הקומנדו שנשאר בחולות

נאצים בנגב נלחמים בפלמ"חניקים מרוקאים, על גבעה חשופה מול העין של סאורון. מה שנשמע כמו הזיה הוא סיפור שקרה באמת, וכמו נשכח תחת חולות הזמן והנגב. אבל כדי להבין במה מדובר צריך לחזור לבוקר חורפי בפברואר 1948, כשקפטן (סרן) תדה דיפר - בוגר הקרבות בצפון אפריקה, נורמנדי ושחרור פריז מהנאצים - מתייצב במשרדי הסוכנות היהודית בפריז, ומכריז על רצונו להישלח לארץ ישראל כדי להילחם. נציג ההגנה חושד שמדובר במזימה לשתול מרגל, ותוהה בקול מה לצרפתי קתולי ולמלחמת העצמאות. דיפר משיב שהערבים הם אויבי צרפת, והוא תמיד נלחם לצידו של הצדק, וכקצין צבא מנוסה ברצונו לסייע ליהודים לנצח.
הוא נשלח למחנה אימונים בדרום צרפת, שם שליח הפלמ"ח אליעזר (אלי) אוברלנדר מקבץ מתנדבים בעלי ניסיון צבאי, במקביל לצעירים ממרוקו, מתוניס, מאלג׳יריה ומטריפולי, שאותם הוא משכנע להתנדב למלחמה. רגע, פלמ"חניקים ממרוקו? מזרחיים, בין יפי הבלורית והתואר? בסוף הכל יתחבר.

דיפר בן ה־35 עובר טירונות מחודשת, אך אנשי הפלמ"ח לא בוטחים בו ומעבירים אותו גם קורס מכ"ים, שבתומו כותב הקפטן ביובש: ״הנה זכיתי לדרגת רב־טוראי, יחי הצבא!״. בסופו של דבר הוא נשלח לישראל לשמש יועץ קרבות. הוא פוגש את יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, וזה מזהה את הלהט והניסיון הרב שלו ומציב אותו כיועץ בשירות המשוריינים. כדי שיהיה גם קל לבטא את שמו הופך תדה לתדי, ודפרה לאיתן.
״לאיש לא היה זמן וסבלנות להאזין להסברים של יועץ זר, שנשלח ללמד מקומיים לוחמת שריון״, מספר מיכאל (מיקי) כהן (91), פלמ"חניק גאה ומי שחקר את סיפורו של איתן והקומנדו הצרפתי. כשמביטים בתמונות מהתקופה קל להבין מדוע הפלמ"חניקים חשדו בצרפתי המבוגר, שהיתמר גבוה מעליהם עם כובע בארט ומשקפי סורבון.
לאחר תלאות רבות נשלח איתן לגדוד 89, וכשהוא עד לקרבות הפריצה לנגב - יוצא מכליו. גדוד הפריצה נתקע בוואדי ומתעכב שעות יקרות, ואיתן מנסה להתערב ולתת פקודות. משה דיין, מפקד הגדוד, כותב ש״תדי הצרפתי איבד את עשתונותיו, קילל נמרצות והסביר מה היה מפקדו עושה לו, אילו היה תוקע את גדודו במקום כזה, כפי שעשיתי אני הלילה״.

דיין מוסיף שאיתן ״עשה רושם מצוין״, אך קובע ש״אין הרבה מה ללמוד ממנו״. איתן לעומת זאת חושב שדיין ״איש אמיץ, אנושי, פסיכולוג המתעניין באנשיו ויודע להניע אותם. הוא לא צריך להרים את קולו כדי שיצייתו לו ויכבדו אותו, הוא נולד מפקד״.
לאחר תלאות ביורוקרטיה של צבא המתגבש תוך כדי מלחמה, הוחלט לבסוף שאיתן יקים גדוד שיורכב רובו ככולו מאנשי מח״ל (מתנדבי חוץ לארץ) דוברי צרפתית. ״תזכור שבאותה תקופה, כשצה״ל מוציא עלוני קרב ומחלק לחיילים, הם נכתבים ביידיש״, מסביר ד״ר זאב זיוון, מי שהקים את המצפור לזכר חיילי הקומנדו הצרפתי באשלים.
"בשנותיו הראשונות, צבא העם התנהל כלאחר קריסת מגדל בבל. פקודה היתה ניתנת בעברית, מישהו היה צריך לתרגם אותה ליידיש, אחר היה מתרגם לאנגלית ומשם לצרפתית, ומצרפתית תרגמו לאיטלקית כדי שמשהו יקרה״, מספר פלמ"חניק בסרט שנעשה על הקומנדו הצרפתי. ״תדי מונה למפקד גדוד של חיילים דוברי צרפתית", מסביר כהן, "הם נשלחו להתאמן בנחיתה מהים באזור קיסריה. הרעיון היה ש'יחתכו' באמצע את חיל החלוץ של הצבא המצרי שנע לאורך החוף לכיוון תל אביב, בפלישה מהים, כמו בנורמנדי, אבל כשהמצרים נעצרו בצומת עד הלום, המבצע התבטל״.

