בשבוע שעבר התקיים טקס פרסי אופיר, שבו נבחר הסרט "ויהי בוקר" לייצג אותנו בתחרות על האוסקר. הסרט מבוסס על ספרו של סייד קשוע, סופר ותסריטאי ערבי־ישראלי מוכשר ומצליח, שהיגר לארה"ב. הסרט עוסק במשפחה ערבית שמוצאת את עצמה בתוך לילה אחד בצד הפלשתיני של גדר ההפרדה, ומטבע הדברים יש בו שחקנים ערבים. אחת מהן, ג'ונא סולימאן, זכתה בפרס השחקנית הטובה. סולימאן מצאה לנכון להחרים את הטקס, אך שלחה נאום שבו הסבירה מדוע אינה שמחה בזכייה, ותיארה את ישראל כמדינה קולוניאליסטית שמבצעת טיהור אתני. הבמאי ערן קולירין הקריא את המכתב במלואו. הקהל מחא כפיים ואני תהיתי כמה עולה לי התענוג הזה.
מאז שנות ה־50 משתדלת המדינה בדרכים שונות להרעיף עלינו קולנוע ישראלי, ומאז שנות ה־80 היא נחושה שהקולנוע הישראלי יהיה גם איכותי. לשם כך הוקמה "הקרן לעידוד סרטי איכות" ששינתה את שמה ל"קרן הקולנוע". דרכה ודרך "קרן רבינוביץ" אנחנו מזרימים עשרות מיליוני שקלים בשנה כדי שלא ניתקע כאן עם עוד סרטי מתיחות, ששברו קופות בשנות ה־70 של המאה הקודמת. או שחס וחלילה לא יקומו פה עוד אפרים קישון, ג'ורג' עובדיה ומנחם גולן. קולנוענים כאלה עוד עלולים למרוד במועצת האיכות ולמלא אולמות.
לפיכך, נבחרו בקפידה שומרי סף תרבותיים שימיינו תסריטים על פי איכותם. במשך כמה שנים הייתי אחת מהם, לקטורית בקרן הקולנוע, ועדיין זכורה לי הטבעיות המוחלטת שבה קיבלתי את זכותי לאשר או לפסול תסריט. במיוחד זכורה לי שלוות הנפש שבה פסלתי את התסריט של רשף לוי ל"אהבה קולומביאנית". הסרט נעשה בסופו של דבר ללא מימון מהקרן וצפו בו 20 אלף איש יותר מכפי שבאו לצפות בסרט "שירת הסירנה", שאת התסריט שלו כתבתי אני כמה שנים קודם לכן. התסריט שלי קיבל 250 אלף שקלים מהקרן, וברור שסברתי שאין ראוי ממנו - כמו כל תסריטאי שמנסה לעבור ועדת לקטורים. אנו האמנים בטוחים שאישור של ועדת מומחים הוא זכותנו המולדת. חלקנו התבלבל בין אישור ועדה לבין אהבת הקהל.
הדיון על מידת האנטי־ישראליות שמבצבצת בסרטים הישראליים הוא דיון חשוב, והוא מצטרף לסוגיה חשובה לא פחות: האם לקהל הישראלי יש זכות דיבור בנוגע לסרטים שכופים עליו לממן? כאן התשובה ניתנה מזמן, והיא "לא" מחריש אוזניים. המדינה מכסה 40% מעלות ההפקה של הסרטים. עוד 15% מגיעים מקרנות זרות (שוודאי מעדיפות סרטים בעלי תוכן פוליטי מסוים). השאר ממקורות פרטיים. מדי שנה מעבירה המדינה 80 מיליון שקלים לטובת הקולנוע - כמחציתם לטובת סרטים עלילתיים באורך מלא, ואלה מחולקים לפי ראות עיניהם של חברי מועדון מצומצם, בקושי 50 אנשים, שיושבים על הברז, והם הפוסקים הראשונים והאחרונים: מי יעשה סרט, מי יקבל פרס. המדינה צריכה רק לחתום על הצ'ק, והקהל לא נחשב. כל החגיגה הזו לא בשבילו.
