אי שם באמצע שנות ה־70 אנטולי, אז בחור צעיר, שהחל בפעילות יהודית במוסקבה רק כמה שנים לפני כן, החליט לשים פעמיו לקייב. הוא וקבוצת חברים ביקשו לעלות לרכבת שנסעה לבירת אוקראינה הסובייטית. פעולה שגרתית לכאורה, אלא שההמשך היה פחות שגרתי: הקבוצה כולה הורדה בכוח מן הרכבת על ידי נציגי השלטונות, נאסרה והושארה במוסקבה.
כעבור כ־45 שנים אנטולי, הידוע היום כנתן שרנסקי, מסביר מה משך אותו לקייב. "מטרתי היתה לבוא בשלהי ספטמבר למקום הריגת רבבות מיהודי קייב והסביבה בבאבי יאר ולהעלות את זכרם", הוא מסביר, "ומשטר העריצות הסובייטי היה נחוש למנוע זאת. למעשה, הרוגי באבי יאר נרצחו פעמיים. פעם ראשונה במובן הפיזי, ביומיים של טבח מחריד, כמעט 34 אלף איש ואישה, זקנים, נשים וטף, ופעם שנייה זכרם וכבודם הבסיסי נרצחו על ידי השלטון הסובייטי, אשר שאף למחוק ולהעלים כל אזכור של הטרגדיה היהודית הגדולה".
עשרות שנים חלפו, ודווקא הוא הפך לדמות מובילה בהנצחת טבח היהודים בבורות המוות. נתן עומד בראש "המרכז להנצחת השואה באבי יאר", ארגון ללא מטרת רווח שפועל זה כחמש שנים, ומטרתו להביא לידיעת הציבור ברחבי העולם את "השואה באמצעות כדורים", מסע השמדת היהודים בשטחי בריה"מ שבוצע בידי הנאצים ומשתפי פעולה מקומיים בלי לרכז את היהודים בגטאות ובלי להוביל אותם למחנות המוות.
״בילדותי בדונייצק, אז בבריה"מ וכיום באוקראינה, נהגנו לשחק הרבה בחוץ", אומר שרנסקי בשיחה עם "ישראל השבוע". "רק כשהתבגרתי נודע לי כי במרחק קצר ממקום משחקי הילדות שלנו, במכרה הפחם ריקובסקי, התקינו הגרמנים גיא הריגה. 75 אלף יהודים נזרקו אל המכרה. התגוררנו לצד עדויות מפלצתיות שנקברו עמוק באדמה. המרחבים שהיו לנו לגן משחקים הושקו בדמם של עשרות אלפי יהודים, ששכבו מתחתיהם בקבר אחים. קבר האחים השני בגודלו אחרי באבי יאר״.
במקום אחר, הסמוך גם הוא לאזור מגוריו של שרנסקי כילד, כמה אלפי יהודים נקברו על ידי הנאצים בבור בעודם חיים. "אבל את כל זה לא ידענו, והזוועות הגיעו לידיעתנו כעבור 30, 40 ו־50 שנה", נאנח שרנסקי. "גדלתי באווירה מכוונת של מחיקת זיכרון - הזיכרון הפיזי והזיכרון ההיסטורי. באבי יאר הוא סמל למאמצי המחיקה האלה, כפי שהוא סמל ל'שואה באמצעות כדורים'".
הקרקע "התקוממה"
אחרי מלחמת העולם השנייה השלטונות הסובייטיים עשו הכל כדי לא להשאיר את באבי יאר בצורתו המקורית. הם אימצו תוכניות שונות - פעם החליטו לנקז אל הגיא את מי השופכין של העיר, ובפעם אחרת לבנות בו אצטדיון או להפיק חימר - רק לא לאפשר לו לספר את סיפור השמדת היהודים. ההתעקשות הסובייטית להכרית כל זכר הסתיימה בטרגדיה. במארס 1961 סחף אדיר של אדמה ומים מבאבי יאר שטף את אזור המגורים הסמוך והטביע לא פחות מ־1,500 איש. בין פשוטי העם נפוצה שמועה שהקרקע "התקוממה" כנגד משכיחי הטבח ומתנקמת בהם על פשע ההשכחה. הרשויות, מצידן, לא נתנו פומבי גם לאסון הזה.
שרנסקי מבהיר שצמד המילים "באבי יאר" סימל בבריה"מ סוד נורא. הוא נאמר בלחש. נמסר לעיתים במשפחות היהודיות מהורים לילדים, אבל העלתו בפרהסיה היתה אסורה בתכלית האיסור.