ולמה דווקא גדוד צרפתי?
״היה גם גדוד דרום־אמריקני, גדוד אנגלי, ועוד גדודים על בסיס שפה, אבל הם לא הוכיחו את עצמם. היו שם הרבה צרות עם כל מיני נוכלים ומתחזים. גם לאיתן היו קשיים עם רמת החיילות והמשמעת של אנשי הגדוד החדש. אנשיו הואשמו בשתייה, בסחר בסמים ובמכירת ציוד צבאי גנוב, כולל נשק, בשוק השחור של תל אביב. הגדוד הושמץ כ'לגיון הזרים' ואנשיו נחשדו כמי שבאו להילחם ממניעים מפוקפקים. איתן צמצם את הגדוד לכמאה לוחמים מובחרים, וכך נולד 'הקומנדו הצרפתי' של הפלמ״ח, כשאיתן מפקדו ואוברלנדר סגנו. באוקטובר 48', הקומנדו צורף לחטיבת הנגב והשתתף במבצע יואב לכיבוש הנגב".

כוחות הסיוע לא הופיעו

המבצע הראשון של הקומנדו הצרפתי היה ב־19.10.48, כאשר שתי מחלקות יצאו להניח מוקשים על כביש עזה־רפיח. הכוחות הוסעו למקום ברכבים רועשים במיוחד, מה שאפשר למצרים להיערך לקראת בואם. אוברלנדר צעד בראש המחלקה ועימו הסייר יעקוב מלכה. מאש המארב המצרי שנפתחה על הכוח נפצע אוברלנדר אנושות ומלכה נהרג במקום. למרות הירי הכוחות הצליחו לסיים את מיקוש הצומת, אוברלנדר חולץ לבית חולים שדה ונפטר. גופתו של מלכה נשארה בשדה הקרב, הוא מוגדר נעדר עד עצם היום הזה ונעדר גם מאתר חללי הפלמ״ח.

בעודם אבלים על מותו של אוברלנדר הנערץ, נשלחו אנשי הקומנדו כחיל חלוץ בקרב לכיבוש באר שבע (מבצע משה). הפריצה היתה מתוזמנת לשעת חצות, שכן הלילה נחשב נקודת החולשה של הלוחמים המצרים. לפני הקומנדו אמורה ״מחלקת המפקדים״ לפרוץ בשלושה זחל"מים, להשתלט על המעבר לעיר ואז לשוב לאחור ולהסיע את אנשי הקומנדו ליעדם. אלא שהזחל"מים נתקלו באש מצרית ושעת הפריצה התעכבה שוב ושוב.
רק בארבע לפנות בוקר פרצו הכוחות לעיר, לא לפני שאחד הזחל"מים נפל לתעלה ומפקדו נפצע קשה. ״המצרים ניצלו את המהומה שנוצרה וזרקו לעבר לוחמי הקומנדו עשרות רימוני יד", מספר כהן, "חלק מהלוחמים חששו לצאת מהרכבים, ואיתן נאלץ לדחוף אותם לתוך התעלה כשהוא צורח ובועט באחוריהם״.

הלוחמים זחלו תחת אש דרך בית הקברות המוסלמי לפאתי העיר, שם התרומם איתן וצעק ״קומנדו קדימה הסתער״. הלוחמים התעשתו והסתערו על העמדות המצריות. עד השעה חמש בבוקר השלימו אנשי הקומנדו את משימתם להשתלט על שורת הבתים הראשונה של העיר, ובשלב זה אמורים היו להצטרף אליהם כוחות נוספים - שלא הגיעו.
שישה מאנשי הקומנדו נפצעו, ולחובשים חסר ציוד בסיסי. איתן זעק בקשר לעזרה רפואית, אך זו לא הגיעה. הוא החליט להתקדם עם אנשי הקומנדו לעבר המסגד (כיום במוזיאון הנגב) שממנו צלפו בהם המצרים. בשל החשכה הם התקשו לפגוע, ואיתן, שהבין שאור היום הוא סכנת מוות, האיץ באנשיו להגיע למסגד. אנשי הקומנדו התקדמו בשטח הבנוי לאט ותחת אש קשה, ולאחר שעה וחצי חצו את מאות המטרים קרוב למסגד.