ערן קולירין, נציגנו לאוסקר, הוא אחד מנערי הזהב של המערכת. בשנת 1999 תמכה קרן הקולנוע בסרטו "צור הדסים". אנחנו שילמנו 600 אלף שקלים, אך רק 2,000 איש טרחו להתייצב בבתי הקולנוע. בשנת 2007 שמנו עליו 450 אלף שקלים כדי שיעשה את "ביקור התזמורת". הסרט נתן עבודה יפה והביא רבע מיליון צופים ישראלים לאולמות. לאור ההצלחה, פרגנו לקולירין במימון לסרטו "התחלפות", שעלה לנו 2 מיליון שקלים. חבל שרק 4,200 ישראלים קנו כרטיסים. סרטו הבא "מעבר להרים ולגבעות", במימון קרן רבינוביץ, הביא לאולמות מבול של 25 אלף צופים, מה שמסביר את החלטת קרן הקולנוע לשים עליו עוד 2 מיליון שקלים מכספנו לטובת "ויהי בוקר". ההשקעה השתלמה, אם לא מבחינת צופים, לפחות בהשתתפויות בפסטיבלים בחו"ל. "ויהי בוקר" הוקרן בפסטיבל קאן השנה, ולמרבה השמחה בלי דיבורים על טיהור אתני, כיוון שהשחקנים הערבים החרימו את ההקרנה כמחאה על כך שהסרט מוגדר ישראלי.
שיטת הקרנות והלקטורים הבריחה את הצופים מהאולמות, וזה עוד לפני שדיברנו על האופן שבו סרטים ישראליים מציגים את הסכסוך הישראלי־פלשתיני ולטובת איזה צד הם. מה שבטוח - הם לא לצד הקהל המקומי, ולא רק מבחינה פוליטית.
מבין 50 הסרטים הישראלים המצליחים בכל הזמנים - רק ארבעה נבחרו ומומנו על ידי הקרנות. ואם נרחיב את הרשימה ל־100 הסרטים המצליחים, גם ברשימה זאת, רובם נוצרו לפני שאכפנו עליהם את המסננת של אריסטוקרטיית הלקטורים. הקולנוע הישראלי שגשג, ואז נחטף ונכלא בקרנות שמטרתן לממן תחביב יקר של קבוצה קטנה של יוצרים, וכדי לאפשר לקבוצה קטנה אף יותר לקבוע את דמותו של הקולנוע הישראלי כולו, ולהגן עליו מפני אהבת הקהל המקומי. ואם חלילה הקרנות מממנות יוצר מצליח כמו אבי נשר, שהכניס חמישה סרטים לרשימת מאה שוברי הקופות הישראליים - חברי האקדמיה לקולנוע מקפידים שלא להצביע עבורו לפרס אופיר.
על פי מחקר של זיו מאור מפורום קהלת, בין השנים 2011 ל־2013 הופקו כ־95 סרטים ישראליים עלילתיים באורך מלא, בעלות כוללת של 286 מיליון שקלים. באותן שנים נמכרו כשני מיליון כרטיסים, שייצרו הכנסה של 52 מיליון שקלים. הפער העצום בין ההשקעה להכנסות מעיד על כישלונו של מנגנון התמיכה הממשלתי. לא סתם מפסיד, אלא אין לו שום כוונה או רצון להצליח. 80% מהשקעת המדינה בקולנוע הולכים אל חשבון הבנק וריפוד האגו של חברי קאנטרי קלאב יוקרתי אמנם, אך קטן מאוד.
שנה אחר שנה דוחים הישראלים את מתנת הקולנוע האיכותי, ובחוצפתם מתעקשים שלא להתחשב בדעת הלקטורים, חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע, או חבר השופטים בפסטיבל אזדרכת הפלסטיק בדומברובה־גורניצה. הישראלים מתעקשים לאהוב את מה שהם רוצים, לא את מה שהכריחו אותם לממן. וכשהם אוהבים - הם אוהבים. השנה קנו מיליון ישראלים, מרצונם החופשי, כרטיסים לסרט "לשחרר את שולי", והפכו אותו לסרט הרביעי ברשימת הסרטים המצליחים. כמו כל חבריו לעשירייה הפותחת - הוא נעשה ללא מימון ציבורי וללא ועדת לקטורים.
