שירת המריבה

בהר הבית, שינויים גדולים מתבשלים על אש קטנה. כך נשבר בשנים האחרונות הטאבו על תפילות יהודים בהר; כך הוקמו עוד שני מסגדים בהר בשנות ה־90 של המאה הקודמת (באורוות שלמה ואל־אקצא הקדום) ואחד נוסף בשנות האלפיים, בשער הרחמים; כך גם הפכה ירדן לשותפה של ישראל בניהול ההר. וכך אולי קורה גם עכשיו. בחודשים האחרונים מתרחשים בהר עוד שלושה תהליכים, שלכאורה אינם קשורים האחד לשני, בעלי קצב משלהם, שאין לדעת עדיין לאן יתגלגלו, אבל כדאי מאוד לשים לב אליהם.
התהליך הראשון שזור באירועים שבהם המשטרה, בפעם הראשונה, בוחרת להעלים עין מבודדים או מקבוצות קטנות, ששרים את ההמנון הלאומי - התקווה - בתחומי ההר. שרשרת האירועים הזאת, הכמעט בלתי מורגשת, עשויה לרמז על עוד תפנית באחד האתרים הרגישים ביותר בעולם. היא מתנהלת - מעט בדומה לדרך שבה החלו התפילות הבלתי פורמליות של יהודים בהר - בקצב של צעד קדימה ושניים לאחור, ולעיתים הפוך.

תפילות היהודים בהר, שביהמ"ש אף הכיר בהן לראשונה השבוע, הפכו כידוע בשנים האחרונות למציאות כמעט יומיומית ושברו טאבו בן 50 שנה שאסר על יהודים להתפלל בקדוש שבמקומותיהם. האם שירת "התקווה" בהר היא סיפור דומה? שרי ההמנון, בעיקר אנשי "בידינו" (לשעבר "סטודנטים למען הר הבית"), אינם מסתירים את תקוותם שאכן כך. במשטרה מציעים לא להסיק מסקנות מ"אירועים נקודתיים", ומבהירים שאין שינוי בנהלים.

התהליך השני הוא שורה של פיגועי סכין בשערי ההר, שמחליף בהדרגה את שער שכם, "שער השאהידים" בפי הפלשתינים, כאתר המועדף על ה"שאהידים" בירושלים. הפיגועים הללו נועדו "להציל את אל־אקצא" מ"עדרי המתנחלים הפולשים להר" - משמע מהמבקרים ומהמתפללים שם, מאלה ששרים שם את "התקווה", ובכלל, מהריבון הישראלי והיהודי ש"מטמא את מוסלמיותו של המתחם". הפיגועים הללו גם חושפים את הבטן הרכה של המשטרה באתר הכה רגיש הזה - היעדרם של המגנומטרים, אותם גלאי מתכות טיפשים, שהוצבו בשערי ההר אחרי פיגוע הירי ביולי 2017 והוסרו כמעט מיידית, לקול מחאה פלשתינית רועמת.
פיגועי דקירה רבים שהתרחשו בשערי המתחם הקדוש בשנים האחרונות יצאו מתוך הר הבית. חלק מהמפגעים היו מצוידים בסכינים שאותן הצליחו להגניב להר, או בסכינים שהשיגו בתוכו. הם עברו דרך ההר בדרכם לפיגוע מחוץ לשעריו, כדי להיטען דתית; כדי להתפלל שם "תפילה אחרונה", קודם הפיגוע ביהודים, כאשר הם מביאים בחשבון אפשרות שלא ישובו ממנו.

התהליך השלישי הוא עיסוק הולך וגובר של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, שרע"מ מייצגת אותו בממשלה, בסוגיית אל־אקצא והר הבית. אין מדובר רק בהודעות פומביות שהולכות ומחריפות, אלא גם בתקציבים ובפעילות שטח. רע"מ מבקשת לאזן את המחויבות המתוקשרת שלה ל"אג'נדה האזרחית", ולהוכיח שלא נטשה את העקרונות הדתיים והלאומיים שלה ובראשם "ההגנה על אל־אקצא".
שלושת התהליכים הללו מעמידים במבוכה את הדרג המדיני והביטחוני. הם גם חושפים בקיעים והבדלי גישה והשקפה, בעיקר בין השר לביטחון הפנים, איש מפלגת העבודה, עמר בר־לב, לבין דרגי הפיקוד הגבוהים בירושלים. הללו מתקשים להחזיר את הגלגל לאחור כפי שתובע מהם השר בר־לב, בייחוד בכל הנוגע לעניין תפילות היהודים בהר.

