דמוקרטיה במבחן

"הכדור הזה הריהו קדמון", כתב חורחה לואיס בורחס במסה הקצרצרה "לזכר ג'ון פיצג'ראלד קנדי", שנכתבה בסמוך להתנקשות בדאלאס. אותו כדור שפגע בראשו של קנדי, מספר בורחס, הרג גם את לינקולן, וקודם לכן היו דברים אחרים. הוא היה המערפת שביתרה את ראש המלכה מרי, המסמרים בגוף ישו, הרעל בטבעת הברזל של חניבעל והגביע המורעל שממנו גמע סוקרטס.

"בשחר הזמנים", כותב בורחס המופלא, "הוא היה האבן שהשליך קין בהבל אחיו, והוא יהיה הרבה דברים שכיום איננו מסוגלים כלל להעלות בדמיוננו, ואפשר שקיצו יבוא רק עם קיצם של בני אדם ושל גורלם המופלא והשברירי".
הזמן עובר, המציאות משתנה, וכמו שלימד אותנו הפילוסוף היווני הרקליטוס, "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים". למעט אצלנו, שכבר 26 שנה שביום י"ב בחשוון אנחנו מחטטים באותו פצע. רק שהשנה בלי פילטרים.

רצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל, היה שעת השפל של הדמוקרטיה הישראלית. לא מעט דמוקרטיות חוו התנקשויות פוליטיות. אבל עבורנו, עם שחזר להיסטוריה רק לאחרונה, רצח רבין היה מאורע בסדר גודל טקטוני. מלחמת אחים עמדה מעלינו כלהב החרב המתהפכת. נמנענו מזאת, או לפחות הפכנו אותה למלחמת אזרחים שקטה.
ורצח רבין הפך למיתוס מכונן של השמאל בהתייחסותו לימין. מורשתו המשוכתבת נוסחה לכדי כלל כתב האשמה חריף וקולקטיבי כנגד מחנה שלם. מעשהו הנפשע והבזוי של יגאל עמיר נתפס על ידי השמאל כשליחות קטלנית, ובמהלך היסטורי אירוני, היה רצח רבין לאספקלריה של רצח ישו. מנהיגי הימין היו לסנהדרין, נתניהו הכהן הגדול ויגאל עמיר התליין. כשם שבעיני כל קתולי היהודי לדורותיו אשם ברצח המשיח, כך נתפס הימין בעיני השמאל. כמעט זהה לדוקטרינה הנוצרית הטופלת על כלל העם היהודי את האחריות על רצח ישו. אשמתכם קבועה ונצחית עד שלא תמירו את אמונתכם.

במהלך השנים הנרטיב השתנה. בתחילה שימש הרצח להצדקת מורשת אוסלו המדממת ולשלילת הלגיטימיות של הימין, אולם אחרי ממשלת ברק, האינתיפאדה השנייה והשעות הנוספות של זק"א - מורשת אוסלו נשכחה, נשארו רק שלילת הלגיטימציה של הימין והניסיון השקרי והנואל לטפול את אשמת האחריות ברצח על נתניהו, שהקפיד בכל תקופת ההפגנות נגד אוסלו לשמור על דיון ענייני ולא מסית. העובדה שבטקס השנה טענו בני משפחת רבין שאחרי 26 שנה המעגל נסגר - מסגירה את הנרטיב. זוכרים את שלטי "הרצחת וגם ירשת", אחרי ניצחון נתניהו ב־96'? זה הסיפור. בני האור ניצחו את בני החושך.

"יגאל עמיר רצה לרצוח את הרעיון הדמוקרטי. הוא אמר לעצמו שהרוב לא קובע. הוא יודע יותר טוב. אלמלא הנס של ממשלת השינוי, צאצאיו האידיאולוגיים היו היום שרים בממשלה... הבחירות היו אם רוצים משטר דמוקרטי או רוצים לעבור למשטר פופוליסטי סמכותני וקיצוני, על זה היו הבחירות, זו החלוקה, לא ימין ושמאל אלא בעד ונגד דמוקרטיה" (יאיר לפיד בנאום יום הזיכרון ליצחק רבין בכנסת).