בשלב זה הגיעו כוחות ממחלקת המפקדים בראשות שרולנה כהן. בדברים שאמר מיכאל כהן במסגרת מחקר שערך, הוא מתאר את המפגש: ״מפקד הצרפתים היה ׳חם׳ וכעוס מאוד. אמר 'יש לי 12 פצועים, מונחים ללא טיפול, אזלה לי התחמושת, אין לי עם מי לדבר. תודיע למפקדים שלך בבקשה כי לי הם לא מקשיבים, שאם בתוך רבע שעה לא יבואו להעביר את הנפגעים ויביאו תחמושת - אני עוזב את העיר! העברתי את הדברים אך במקום זה אנשי הקומנדו הופגזו בידי כוחותינו והבנתי שיש קצרים בתקשורת״.

למרות האנדרלמוסיה, השתלטו לוחמי הקומנדו הצרפתי ומחלקת המפקדים על באר שבע, כשרק מבנה המשטרה נותר בידי המצרים. מפקדת החטיבה שלא היתה מודעת למצב בעיר, שלחה את אברהם (ברן) אדן ופלוגה ב׳ לתפוס את תחנת הרכבת (כיום מתחם הקטר), שנכבש בקלות וכמעט ללא התנגדות. בתשע בבוקר הגישו המצרים את כניעתם, ובן־גוריון שיגר מברק למפקד חזית הדרום - "בדמכם חידשתם הקשר עם אברהם אבינו".
שנים לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים, נשאל ברן אם לכבוש את סואץ והשיב: ״אם זה סטלינגרד - לא, אם זה באר שבע - כן!״. דבריו מעידים כיצד נתפס הקרב על באר שבע מבחינתו. ״הקרב ארך חמש שעות, מתוכן שעתיים וחצי לחמו אנשי הקומנדו לבדם לגמרי", אומר כהן, "שליש מלוחמי הקומנדו נהרגו או נפגעו בקרב והם ראויים להכרה גדולה יותר״. הצומת שמפריד בין מוזיאון הנגב לבין גן אלנבי נקרא על שם אנשי הקומנדו הצרפתי, וכששאלתי השבוע כמה מיושבי פלאפל אסולין ובית הפול הוותיקים ששוכנים משני עברי הצומת - לא ידע איש להשיב על שם מי נקרא המקום.

זוועה באור הבוקר

גבוה ממצפור החשמל ניתן לראות את כלל מישור אשלים במלוא יופיו החשוף. שדות סולריים פרוסים מכל עבר, קוצרים חשמל מן השמש. ד״ר זיוון מביט על המצפור ומניד בראשו. ״תראה את הוונדליזם״ הוא מצביע על שלט ועליו תמונה מרוטשת של בן־גוריון מתלהב מפאנל סולרי. ספסלי העץ נעקרו ונגנבו, במקומם הותירו הוונדליסטים כתובות בערבית. ״הם חושבים שבאמצעות השחתה והריסת שלטים הם ינצחו אותנו״, נאנח זיוון. במרכז המישור עומד המגדל המרכזי של תחנת הכוח באשלים, וסביבו מעגל מראות. המראה הסוריאליסטי זיכה את העמוד הזוהר בכינוי ״העין של סאורון״, אדון האופל בספר שר הטבעות.

לאחר כיבוש באר שבע, בזזו חיילים - ובהם גם אנשי קומנדו - רכוש שנשאר בעיר כשלל מלחמה. איתן סירב להשלים עם הדבר, וכשאנשיו התעקשו לקחת את השלל - עצר את המשאיות הרחק מבסיסם ליד קיבוץ גבולות, ואת שאר הדרך עברו החיילים ברגל רק עם נשקם. אף שהביזה נעשתה בידי רבים מחיילי חטיבת הנגב, הכתם נדבק אל אנשי הקומנדו. ״כשיזמתי את הקמת המצפור לזכרם, שאלו אותי ותיקי הפלמ"ח - 'והם ראויים לכך?'״, מספר זיוון. כיום עומד המצפור לזכר אנשי הקומנדו מול מגדל אשלים, במרחק שתי גבעות מהמקום שבו נערך הקרב האחרון שלהם.
זה היה ב־25 בנובמבר 1948. אנשי הקומנדו נשלחו לכבוש את גבעה י"ג במשלטי הת׳מילה השולטים על הדרך לניצנה. לאחר מסע רגלי הגיעו ליעד, אלא שטעות סיירי הניווט גרמה להם לכבוש את הגבעה האמצעית ולא את האחרונה, וכך הם נלכדו חשופים לאש תופת מהגבעות הצמודות. איתן צעק על אנשיו ״להתחתן עם האדמה״ ולהתחפר הכי עמוק שיוכלו. בסרט, מספרים אנשי הקומנדו שבין קולות החיילים בגבעות הסמוכות שמעו הרבה גרמנית. "היו גרמנים יוצאי הצבא הנאצי שהצטרפו לכוחות המצריים״, מאשר זיוון.