גישתו של גלעד ארדן, קודמו של בר־לב בתפקיד, שבתקופתו התרחש השינוי, היתה אוהדת לתפנית. הבא אחריו במשרד, אמיר אוחנה, השלים עם הקיים. בר־לב מבקש "ליישר" מחדש את הסטטוס קוו ולממש את האיסור של תפילות יהודים בהר ללא כל פשרות ועיגול פינות. לפחות חלק מבכירי המשטרה סבורים שאחרי שהסוסים יצאו מהאורווה, ניסיון להחזירם לשם - משמע, להפסיק את התפילות המוגבלות למדי של יהודים בהר - יחולל מהומה גדולה פי כמה.

"אינו מוגדר פולחן דתי"

את הסיפור של שירת "התקווה" בהר צריך להתחיל באמצע העשור הקודם. המשטרה הקפידה אז להרחיק מההר, לעכב לחקירה ובעיקר לסכל בשיטתיות כל ניסיון לשיר במקום את ההמנון, אף שהבסיס החוקי לכך מעורפל. שופט שלום אחד, דוד שאול גבאי ריכטר, אף הגדיר את שירת ההמנון בהר ב־2016 כאקט הפגנתי, שיש בו כדי להפר את שלום הציבור.
את השינוי חוללה קבוצת סטודנטים בראשותם של תום ניסני, 33, יליד עמק יזרעאל, איש קבע לשעבר, שפעיל כבר שנים ארוכות במאבק למען עליית יהודים להר, ואופיר דיין, פעילה פוליטית ובתו של קונסול ישראל לשעבר בניו יורק, דני דיין (כיום יו"ר הנהלת יד ושם).

ניסני הורחק מההר פעם אחר פעם כשהתעקש לשיר שם את "התקווה", גם כשהדבר היה לזכרו של ארי פולד, מהעולים הקבועים להר, שנרצח ב־2018 בגוש עציון. ניצב יורם הלוי, אז מפקד מחוז ירושלים, כתב לניסני שהרחקתו מההר דרושה "לשם מניעת פגיעה בנפש וברכוש".
אופיר דיין אומרת שעד אז היא נהגה לשיר באופן פרטי ולא מתגרה את ההמנון בהר עשרות פעמים, ורק מאותו שלב שוטרי ההר החלו לשים לב ל"תופעה" - הן כאשר היה מדובר בה, והן כאשר היה מדובר באחרים. "הטענה שאנו מסכנים את הסדר הציבורי היא בדיחה", טוענת דיין, "מכיוון ששירת התקווה בהר לא הפריעה לאיש עד אז". בשנה האחרונה הגיעה המתיחות בין דיין למשטרה לשיא. ביולי היא הורחקה שוב מההר וזומנה לשיחת נזיפה ותדרוך בתחנת משטרה על המותר והאסור בהר, אך סירבה להגיע.

בסופו של דבר, אחרי התערבות פרקליטה, עו"ד איתמר ברקאי, ופעילות של שרת הפנים איילת שקד וח"כ שרן השכל - התקיימה השיחה בפתח אחד משערי ההר. דיין הודיעה שם לשוטרים שתמשיך לשיר את "התקווה" בהר. מייד אחר כך, היא נכנסה לשם פעם נוספת ושרה שוב את "התקווה", הפעם יחד עם אמה. השוטרים העלימו עין. "מאז שרתי שם את התקווה עוד 5-4 פעמים, ואיש לא הפריע לי", מספרת דיין. "אולי הם הבינו שההמנון הלאומי אינו בגדר 'פולחן דתי' שאסור על יהודים בהר", היא מנדבת פרשנות.

גם כשתום ניסני, עקיבא אריאל ומעיין ברבי מתנועת "בידינו" שרו לאחרונה את ההמנון בהר, השוטרים השקיפו מרחוק ולא התערבו. השירה היתה סולידית, בקול נמוך יחסית, אך אין ספק שהשוטרים ראו, הבינו והתעלמו. רק בתשעה באב האחרון, שירת "התקווה" בהר, שבה השתתף גם ח"כ עמיחי שיקלי וח"כ לשעבר שולי מועלם, היתה הפגנתית יותר ולאור המצלמות.