בהמשך שנת 1961 נבקע הסדק הראשון בחומת ההשכחה הסובייטית, עת המשורר יבגני יבטושנקו פרסם את הפואמה המפורסמת על באבי יאר. "אבי קרא אותה ואמר שהנה, כבר מותר לדבר על טבח היהודים", נזכר שרנסקי. "אך כבר למחרת יצאו במסע הפחדה, שאותת כי האיסור הבלתי כתוב נותר בעינו. בשנת 1974 סוף־סוף הוצבה בבאבי יאר אנדרטה, אבל המילה 'יהודים' נעדרה מן הכיתוב עליה, והדבר שידר השפלה פומבית לקורבנות, שאפילו את שמם ואת השתייכותם הלאומית מגונה להזכיר".
בתגובה החלו פעילים יהודים מקייב ומיתר ערי בריה"מ, שזה עתה גילו את לאומיותם ולא רצו לדכא אותה עוד, להגיע לאתר ההריגה כדי להעלות את זכר הנספים. הרשויות התאמצו למנוע זאת בשיטות המוכרות של כפייה, איום והפחדה. באבי יאר שוב הפך לסמל - הפעם סמל לנחישות של פעילים יהודים כמו שרנסקי להחזיר לעצמם, ולבני עמם הקבורים בגיא ההריגה, את הכבוד האנושי.
"עולה השאלה המתחייבת מדוע בריה"מ, שניצחה את הנאצים, התאמצה כדי למחוק את פשעיהם נגד בני עמנו", תוהה שרנסקי. "תשובתי ברורה: העלמת זכר השואה החלה במקביל לתחילת המסע הסטליניסטי להעלמת שאריות של זהות יהודית בקרב היהודים הסובייטים ולדמוניזציה של ישראל. בסביבה של אנטישמיות שהועצמה על ידי השלטונות, לא עלה על דעתם להתיר להסביר לאן האנטישמיות עלולה להוביל. אז הבנתי שקיים קשר הדוק בין הכחשת השואה לאנטישמיות. עכשיו, כאשר מתעצמות בעולם הסכנות של אנטישמיות חדשה, אם מצד קיצוני השמאל ואם מצד קיצוני הימין, באיראן או בצרפת או בעולם האקדמי - ברור לגמרי שהאנטישמיות תמיד כרוכה בהכחשת השואה או במציאת 'הסברים', שמאשימים את היהודים עצמם במה שנעשה להם בשואה".
טקס זיכרון גלוי, אם כי עדיין מאולתר, נערך במקום רק בשנת 1991, שנת ההתפרקות של בריה"מ. ההיסטוריון והעיתונאי הישראלי שמעון ברימן, אז צעיר בן 19 מהעיר האוקראינית חרקוב, נכח בו. בטקס שהתקיים ב־5 באוקטובר הוקרא המכתב מנשיא המדינה דאז חיים הרצוג. הפעילים היהודים הזמינו את הרצוג להגיע לטקס, אולם הדבר לא היה אפשרי: בריה"מ הגוססת טרם החזירה את היחסים הדיפלומטיים עם המדינה היהודית. אך לאחר 30 שנים בדיוק, ב־5 באוקטובר 2021, כמעין סגירת מעגל, הנשיא יצחק הרצוג, בנו של חיים הרצוג ז"ל, נחת בבירת אוקראינה כדי להשתתף בטקסי הזיכרון בבאבי יאר, המאורגנים בידי המרכז שבראשו נתן שרנסקי.
איומים אחרים על הזיכרון
ההיעלמות של האימפריה הסובייטית הסירה אמנם את איום השלטונות על הזכרת הטבח בבאבי יאר, אך אין זה אומר שאוקראינה העצמאית ידעה להשיב לקורבנות את כבודם הראוי. איום אחד הוסר, ובמקומו צפו איומים אחרים על הזיכרון. אם בתקופה הסובייטית המשטר אסר להבליט את טרגדיית השואה משום שביקש להטמיע מסר שקרי, שלפיו כל עמי בריה"מ סבלו במלחמה במידה שווה והיהודים נרדפו בשל היותם אזרחים סובייטים, הרי אחריה נפוצו באוקראינה נרטיבים מטעים, בלתי מוסריים ומסוכנים לא פחות.
