עזה על סף פיצוץ

לא צריך רגישות או ניסיון יוצאי דופן כדי להבין שעזה על סף פיצוץ. זה נובע משורה של נושאים ועניינים שמתלכדים להם אט־אט יחדיו, ועשויים להוציא את הדברים משליטה בקרוב מאוד.
העניין המרכזי, כתמיד, הוא המצב הפנימי ברצועה. חמישה חודשים אחרי מבצע שומר החומות, עזה תקועה ומתוסכלת. סוגיית המימון הקטארי נפתרה רק בחלקה (עובדי הציבור של חמאס עדיין מחכים למשכורות), והשיחות להסדרה בקהיר מתנהלות בעצלתיים תחת הסייג הישראלי שמתנה כל התקדמות בפתרון תחילה של סוגיית השבויים והנעדרים.

צריך לקחת בעירבון כפול ומכופל את השמועות שנפוצו באמצע השבוע על פריצת דרך במגעים להשבת גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, ושל האזרחים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד. נראה שמדובר בלוחמה פסיכולוגית - אולי מצידו של חמאס, ואולי מצד המצרים - שנועדה להפעיל לחץ על משפחות הנעדרים, ובאמצעותן על הממשלה.

בדיקה עם כמה גורמים העלתה כי התקדמות של ממש במגעים לא נרשמה. חמאס מתעקש על רשימה מפוארת של משוחררים, רבים מהם אסירים כבדים, עניין שישראל מסרבת לו בתוקף. ההערכה היא שישראל תסכים לשחרר רק את משוחררי עסקת שליט שנעצרו מחדש אבל לא הרבה מעבר לכך, ומכאן שבהיעדר נתונים חדשים במשוואה - הסיכוי לקדם עסקה הוא קלוש עד אפסי.
למגעים התקועים בקהיר מצטרפות, כבעבר, סוגיות נוספות. מזרח ירושלים מתחממת שוב, וכתמיד מושכת עניין שחורג מגבולותיה הגיאוגרפיים. גם המצב הביטחוני ביו"ש ממשיך להיות נפיץ, עם עימותים כמעט יומיומיים (בעיקר בג'נין) שנמשכים מאז בריחת האסירים מכלא מגידו בערב ראש השנה. לזה אפשר להוסיף את העניין הנפיץ תמידית של האסירים הביטחוניים - הקונצנזוס הכי גדול ברחוב הפלשתיני - שחוזר כעת לכותרות על רקע ההרעה בתנאי כליאתם של חלק מהאסירים, והאיום של רבים מהם לפתוח בשביתת רעב.

המבוכה של כוכבי

כל אחד מאלה הוא חומר קבוע בידיו של חמאס, בחפשו אחר עילות לשימור המאבק. התלכדותם בעת ובעונה אחת היא מסוכנת ומחייבת ניהוג עדין, בוודאי כשהדברים באים על רקע המצב הבסיסי בעזה - המיואשת, הענייה וחסרת העתיד.
זה אמנם לא חדש, אבל המצב בעזה חמור מבעבר בכל אספקט - בעיקר זה הפסיכולוגי. חמאס יצא למערכה בחודש מאי כדי לשנות את המצב ברצועה מהיסוד. במבחן התוצאה, הוא נכשל. ההישג היחיד שלו היה תודעתי: החיבור של כמה חזיתות (ובעיקר את ערביי ישראל), והתחושה בקרב ציבורים רחבים שידו היתה על העליונה.

הנושא הזה עלה ביום שלישי בדיון של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הוועדה התכנסה אמנם לדון בתקציב הביטחון, אבל מצאה את עצמה נגררת גם לשומר החומות, לאחר שהרמטכ"ל, אביב כוכבי, נשאל למה דרוש הכסף אם צה"ל לא מנצח במלחמות. כוכבי השיב לשואל (ח"כ צבי האוזר מ"תקווה חדשה", בעברו מזכיר הממשלה ויו"ר הוועדה, ומי שמכיר את הנושא מקרוב) שצה"ל ניצח את חמאס "לא 2-100 אלא 2-200".
אפשר להתווכח עם הנתון הזה, שמשקף ראייה צרה מאוד של המערכה והישגיה. אפשר גם לתהות איך בכל הוועדה - שאמורה להיות המפוארת והחשובה ביותר בכנסת - לא נמצאו עוד חברים שיתעמתו עם קביעותיו של הרמטכ"ל, ויאתגרו לכל הפחות את המסקנות שנגזרות מהן, ובראשן התהיה מה המדיניות של צה"ל היום, כשעזה שוב על סף פיצוץ.
זה לא קרה, וחבל שכך, משום שוועדה אחראית צריכה לדון בעניינים האלה לפני עימות, ולא אחריו. וכמו שהדברים נראים כעת, עימות נוסף בעזה נמצא על הפרק, ונדרש לברר מה ישראל עושה כדי למנוע אותו, או לחלופין - כדי להיות זאת שמנהלת אותו, ובמידת הצורך גם מכריעה אותו (עד כמה שניתן להכריע במערכות מוגבלות בהיקפן).