תקיעות שופר בראש השנה

ניסני ואריאל רוצים להאמין שאלה הם ניצניו של שינוי, בדומה למה שהתרחש בתחילת הדרך הארוכה, שהובילה לתפנית בעניין התפילה. עו"ד ברקאי אומר שאין בחוק וגם בנהלים הקיימים שום איסור על שירת ההמנון בהר. ארנון סגל, פעיל הר הבית בולט אחר, דווקא נוטה לאמץ את פרשנות המשטרה, כי מדובר ב"אירועים נקודתיים" שאינם מעידים על מדיניות חדשה.
השר לביטחון הפנים הבהיר לאחרונה בכמה הזדמנויות כי האיסור על שירת התקווה בהר אמנם אינו קבוע בחוק, אך הוא חלק מהנהלים שנהוגים בהר זה שנים. הוא התריע מפני הידרדרות המצב לעימות דתי, בשל מי שבוחר לשיר את התקווה "דווקא בהר".

שירת ההמנון בהר אינה החידוש היחיד בהר הבית בחודשים האחרונים. מספר שיא של יהודים - כ־6,000 - עלו להר באלול ובתשרי. חלק מהם התפללו שם, אחדים ניסו להניף במקום את דגלי ישראל והורחקו מיידית. בפעם האחרונה, לפני כשבוע, היתה זאת לורן אייזיק, עולה חדשה מקנדה, שהכריזה: "לפעמים צריך להפר את הכללים כדי לעשות את הדבר הנכון".

בפעם הראשונה זה 54 שנים, גם נשמעו לפני כחודש תקיעות שופר בהר בראש השנה. המשטרה הרחיקה מההר את שני התוקעים. היא גם עיכבה יהודים שחבטו בהר בערבה ביום הושענא רבה, וכאלה שניסו להגניב להר את ארבעת המינים בסוכות.

מופעי חקיינות

במקביל לכל אלה, פיגועי הסכין בשערי ההר הופכים תכופים. ביום שישי לפני שבועיים היתה זאת אסרא חזימיה, בת ה־30 מהעיירה קבטיה, נשואה ואם לארבעה, שיצאה מהר הבית חמושה בסכין וניסתה לדקור שוטרים ליד שער השלשלת. הם ירו בה למוות. לפני כחודש היה זה חאזם אל־ג'ולאני (50), מנהל מכללה לרפואה משלימה ממזרח ירושלים, שניסה לדקור שוטר ליד שער האריות ונורה אף הוא למוות.

רק השבוע הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום נגד עלאא זהד (25), תושב באקה אל־גרבייה, שתכנן לכאורה, לפני שבועות אחדים, לדקור שוטר או חייל באזור מסגד אל־אקצא, בין היתר על רקע מצוקה נפשית.
ניסיונות הפיגוע בהר, בסובב ההר ובשעריו, התגברו מאוד אחרי פיגוע הירי שביצעו בהר שלושה מחבלים מאום אל־פחם ביולי 2017. בפיגוע הזה נרצחו שני שוטרים, ובחודשים שקדמו לו נרשמו ב"סובב הר הבית" ארבעה ניסיונות פיגוע בסכינים, שבכולם נהרגו התוקפים. אחרי הפיגוע הקשה ביולי, סיכל שב"כ שני פיגועי ירי נוספים של תושבי אום אל־פחם, אוהדי דאעש, בהר. הם תכננו לירות בשוטרים ובמבקרים היהודים.

שנה אחר כך (אוגוסט 2018), יצא משער המשגיח שבהר הבית אחמד מוחמד מחאמיד מאום אל־פחם, כשהוא חמוש בסכין שאותה הכניס קודם לכן להר באין מפריע, הסתער על שוטר ונורה למוות.
גם ב־2019 היו לפחות שני ניסיונות פיגוע דומים; באוגוסט, שני נערים בני 14 תושבי אל־עזריה יצאו בריצה מתוך הר הבית דרך שער השלשלת, ודקרו בסכינים שוטר ששמר על השער. אחד מהם נורה למוות. בספטמבר, ילד בן 12.5, אף הוא מאל־עזריה, התנפל על שוטרת בסכין ארוכה, שעימה נכנס לתחומי ההר, סמוך לשער השלשלת.
אירועים דומים התרחשו בינואר 2020, כששני פלשתינים צעירים נעצרו בעת שניסו לשלוף סכין, ובפברואר של אותה שנה, כשמחבל תושב חיפה ירד ממונית בשער השבטים וירה מאקדח לעבר השוטרים במקום. הוא חוסל בירי של שוטרים אחרים.