שנאת אחים קיימת פה לא רק משנות ה־30 של המאה הקודמת אלא מרגע שיעקב נכנס לאוהל עם לאה. אני לא מתרגש מהשקרים של לפיד, אבל אני מודאג מהכיוון. כשאתה מדבר על "צאצאים אידיאולוגיים" של יגאל עמיר אתה במשתמע טוען שמדובר ברוצחים בפוטנציה. אנשים מסוכנים שצריך לעצור אותם. אם החלוקה היא בין דמוקרטים לבין המאיימים עליה הרי מ.ש.ל - צריך לעצור אותם.
אי אפשר להגן על הדמוקרטיה באמצעות סתימת פיות. אי אפשר לגלגל עיניים ולצווח "הסתה" אחרי שנה שבה התקיימה בבלפור כנסיית השנאה, טקס דתי של קתרזיס המוני שבו השנאה לאדם אחד נחגגה בראש חוצות. חבלי תלייה, גיליוטינות, סיסמאות על צ'אושסקו, לואי ה־16 ואפילו היטלר. מפלגה שבשלטי הבחירות שלה קראה לנתניהו ארדואן.

אם משהו התחדד לי השבוע באופן מזוקק, זה ההבנה שממשלת הפיוס אינה רק סמנטיקה אורווליאנית אלא סכנה מיידית לחירות של כולנו ולדמוקרטיה. לחופש הביטוי ולחופש הבחירה. ממשלה שמבקשת בריש גלי לחנוק את מחאת האופוזיציה, ממשלה שמחפשת לצנזר רשתות חברתיות, ממשלה שבין חבריה וראשיה אנשים שרק תמול שלשום נרדפו והואשמו ברצח רבין וכעת מפנים אצבע מאשימה לעבר מחנם לשעבר. חרפה.

ואחרי הדיבורים מגיעים המעשים. החוק שמעלה גדעון סער וימנע ממי שהוגש נגדו כתב אישום לכהן כראש ממשלה - הוא חוק אנטי־דמוקרטי, שלמעשה מפקיד את גורלה של הדמוקרטיה הישראלית בידי פקיד והחלטותיו השרירותיות. על פי פרסום של גידי וייץ ב"הארץ", היועמ"ש מנדלבליט תומך בחוק משום שהוא "סבור כי מעשיו והתנהגותו של רה"מ לשעבר מצדיקים את הצעת החוק". בישיבות במשרד המשפטים אמר מנדלבליט כי נתניהו ניסה לנצל את תפקידו כדי לבלום את ההליכים המשפטיים נגדו, ואם היה מצליח "זה היה סופה של הדמוקרטיה הישראלית".

מדהים. יועמ"ש שמשנה דעתו ב־180 מעלות על חוק פרסונלי כנגד אדם שהוא עצמו הגיש נגדו כתב אישום (שמתפרק בבית המשפט), שמנע מימון להגנתו, שטוען בשיחה לפי תומו שפרקליט המדינה "תופס אותו בגרון", שמתחבא מתחת לצו איסור פרסום. שתחת הנהגתו נפתחו החקירות נגד נתניהו במסע פישינג ללא אישור בכתב, הכל ניתן בדיעבד. וכעת מעניקים ליועמ"ש כוח עצום כשהוא תומך בחוק, בתירוץ של חיזוק הדמוקרטיה.
התובע שהגיש את כתב האישום (מסמך משפטי שלא עבר בחינה ראייתית ושיפוטית) חתום גם על חוו"ד שתומכת בחוק כנגד מי שנגדו הוא הגיש את כתב האישום. אין פה ניגוד עניינים? זוהי סדום פינת קפקא.

לאחר פרסום תזכיר החוק צייץ גדעון סער: "תזכיר החוק שהפצתי היום קובע נורמה ערכית חשובה. ההתנגדות להצעה - היא פרסונלית. והכפירה בסמכותה של הכנסת לחוקק חוק זה - בלתי דמוקרטית".
צייצתי בתגובה: אני כופר בסמכות שלך ושל חבריך האפסים לפגוע בזכות שלי לבחור ראש ממשלה שפקיד לא יכול לפטר אותו בעצם הגשת כתב אישום. סער מונע מיצר נקם ומוכן לקחת את כולנו למערבולת של שנאה. האגו שלו גדול באופן אקספוננציאלי לעומת האישיות וההישגים הדלים שלו. אז מר סער, אל תאיים עלינו כי אנחנו לא מפחדים וגם לא ניכנע.
לא ניתן לכם להחריב את הדמוקרטיה.