הרמה להנחתה

לשכת רה"מ השקיעה השבוע שעות נוספות בניסיון להאדיר את המבצע שנועד לברר מידע שעוסק בנווט הנעדר, רון ארד. מתדרכים נמרצים ידעו לדבר על מבצע נועז ומוצלח, שקידם את ישראל ומיקד את מאמציה בניסיון לפתור את תעלומת ארד.
מי שבקי בפרטי האירוע, לא יכול היה שלא לחייך במבוכה. המבצע אכן היה נועז, אבל זאת מהותו של המוסד: ארגון ביון שפועל במדינות זרות, חלקן עוינות, במבצעים מסוגים שונים, חלקם נועזים. המוסד עשה במהלך השנים אינסוף מבצעים, בחלקם נועזים בהרבה מזה האחרון, כולל כאלה שקשורים בעניינו של ארד. איש מתוך הארגון או מחוצה לו לא חשב מעולם לתקשר את הפעולות האלה, משני מניעים עיקריים: הראשון, שהם לא הובילו לפריצת דרך שתשפוך אור על מה קרה לארד, איפה ומתי. והשני, שהמוסד אמור לפעול בצללים, וכל חשיפה שנוגעת לפעילותו מזיקה לו.
כאשר ראש המוסד החדש, דדי ברנע, נכנס לתפקידו לפני ארבעה חודשים, הוא הבהיר שדרכו תהיה שונה משל קודמו. הוא אסר על עובדי המוסד ועל גמלאיו לקיים מגע כלשהו עם התקשורת, והתחייב להחזיר את הארגון לצללים. בכך ביטא את רחשי ליבם של רוב אנשי הארגון, שסלדו מחשיפת היתר הראוותנית שאפיינה את תקופתו של יוסי כהן; חלקם אף טענו (כולל בשיחות עם עיתונאים) שהפרסומים גרמו נזק למוסד.

לא ברור אם ברנע אכן היה שותף להחלטת רה"מ לחשוף את המבצע מעל דוכן הכנסת, או שרק דווח עליה. אלה דברים שנסגרים בארבע עיניים (פלוס עיניו של המזכיר הצבאי; הנוכחי, אלוף אבי גיל, חדש בתפקידו, וספק אם הוא כבר מבין את הרגישויות והניואנסים), ולא יזכו לפרסום לעולם. אבל במוסד שמעו ורתחו, ולא רק הם. גם בחלקים אחרים של מערכת הביטחון לא הבינו מה היה דחוף כל כך לבנט לחשוף מבצע ששורתו התחתונה היא שכלום לא השתנה.

מדד הסיכון עולה

ספק אם היה מי שעשה יותר שימוש במידע מודיעיני רגיש מבנימין נתניהו. מאז חשף את "מסמך שטאובר" בכנסת בהיותו ראש האופוזיציה ב־95', צבר נתניהו מיילג' מרשים בתחום. ועדיין, גם אם כל חשיפה כזאת הניבה לו דיבידנד פוליטי, היה בה גם "בשר". כך כאשר חשף את תקיפת הכור הסורי או את גניבת ארכיון הגרעין האיראני.
בנט, בחשיפתו השבוע, לא השיג דבר, כי המבצע לא השיג דבר. לשלול מידע שממילא היה מופרך למדי - ושלל ועדות כבר קבעו לאורך השנים שהוא לא עומד במבחן הסבירות - זה חשוב כדי שישראל תוכל להסתכל על עצמה במראה ולהגיד שהפכה כל אבן, אבל אין כאן פריצת דרך. בוודאי לא עניין שמצריך דיווח לציבור, שבצידו גם פתיחת חשבון מחודש עם האיראנים.

אם להישען על הפרסומים זרים, ישראל חטפה גנרל איראני מסוריה, חקרה אותו באפריקה, שללה את ההנחה שיש לו מידע כלשהו על ארד (מן הסתם כזה שנוגע לטענה הנושנה והבלתי מבוססת שהוא הועבר לאיראן ונעלם שם), ושחררה אותו לדרכו. הגנרל חזר לאיראן, וסביר שדיווח על מה שקרה. האיראנים החליטו לשמור את הסיפור לעצמם, עד שפורסם השבוע.

עכשיו האיראנים מחויבים להגיב. ישראל שוב השפילה אותם פומבית. כל עוד הסיפור נשמר בשקט, הם יכלו לחיות איתו. בדיוק כמו שאסד ידע להבליג על השמדת הכור, משום שישראל לא התרברבה בתקיפתו. אבל מרגע שהדברים פורסמו, צפים ועולים שיקולי הכבוד הלאומי, שדומיננטיים כל כך באזורנו. המשמעות ברורה: עלייה משמעותית בסיכון לפיגועים כנגד ישראלים בחו"ל, ואם לדייק - כנגד גורמים שקשורים לממסד הביטחוני.
זה בדיוק מה שקרה השבוע בקפריסין, אם כי ספק אם הדברים קשורים. איראן מפעילה תשתיות פח"ע ברחבי העולם כדבר שבשגרה. נדמה שגם התשתית הקפריסאית הוכנה עוד לפני חטיפת הגנרל, כדי לפגוע באנשי עסקים ישראלים שפועלים באי. חמישה־שישה אנשי עסקים כאלה קיבלו טלפונים עם אזהרות כי קיימת סכנה לחייהם; חלקם בחרו לעזוב את קפריסין, לאחרים הוצמדה אבטחה.
כמה תשתיות דומות סוכלו בשנה האחרונה במדינות שונות ברחבי העולם. אפשר להניח שיד ישראלית (או ליתר דיוק: מודיעין ישראלי) היתה מעורבת בחלקם או בכולם. סיכולים כאלה משרתים את כל הצדדים: את ישראל ששמרה על אזרחיה, ואת המדינה המארחת שהצליחה למנוע פיגוע טרור בשטחה. מטבע הדברים, כל האירועים האלה נשמרו בחשאי; בדיוק כמו שאמור היה לקרות במבצע שעסק בארד.

ספק אם בנט יבנה את מנהיגותו מחשיפות כאלה. ראש הממשלה מפקד על המוסד, ולא צריך להתרברב במבצעיו. בכל מקרה של התלבטות מומלץ לו לפנות לאזרח אהוד אולמרט, שבלע את לשונו ולא אמר מילה על תקיפת הכור הסורי, למרות שיכול היה לעשות ממנה מטעמים פוליטיים בתקופה קשה במיוחד מבחינתו מבחינה פוליטית, משפטית וציבורית.
ביטחון המדינה חשוב מענייניו של העומד בראשה. בנט הרבה לתקוף את נתניהו בעניינים האלה, ועשה השבוע אותו הדבר. דבריו של אנשיו כי הפרסום נעשה על דעתה של משפחת ארד הוא מקומם ומכוער. גם כי הפרסום לא נעשה על דעתה אלא בידיעתה (ראש הממשלה עדכן את תמי ארד בשיחת טלפון זמן קצר לפני שנאם, ולא ביקש או קיבל את אישורה), וגם כי משפחת ארד הרחיקה את עצמה כבר מזמן, מבחירה, מראשי המדינה, בדיוק בגלל שמצאה את עצמה כמכשיר שהשתמשו בו לצורכיהם. מי שמתעקש לשמוע מה יש לתמי ארד להגיד, מוזמן לעקוב אחר פעילותה למען שחרורו של אברה מנגיסטו משבי חמאס. אם בנט מחפש מסילות לליבה, שיתחיל שם.

מותר לבקש סליחה

צריך להודות ביושר: ספק אם תעלומת ארד תיפתר. ישראל הגיעה כבר מזמן לכל מי שעשוי היה לדעת משהו, אבל לא הצליחה לגבש שורה תחתונה חד־משמעית שתוביל להכרזה רשמית על ארד כמי שאינו בין החיים.

ובכל זאת, בסבירות גבוהה, התשובה ידועה. ארד נהרג (או חוסל) בליל 4 במאי 1988, באזור הכפר הלבנוני נבי שית שבו הוחזק. באותו הלילה פעל צה"ל נגד יעדי מחבלים בכפר הסמוך מיידון, וארד נהרג כשניסה להימלט, או כנקמה. אמנם גם לזה אין סימוכין רשמיים, אבל העובדה היא שעד לאותו התאריך יש מידע ברור מה קרה לארד, איפה הוא הוחזק ובידי מי, ומאותו התאריך יש רק חור שחור.
המסקנה לגבי גורלו של ארד גם ממוסמכת בכמה דו"חות, חלקם של טובי החוקרים, ובראשם מי שהיה סגן ראש השב"כ, יצחק אילן. ועדיין, טוב עושה מדינת ישראל כשהיא ממשיכה להפוך כל אבן, גם אם ברור לה שזה לא יוביל לכלום.

בשבוע הבא ימלאו 35 שנה לנפילתו בשבי; במקום להתרברב במבצעים, עדיף היה שראשי המדינה ירכינו ראש ויבקשו סליחה ממי שהמדינה שלחה למשימה, ולא הצליחה להשיב הביתה.