נכון להיום, מי שמנהל את העניינים הוא חמאס. ברצותו הוא משחרר את הרסן (להפגנות, לבלונים, לירי רקטי מוגבל) לאנשיו ולארגונים האחרים שפועלים ברצועה, וברצותו הוא מהדק אותו. ישראל לא יוזמת, אלא מגיבה, לעיתים בלחץ מוגזם. עדות לכך ניתנה ביום שלישי, בסגירה של כבישים בעוטף שהעידה יותר מכל על בהלה, וגם ביציאה של הרמטכ"ל מהטקס לזכרו של יצחק רבין, לאחר שקיבל ממזכירתו פתק על אזעקת "צבע אדום" בעוטף.

כוכבי הותקף על כך, שלא בצדק. מרגע שקיבל את הפתק היה עליו לצאת; לו היו באירוע נפגעים, חלילה, הוא היה מותקף למה המשיך לשבת. אבל גורמי המעטפת שמקיפים אותו - עוזרו, ראש לשכתו - היו צריכים לברר קצת יותר פרטים לפני שהזעיקו אותו, לעיני כל המדינה. לו ספרו עד 10, האירוע המצולם, המביך והמלחיץ היה נמנע.

להתחיל חזק, בהפתעה - ולהגביר

העצבנות הזאת בצד הישראלי היא לא בריאה. לא ברור גם לאן היא אמורה להוביל. אם ישראל מעוניינת לעשות הכל כדי לפתור את ענייני עזה בשיח, היא צריכה ללחוץ על הגז בקהיר, ולהיות נכונה לשלם חלק מהמחירים שנובעים מכך. ואם היא מעריכה שזה חסר סיכוי והעימות בעזה הוא בלתי נמנע, היא צריכה לנהל את העימות ולא להיות מנוהלת על ידו.
זה עניין אסטרטגי, שמחייב דיונים רציניים וקבלת החלטות שקולה ומוסדרת. אסור לישראל להיתפס כמי שבורחת מעימות, משום שהדבר יתהפך עליה לא רק בעזה אלא גם בחזיתות האחרות - ובראשן החזית הפנימית, שהתבערה בה רק גדלה מדי יום על רקע העלייה בהיקף האלימות במגזר הערבי, וחוסר האונים של הרשויות לטפל בה ביעילות.
במילים אחרות, ישראל צריכה לשקול אם ליזום מהלך בעזה. להתחיל חזק, בהפתעה, ואז להגביר. יש גם שם וכתובת ברורים למהלך הראשון: יחיא סינוואר. זה כבר היה צריך לקרות מזמן, אבל כעת - אחרי שהוא איבד פרופורציות לחלוטין - נדמה שבשלה העת.

מי שדחף לכך ללא הרף היה ראש השב"כ היוצא, נדב ארגמן. הוא סבר שלא רק שכל עוד סינוואר בעזה יש אפס סיכוי להסדרה ולרגיעה, אלא שסינוואר הפך לבעיה בפני עצמה שחורגת מתפקידו הרשמי. זאת סוגיה מעניינת, שהתשובה לה תינתן רק אם הוא אכן ייעלם מהזירה; זהותו ואופיו של יורשו יקבעו אם עזה תחתיו תהיה מתונה יותר או דווקא תקצין.

ארגמן החליט שלא להתראיין בסיום שירותו, עניין חריג בציבוריות הישראלית. לפיכך, לפחות בשלב הנוכחי, תישאר עמדתו נחלת הגורמים המקצועיים שהוא חלק אותה עימם. את עיקרה אפשר לסכם בצמד המלים: פרו־אקטיביות מבצעית. ליזום, לא להיגרר, ולא לפחד לקחת סיכונים.
הפקודה לחסל את סינוואר, אם תינתן, תהיה כבר במשמרת של ראש השב"כ הנכנס, רונן בר. גם בר, כמו ארגמן, מחזיק באותה הגישה. נדמה שהגיעה העת לקיים עליה דיון אמיתי, ולברר מה ישראל רוצה מעצמה בעזה, ואיך היא מתכוונת להגיע לשם.