כידוע, בימי השואה במרבית הארצות הכבושות הגרמנים נעזרו בכוחות מקומיים בבואם לדכא ואחר כך להשמיד את הקהילות היהודיות. אוקראינה במובן זה לא היתה שונה. קולות דומיננטיים מקרב האוכלוסייה האוקראינית הצדיקו את הפגיעה ביהודים. משתפי הפעולה האוקראינים סייעו במסע ההרג, ולעיתים אפילו עלו על הגרמנים באכזריות החייתית כלפי היהודים. במקביל, אוקראינים אחרים, ובהם אינטלקטואלים ועיתונאים, הצטיינו בגיבוש התעמולה האנטישמית ובהכנת קרקע להשמדה טוטאלית של היהודים. בדומה לעמים אחרים באירופה, האוקראינים לא ממש אוהבים להודות ולהזכיר את החלק הזה בעברם. הרבה יותר נעים להדגיש את פועלם של חסידי אומות העולם מקרבם. והאמת מורכבת: היו אוקראינים רוצחים והיו אוקראינים שהצילו יהודים, אם כי הקבוצה השנייה היתה קטנה מן הראשונה.
כדי לסבך את התמונה עוד יותר, יש לזכור שלא רק יהודים הוצאו להורג בבאבי יאר. בין הקורבנות הנוספים של הנאצים היו חולי נפש, צוענים, שבויים סובייטים, ובעצם כל מי שנתפס על ידי הגרמנים כאיום על שליטתם המוחלטת באזורים הכבושים. עם הקבוצה האחרונה נמנו בהמשך המלחמה לאומנים אוקראינים, שחלמו על שחרור לאומי הן מן הסובייטים והן מן הגרמנים. דא עקא, שלעיתים אותם פעילים לאומנים שנרדפו בידי הנאצים ואף נרצחו על ידיהם, בעצמם היו לפני כן רודפים ורוצחים - רוצחי היהודים.
כמה מן המחנות הפוליטיים באוקראינה העכשווית אוהבים להנציח "גיבורים" מן הסוג הזה - קוראים על שמם רחובות וכיכרות, מעניקים עיטורים לזכרם ומקימים אנדרטאות. לאחרונה נשמעות הדרישות להנציח אחדים מהם בבאבי יאר, מקום שבו הוצאו להורג. תארו לעצמכם את האבסורד המרושע: אנדרטאות לקורבנות היהודים ולצידם אנדרטאות לאלה שנטלו חלק לא מבוטל בשליחת היהודים לבורות המוות.
פרדוקסלי ככל שזה יישמע, במידה רבה יש כאן חזרה לדפוס ההשכחה הסובייטי, מסכים שרנסקי. בריה"מ הרי לא הכחישה שרבים מאזרחיה היהודים נהרגו - היא "רק" הטיפה שגורלם לא היה מיוחד ושונה מזה של יתר האזרחים הסובלים מנחת ידם של הגרמנים. כאשר הקולות שנשמעים באוקראינה מבקשים להחיל אותו היחס על היהודים שנרצחו ועל הפעילים האוקראינים שסייעו בכך, ואחר כך נשלחו בעצמם אל גיא ההריגה, הם שוב מטמיעים את התפיסה שמנת חלקם של היהודים במלחמת העולם השנייה לא מיוחדת. בשפה פשוטה יותר קוראים לזה הכחשת השואה.
אירועי מלחמת העולם השנייה אינם אבן הנגף היחידה בביסוס האמת ההיסטורית ביחסים בין מדינת הלאום של העם האוקראיני למדינת ישראל. באחת הכיכרות הראשיות של קייב, בסמוך למלון ששיכן את משלחת הנשיא הרצוג, מוצב בגאון פסלו של בוגדן חמלניצקי. חמלניצקי, דמות יסוד בבניית הנרטיב הההיסטורי של העם האוקראיני עוד מהתקופה הסובייטית, ידוע בתולדות עמנו כגדול הצוררים עד היטלר. אלפים רבים של יהודים חסרי ישע הושמדו על ידי חילותיו הקוזאקים.
האם האוקראינים החולפים ליד פסלו המפואר יודעים זאת? רבים מאוד אינם יודעים או שאינם רוצים לדעת, כפי שאין הם מכירים את סיפור הפסל. על פי התכנון המקורי עוד מהתקופה שלפני המהפכה הבולשביקית, בתחתית האנדרטה חשבו להתקין שלוש דמויות המסמלות שלוש קבוצות לאומיות ש"נוצחו" בידי חמלניצקי הגיבור, כדי שרגלי הסוס הגאה ייראו כדורסות אותן. אחת הדמויות תוכננה לסמל את היהודים. התכנון נזנח לבסוף, מכיוון שדמות נרמסת ומושפלת אחרת, דמות הפולני, הייתה עלולה להכעיס את השכנים הפולנים. האפשרות להשפיל את היהודים לא הרתיעה איש.
