריה אלימה לבידור. אולי כעת יניחו למתים, סוף־סוף, לנוח על משכבם בשלום.