התעלמות כואבת

אנשי הקומנדו נלחמו באומץ לאורך כל הלילה, אך המרגמות כתשו אותם, ובכוחות נמנו הרוגים ופצועים רבים, ובהם גם איתן. יחידת המשוריינים שאמורה היתה להגיע ולחזק, נתקעה בשדה מוקשים והתעכבה, והתחמושת אזלה. כשהשחר עלה, הבין איתן שאם יישארו יושמדו כליל, והקומנדו נסוג בדמדומי הזריחה. החיילים המותשים סחבו את הפצועים עד קו הרכבת הטורקית, מרחק עשרות מטרים בלבד מהגבעה, שם החביאו אותם מתחת לגשרון ונשבעו לשוב. הם חברו אל שאר הכוחות שהגיעו סוף־סוף ולאחר שעה בלבד כבשו את המשלטים עם המשוריינים.

באור השמש העולה התגלתה הזוועה. בזמן שנסוגו, עברו הפצועים והגופות התעללות קשה, אכזרית וקיצונית שכמותה לא נראתה במלחמה, וגופותיהם רוטשו ממכות כלים ויריות מרובות. אנשי הקומנדו הזועמים, חדורי תחושת נקמה, ירו בשבויים המצריים עד ששאר אנשי היחידות עצרו אותם, אך אירועי הלילה הקשה חתמו את גורל הקומנדו הצרפתי.

תשעת הרוגי הקומנדו נקברו בבית הקברות הצבאי של רביבים. אנשי חטיבת הנגב ניתקו קשר עם הקומנדו, ואיתן לא מצא איש שיסייע ליחידה המתפוררת. רעבים לאוכל וללא מעטפת צבאית ראויה, הידרדרו אנשי הקומנדו לגניבת אוכל והלכו לעבוד בבגדים היחידים שיש להם - מדי צבא. הם נעצרו בידי המשטרה הצבאית כעריקים ונשלחו למחבוש, אולם כשהשופט שמע את סיפורם - שחרר אותם מיידית.

פחות ממניין אנשי קומנדו נשארו בישראל. כל השאר עזבו במרירות לארצות מוצאם או השתקעו בצרפת. איתן דחה הצעה לשמש בתפקיד מג״ד, ושלח מכתב רווי תסכול וייאוש אל בן־גוריון, שבו ביקש הסבר לחוסר התמיכה וליחס המבזה שלו זכו הוא וחייליו. בסוף המכתב הבטיח שיישאר ידיד נאמן ומסור למדינת ישראל ולעם היהודי. בן־גוריון לא השיב, ואיתן חזר לצרפת ונהרג בתאונת דרכים ב־1972.

ב־1975 הוקם גלעד קטן לזכרו של איתן לצד אנדרטת חטיבת הנגב, וב־1995 נחנך מצפור הקומנדו הצרפתי באשלים - שני האתרים לא מופיעים באתר חטיבת הפלמ"ח. רק 55 שנה לאחר הקרב נענה משרד הביטחון לבקשת כהן להעניק לרס״ן איתן את אות הקוממיות. ב־2004 קיבלו אלמנתו ובתו את האות משגריר צרפת.
במשך השנים נותר סיפור הקומנדו הצרפתי כאבן שרבים העדיפו לא להפוך. האם בשל השד העדתי? ״אל תדבר על אפליה!", נזעק כהן, "נכון שבארץ היתה אפליה של הצפון־אפריקנים, אבל במלחמה לא!״. 73 שנה אחרי, ראוי כי סיפורם של אנשי הקומנדו יוכר, יסופר וייחקר בזכות מעשיהם, כחלק מסיפור הפלמ״ח, קרבות הנגב ותקומת עם ישראל בארצו.