באופן אירוני, ההנצחה מטעם המדינה האוקראינית צולעת אף בימי 80 שנה לרצח היהודים בבאבי יאר, גם כאשר המדינה מנסה לעשות טוב. לקראת טקסי הזיכרון בהשתתפות הנשיא הרצוג הונפקו מדליות זיכרון רשמיות לציון הטבח, אבל כל המביט בהן מבחין מייד שהן נעדרות כל סממן יהודי. לא מגן דוד, לא מנורה או אות עברית, כאילו מישהו רוצה לשוב על האמירה המטעה והשקרית, שהעלימה את זהות נרצחי השואה.
ובכל זאת, נשמעים באוקראינה גם קולות אחרים, קולות של המבינים כי האמת ההיסטורית חשובה לא רק לצאצאי הנרדפים, וכי בלי ההכרה הכנה בחלקים הקודרים של ההיסטוריה האוקראינית אין היא יכולה לבסס חברה מודרנית והגונה. אחד הקולות האלה שייך לאמן סביאטוסלב וקרצ'וק, סולן להקת הרוק הידועה ביותר באוקראינה "אוקיאן אלזי". בת משפחתו של וקרצ'וק הצילה שתי אחיות יהודיות בשנות השואה. "תחילה הן הסתתרו במרתף של ביתה", הוא מספר לי וקולו נשנק מהתרגשות. "אחר כך היא העבירה אותן לקומה העליונה והצליחה להסתיר אותן כל עוד הסכנה ריחפה מעל ראשי היהודים. אני כה גאה בה".
דקלום תפילות בשקט
הקושי הטבעי להגיע אל דור הנטפליקס מועצם בשל שינויי הטופוגרפיה של באבי יאר. האזור אינו דומה היום לצורתו בעת שהתרחשה בו הטרגדיה בין 1941 ל־1943. הנוף השתנה לחלוטין וקשה לזהותו. בתי קברות שהיו בסמוך לגיא עוד מלפני המלחמה נהרסו, ופארק ושכונת מגורים הוקמו בסמוך. העבר לא ניכר בבאבי יאר של היום. החוטים המקשרים בין ההיסטוריה לעבר נחבאים מן העין. על כן פרויקט ההנצחה של המרכז שואף לשמר את הקשר בין המקום, עברו וההווה שלו, ובמקביל למצוא דרכים יצירתיות להנגשת הטרגדיה באמצעים אמנותיים. אם לא די בכך, יש עוד קושי בלתי נמנע, שכן מדובר בפעם הראשונה שמוקם אתר הנצחה על קבר אחים עצמו.
מוצגים אמנותיים שכבר הוקמו ביוזמת המרכז והושקו השבוע כוללים את קיר הדמעות של האמנית מרינה אברמוביץ', עצמי הפלדה הבוהקים של מיצג "ספירות" שעוצב על ידי איליה חרזנובסקי ודני שיבאנוב ומלווה באודיו בעיצובו של מקסים דמידנקו, ומסדרון קולי מיוחד בדרך למנורה המוצבת במרכז האתר.
לאורך השביל מהכביש הראשי למונומנט המנורה, שאורכו כ־300 מטרים, ניצבים 32 עמודים, אשר בכל אחד מהם מותקן רמקול המשמש מקור קולי עצמאי, ויחדיו הם יוצרים מיצג קולי עוצמתי. סידור זה מאפשר לשמוע לא רק קול אחד, אלא קולות רבים מכיוונים שונים.
הרמקולים משמיעים רשימה של 29,000 מקורבנות הטבח, אשר הוכנה על ידי המרכז להנצחת השואה בבאבי יאר והוקלטה על ידי אנשים ונשים שונים מכל הגילים כדי להדגיש את האופי האישי של הטרגדיה ואת אלפי הטרגדיות האישיות המרכיבות אותה, תוך יצירת תחושה של רשימת שמות אינסופית. ככל שהמבקר מתקרב למונומנט המנורה, כך מצטרפים לרשימת השמות קולות המדקלמים תפילות בשקט, בחצי לחישה, כשעוצמת הקול הולכת וגוברת בהדרגה. הדי מקהלה מצטרפים, ואחריהם קולו של חזן השר את שירי הקינה ששרו היהודים בדרך למותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו