בלא צלם אנוש

עד להתבססות הציונות, נודעו במשך שנים יהודי ארץ ישראל כ"אוְולאד אל־מוְות" - ילדי המוות. כלומר, מי שמותר ואפשר להרוג בהם ככל שרוצים, משום שלא היה מי שינקום את דמם בסביבה שאין בה שלטון מרכזי חזק, ובחברה שבה גאולת דם היתה הדרך היחידה להגן על היחיד.
אל תיתנו לתאריך לחמוק מתחת לרדאר. ביום שלישי הקרוב, 12 באוקטובר, נציין 21 שנה ללינץ' ברמאללה. איכשהו, רמאללה התקבעה כבירה של נורמליות חילונית פלשתינית. ברים, קניונים, בחורות שלבושות באופן מודרני יחסית. גם בשנת 2000, עבור התמימים והמיתממים, רמאללה סימלה מודרניזם, אי של שפיות, מעוז הפת"ח החילוני. איתם אפשר לעשות עסקים. הם הצד המואר של חשכת חמאס בחברון והמולת כנופיות שכם.
אבל אני לא קונה סחורה משומשת. בכל שנה ושנה צריך להזכיר את חרפת רמאללה. מצוות "זכור" את המראות והקולות שמהדהדים מקביעתה של נעמי שמר ז"ל כי "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים". בשנותיה האחרונות שמר מיעטה להתבטא פוליטית. חששה ממשטרת המחשבות של השמאל.

כשאני נזכר באספסוף המתעלל בגוויות, כשאני חושב על הלינץ' בעכו במאורעות תשפ"א, קצת קשה שלא למצוא גרעין אמת בדבריה.
זה קרה בבוקר יום חמישי בהיר ויפה, כמה ימים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה. ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי הי"ד, חיילי מילואים, תעו בדרכם ונקלעו לרמאללה. עוברי אורח פלשתינים זיהו אותם, חסמו את הכביש והחלו סוקלים באבנים. מרחוק הבחינו השניים בשוטרים פלשתינים במדים, חליל שוואמרה וראאד מחמוד ג'מאל שייח'. החיילים, מן הסתם, שחררו אנחת רווחה. אלו בוודאי, חשבו ואדים ויוסי, ינהגו בנו כבני תרבות. כחיילים בחיילים. מקסימום קצת כאפות, קצת קללות, לא נעים אבל לא נורא. הם הרי בסך הכל נהגי מילואים, לא לוחמים. הם רק תעו בדרך.
האימה הראשונית התחלפה בשמץ תחושת ביטחון. לא להרבה זמן. שוואמרה, שהוביל את החיילים למשטרת רמאללה, שלהב את ההמון, ג'מאל שייח' ביקש מההמון לחכות מחוץ לתחנה והבטיח שיוציא את החיילים לרחוב. תרצחו ברחוב ולא בתחנה, אמר למשולהבים. אבל שוואמרה איבד סבלנות ופתח לרוצחים את דלתות התחנה. הלינץ' החל.
המון פלשתיני שנותר מחוץ לתחנה התגודד בחצר ודרש את ליטרת הדם שלו. נורז'יץ הושלך מהחלון בקומה השנייה ואברהמי הוצא מהדלת לידי האספסוף. האדם הוא החיה האכזרית ביותר, אמר ניטשה, וצדק. נאצים על סטרואידים. ואדים ויוסי, הקדושים, נדקרו, נסקלו, עיניהם נעקרו, בטנם רוטשה.

בשעה 11:00 בבוקר, כשהתקשרה אשתו של אברהמי לטלפון של בעלה כדי לדרוש בשלומו, אחד מרוצחיו ענה לה בהתפארות ובלגלוג: "שחטתי את בעלך לפני כמה דקות". כך שמעה לראשונה על מותו של בעלה.