בפיגועי ההר הללו, חשוב לציין, משתתפים גם פלשתינים תושבי יו"ש וגם ערבים ישראלים, ממש כפי שבהתייחסות הציבורית והתקשורתית לכל מה שקורה בהר נוטלים חלק כבר שנים גם גופים כחמאס, הרשות הפלשתינית וגם ערביי ישראל.
בפיגועי ההר שזורים מגוון של מניעים: נפשיים, דתיים ולאומניים, אך כולם מתנקזים לנרטיב של "אל־אקצא בסכנה", שאותו יש להושיע ולהציל מידי ישראל והיהודים. על פי שב"כ, בחלק מהם שזור גם אלמנט חקיינות או "הדבקה", כאשר מפגע מעתיק את דפוס הפעולה של קודמו, ומנסה לשחזר אותו.
החקיינות וההעתקה שזורות גם בתגובות המפלגות הערביות בישראל וועדת המעקב של ערביי ישראל למתרחש בהר הבית, והן דומות יותר ויותר לאלה של חמאס, טורקיה, ירדן או הרש"פ, ואף מתחרות איתן בקיצוניותן. הדוגמה הבולטת האחרונה - ולו בשל השותפות התקדימית שלה בממשלה ובקואליציה - היא מפלגת רע"מ, שהגבירה מאוד את עיסוקה בעניין אל־אקצא ואל־חרם א־שריף (שמו של הר הבית בפי המוסלמים).

הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, ורע"מ שמייצגת אותו פוליטית, מדברים על הבלעדיות המוסלמית במתחם הקדוש, מתריעים מפני "מלחמת דת הרסנית", ומזהירים את המדינה והמשטרה מפני "ההפרות המתמשכות וההסלמות נגד מסגד אל־אקצא על ידי מתנחלים קיצוניים, בין היתר בביצוע תפילות, טקסי נישואים ותקיעת שופר, והכל תחת שמירה של 'שוטרי הכיבוש'". העניין, לפי רע"מ, הוא "קו אדום".

אלא שהעיסוק של רע"מ בהר אינו הצהרתי בלבד. עמותת אל־אקצא, בעלת זיקה לרע"מ ולפלג הדרומי, מממנת אלפי אוטובוסים שמסיעים את ערביי ישראל להר. ראש מועצת השורא (מועצת החכמים) של רע"מ, שייח' אבו דעאבס, השתתף לאחרונה בכנס, לצידו של יו"ר המועצה המוסלמית העליונה, המופתי לשעבר של ירושלים שייח' עכרמה סברי, במסגרת הכשרת מנטורים להדרכה באל־אקצא (חשיפה של ארגון "לך ירושלים").
סברי מזוהה עם חמאס, עם הפלג הצפוני והלא חוקי של התנועה האסלאמית ועם טורקיה של ארדואן. אבו דעבאס, ממשתתפי משט המרמרה, ומי שהגדיר רק לאחרונה את ניצחון הטליבאן באפגניסטן כ"צעד גדול בדרך ארוכה", השתתף בעבר בעצרת המחאה באום אל־פחם לאחר הוצאתו של הפלג הצפוני אל מחוץ לחוק. אותה עצרת נפתחה אז בדקת דומייה למען השאהידים שרע"מ הזכירה בשבוע שעבר, הונפו בה דגלי פלשתין והושמעה בה הקריאה "נקריב את חיינו למען אל־אקצא"

אבו דעאבס, כמו חלק מראשי רע"מ, מוסיף עד היום לשמור על קשרים טובים עם ראשי הפלג הצפוני והשתתף במחאות על מעצר אחדים מראשיו, אחרי הפרעות שערבים ביצעו ביהודים בערים המעורבות, במאי האחרון. הודעת רע"מ מסוף השבוע, שפירשה את ביטול ביקורו של רה"מ בנט באום אל־פחם כ"מתן כבוד לשאהידים של אוקטובר 2000", נוגעת בשורש שקושר את רע"מ והפלג הדרומי לעניין הכלל־מוסלמי הכה מרכזי היום - "השמירה וההגנה על אל־אקצא".

אלה היו כזכור המחולל האמיתי לאירועי אוקטובר 2000, כפי שהעידו מובילי המהומות אז, ובראשם שייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני. ברע"מ מתעקשים עד היום לזכור ולהזכיר זאת.