ההמון הפלשתיני גרר את החיילים אל כיכר אל־מנארה, המתפרעים תלשו את איבריהם הפנימיים ושרפו את נורז'יץ. רק כשנפוצה השמועה שלפיה צה"ל עומד לנקוט פעולת תגמול, התפזר ההמון באחת והגופות נעזבו.
כל אותה שעה צוות טלוויזיה איטלקי תיעד את הברבריות המשתוללת. הצלם הבריטי מארק סיגר, שניסה לצלם, הותקף ומצלמתו נהרסה. שנים אחר כך סיפר בראיון: "הלינץ' היה הדבר המחריד ביותר שראיתי אי־פעם, ואני דיווחתי מקונגו, מקוסובו, ומהרבה מקומות רעים אחרים... אני יודע שלא כל הפלשתינים כאלה, ואני אדם מאוד סלחן, אבל לעולם לא אשכח זאת. זה היה רצח מהסוג הברברי ביותר. כשאני חושב על זה, על הראש של האדם, כולו מרוסק, אני יודע שיהיו לי סיוטים עד סוף ימי חיי".

עד היום איני מבין את ההיגיון המעוות מאחורי החלטת ראש הממשלה ברק להזהיר את הפלשתינים ולפגוע בבניין המשטרה הריק. נקמת נדל"ן חסרת ערך. לאחר האזהרה לפלשתינים הפציצו מסוקי צה"ל את הבניין הריק, אבל לפני כל תקיפה ביצעו הטייסים ירי אזהרה לעבר שטח פתוח בקרבתה. חס וחלילה שלא יפגעו פלשתינים.
עד היום אני תמה מדוע בשעה שהאספסוף שעט ברחובות, מקריב למולך חלקי פנים, לא צלל עליהם מסוק בתנופת אש אכזרית. האמריקנים חיסלו חצי מגדישו כנקמה על הפלת מסוק. הפלשתינים הנאלחים חיכו לנקמה שהגיעה להם. היא לא הגיעה.
האיפוק הישראלי גם לא עזר.

הצביעות המערבית השתוללה שעות אחר כך. האיטלקים שצילמו, בניגוד לכל היגיון עיתונאי, לא שידרו את התמונות. הם חששו מנקמה פלשתינית, גם משום התמיכה הגורפת של התקשורת האיטלקית בסיפור הפלשתיני. באותו ערב שידרה הטלוויזיה האיטלקית את תקיפת מסוקי חיל האוויר, אבל לא את הסיבה מדוע. העיתונאיות האיטלקיות, עדות ללינץ', סירבו להתראיין. הן טענו שאינן רוצות להיות כלי בידי אחד הצדדים.
לבסוף שודר הסרט המלא. התחילו איומים. עיתונאים בהיסטריה מחשש לנקמה פלשתינית. כתב הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית, הרשת מתחרה, פרסם מודעה שמבהירה כי לא הרשת שלו צילמה ושידרה ואף התנצל בפני הרש"פ. שגריר איטליה באו"ם תהה כי "ייתכן שישראל שיגרה את שני החיילים למרכז רמאללה, מתוך ידיעה שיבוצע בהם לינץ' וכך תשופר תדמיתה התקשורתית".
תמונת הרוצח עבד אל־עזיז צאלחה, המנופף בידיו מגואלות הדם בשמחה דרך החלון, הפכה לאחד האימג'ים של המילניום החדש. תמונה שהדהדה את הגורל היהודי הכאוב. אותן ידיים מגואלות בדם מפרעות חמלניצקי, מתרפ"ט, מעיר ההריגה מקישינב, מהפרהוד.
בחקירתו הודה צאלחה שחנק את אחד החיילים בעוד אחרים היכו בו. באוקטובר 2011 שוחרר החלאה במסגרת עסקת שליט.
לפני כשבוע זכה הסרט "לאה צמל, עורכת דין" בפרס אמי לסרט התיעודי הטוב ביותר. ב־2019 הסרט גם זכה בפסטיבל דוקו אביב, למרבה הצער. אחד מלקוחותיה המפורסמים של עו"ד צמל הוא אותו עבד אל־עזיז צאלחה.

בראיון ל"הארץ" לרגל זכייתה בדוקו אביב, שאלה המראיינת רוית הכט: "את ייצגת את עבד אל־עזיז צאלחה, האיש שהשתתף בלינץ' ברמאללה באוקטובר 2000 וצולם כשהוא מניף את ידיו המגואלות בדם בחלון תחנת המשטרה. כשפונה אלייך אחד כזה, יש לך לבטים?".
צמל: "לא. בכלל לא. איזה לינץ'. אפשר לחשוב".